ראש השנה כז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ופיו מצופה זהב:
והתניא אציפהו זהב במקום הנחת פיו פסול שלא במקום הנחת פיו כשר אמר אביי כי תנן נמי מתניתין שלא במקום הנחת פה תנן:
ושתי חצוצרות מן הצדדים:
ותרי קלי מי משתמעי והתניא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע לכך מאריך בשופר למימרא דכי שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא ת"ש תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת אמאי תיסלק ליה בתרתי פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן ת"ש התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא אמאי ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דליערבב קלא אלא תרתי קלי מחד גברא לא משתמעי מתרי גברי משתמעי ומתרי גברי מי משתמעי והא תניא בבתורה אחד קורא ואחד מתרגם גובלבד שלא (יהו שנים קורין) ושנים מתרגמין הא לא דמיא אלא לסיפא דבהלל הובמגילה אפילו עשרה קורין אלמא כיון דחביב יהיב דעתיה הכא נמי כיון דחביב יהיב דעתיה ושמע אלא למה מאריך בשופר לידע שמצות היום בשופר:
ובתעניות בשל זכרים כפופין ופיו מצופה כסף:
מאי שנא התם דזהב ומ"ש הכא דכסף איבעית אימא כל כינופיא דכסף הוא דכתיב (במדבר י, ב) עשה לך שתי חצוצרות כסף ואיבעית אימא התורה חסה על ממונן של ישראל התם נמי נעביד דכסף אפילו הכי כבוד יו"ט עדיף רב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כמתניתין אמר ליה רבא ולא אמרו אלא במקדש תניא נמי הכי במה דברים אמורים במקדש אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר מקום שיש שופר אין חצוצרות וכן הנהיג רבי חלפתא בציפורי ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי מאי קראה דכתיב (תהלים צח, ו) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר אבל בעלמא לא:
שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות כו':
א"ר שמואל בר יצחק כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם מתיב רב עינא שוה יובל לר"ה לתקיעה ולברכות והא איכא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון דבר"ה איתא וביובל ליתא כי קתני אשארא רב שישא בריה דרב אידי מתני הכי א"ר שמואל בר יצחק הא דתנן שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות כמאן דלא כרבי אליעזר דאי רבי אליעזר כיון דאמר בתשרי נברא העולם הא איכא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון דבר"ה איתא וביובל ליתא כי קתני אשארא:
רש"י
[עריכה]
ופיו מצופה זהב כו' במקום הנחת פה פסול - שהתקיעה בזהב ולא בשופר:
לכך מאריך בשופר - תירוצא הוא:
וממילא כו' - דמה לי סוף בלא תחילה ומה לי תחילה בלא סוף ומשום דבעי לאותובי אתרוייהו דייק הך דיוקא:
תקע בראשונה - בפשוטה שלפני התרועה:
ומשך בשניה כשתים - לפי שהיה צריך לתקוע כאן ב' תקיעות רצופות אחת לפשוטה לאחריה דמלכיות ואחת לפשוטה לפניה דזכרונות:
בור ודות - חדא נינהו אלא שהבור בחפירה והדות בבניין על הקרקע צישטרנ"א בלע"ז:
פיטס - חבית גדולה פונטי"ן בלע"ז:
מחד גברא - דומיא דזכור ושמור:
הא לא דמיא - הא מילתא דשופר לא דמיא אלא לסיפא:
י' קורין - וי' קולות יש כאן שאי אפשר להם לצמצם דיבורם בתיבה אחת שלא יהא אחד לאחור ואחד לפנים:
דחביבה עליה - חדשה היא לו:
התורה חסה - דכתיב (ויקרא יד) וצוה הכהן ופנו את הבית שלא יטמאו כלי חרס שבתוכו שאין להם טהרה במקוה:
למיעבד עובדא - בחצוצרות ושופר:
מקום שיש שופר - כגון ר"ה ויובל:
מקום שיש חצוצרות - כגון תעניות:
וכך הנהיג - כמשנתינו שופר וחצוצרות:
בשערי מזרח ובהר הבית - חדא מילתא היא בשערי מזרח בהר הבית וי"א בשערי מזרח בעזרת נשים:
מתני' שופר שנסדק ודבקו - בדבק שקורין גלו"ד:
פסול - דהוה ליה כשני שופרות:
תוספות
[עריכה]
בתורה אחד קורא. פירוש לבדו ואחרי כן המתרגם מתרגם לבדו ולא שנים קורין יחד ומתרגמין יחד:
אבל שנים לא. והא דאמרינן בפ"ק דב"ב (דף טו. ושם) שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם לא שלא יקרא אחר עמו דא"כ כל התורה נמי אלא שלא יחלקום לשנים זה ארבעה וזה ארבעה ומה שנוהגין לקרות שנים בתורה סמכו אמתני' דפרק בתרא דבכורים. (משנה ז) דתנן בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא בכורים התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע:
כמאן מצלינן זה היום תחלת מעשיך. תימה הא קי"ל כרבי יהושע כדאמרינן בפ"ק (דף יב.) לתקופה כר' יהושע ואומר ר"ת דקי"ל כרב עינא דפריך משוה יובל ורב עינא ה"ק והא איכא זה היום תחלת מעשיך דאיתיה בראש השנה וליתיה ביובל אלא ודאי הא דאמרינן ליה לאו משום ברייתו של עולם אלא משום תחלת מעשה דין שהעולם נדון בו להתקיים או לאו וזה שייך נמי ביוה"כ דיובל דהוקש לר"ה כדלקמן בפרק בתרא (דף לד.) (אבל בשאר יומי לא) ואע"ג דמשני ליה שפיר רב עינא לא הדר ביה ומיהו לאידך לישנא קשיא דקאמר מתני' דלא כר"א הוה ליה לשנויי דזה היום תחלת מעשיך לאו אבריאת עולם קאי ומה שיסד ר"א הקליר בגשם דשמיני עצרת כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ובשל פסח יסד כר' יהושע אומר ר"ת דאלו ואלו דברי אלהים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן ודכוותה אשכחן בפרק עושין פסין (עירובין דף יח. ושם) גבי אדם שעלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד:
כמאן דלא כר' אליעזר. תימה הא ע"כ לא שוו לכל מילי דהתניא לקמן בפרק בתרא (דף ל.) שוה יובל לר"ה לתקיעה ולברכות אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקדשו את החדש בין בב"ד שלא קדשו את החדש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע:
שופר שנסדק ודבקו פסול. פי' בקונטרס דהוה ליה כשני שופרות משמע שר"ל שנסדק לגמרי שנחלק לב' חתיכות שאם היה מחובר מצד אחד אין זה שני שופרות ותימה דאם נחלק לגמרי היינו דבק שברי שופרות ולכך נראה דנסדק מצד אחד לארכו על פני כולו ולפי שאין שם שופר עליו וכ"ש דבק שברי שופרות אלא זו ואין צריך לומר זו קתני א"נ יותר סופו להפרד כשנסדק מצד אחד ודבקו משאם עשה שופר אחד של חתיכות והוי שם שופר עליו טפי קא משמע לן ודבק שברי שופרות נמי לא מיפסיל מטעם שנים ושלשה שופרות אלא דאין זה קרוי שופר אי נמי משום דכתיב (ויקרא כה) והעברת דרך העברתו כי היכי דפסלינן הפכו ותקע בו משום דבעינן דרך העברתו ואפילו נפסל מטעם משום שנים ושלשה שופרות אין קשיא כלום:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]יג א מיי' פ"א מהל' שופר הלכה ו', טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ו סעיף ט"ז:
יד ב ג מיי' פי"ב מהל' תפלה הלכה י"א, טור ושו"ע או"ח סי' קמ"א סעיף ב':
טו ד טור ושו"ע או"ח סי' תפ"ח סעיף ב', וטור ושו"ע או"ח סי' תר"ד סעיף ב':
טז ה מיי' פ"ב מהל' תענית הלכה ז', טור ושו"ע או"ח סי' תר"צ סעיף ב':
יז ו מיי' פ"א מהל' תענית הלכה ד':
יח ז מיי' פ"א מהל' שופר הלכה ה', סמג עשין מב, טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ו סעיף ח':
יט ח מיי' וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ו סעיף י':
ראשונים נוספים
ות"ק סבר אדרבה איפכא מסתברא ופיו:
של שופר מצופה זהב. ואוקימנא שלא במקום הנחת פה אבל במקום הנחת פה פסול הוא אותו השופר:
ושתי חצוצרות מן הצדדין כו'. ואקשינן ותרי קלי מי משתמעי כלומר אפשר לאדם לשמוע שני קולות בבת אחת והתניא שמור וזכור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ולא אוזן יכול לשמוע. ופרקינן לכך מאריך בשופר כדי לצאת החובה בקול השופר ואקשי' הנה כיון שהאריך בשופר סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה למימרא דשמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה יצא.
והתנן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. פי' תקע תר"ת תקיעה תרועה תקיעה ועוד רוצה להתחיל תר"ת אחר. נמצא תקיעה של סוף תר"ת הראשון ותקיעה שהיא התחלת תר"ת השני סמוכות להדדי. עכשיו אם משך בסוף התקיעה האחרונה שבתר"ת הראשון כשיעור ב' תקיעות אין בידו אלא אחת כי אין מפסיקין הסוף מן התחלה ולא עלה בידו אלא תר"ת אחת. ופרקי' פסוקי תקיעתא חדא לתרתי לא פסקי ולעולם שמע תחלת תקיעה בלא סוף תקיעה או סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה יצא. וי"א היה צריך תר"ת ותקע תקיעה ומשך בתרועה כדי תרועה ותקיעה אין בידו אלא תקיעה אחת. ותלמוד א"י מסייע לזה הפירוש.
ת"ש התוקע לתוך הבור או לתוך הדות כו'. ושנינן תרי קלי מחד כגון שמור וזכור שנאמרו מפי הגבורה תרי כחדא לא משתמעי אלא הני כאות ומופת אבל תרי קלי מתרי משתמעי כדתניא בהלל ובמגילה אפי' י' קורין וי' מתרגמין אלמא כיון דחביב עליה יהיב דעתיה ושמע הכא נמי גבי שופר וחצוצרות יהיב דעתיה ושמע.
א"כ למה מאריך בשופר להודיע שמצות היום בשופר ש"מ דשופר ביד אחד וחצוצרות ביד אחרים ותוקעין בהן. והני מילי במקדש כדתניא בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין בו חצוצרות ומקום שיש חצוצרות אין שופר כו' מהאי קרא בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'.
בעינן בחצוצרות וקול שופר אבל בגבולין לא.
שוה יובל לר"ה לתקיעה ולברכות פי' בעינן ט' תקיעות וברכות מלכיות וזכרונות ושופרות כך מתפללין ביובל ביוה"כ. כמאן מצלינן בר"ה זה היום תחלת מעשיך כר' אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם ומותבינן והא תנן שוה יובל לר"ה לתקיעות ולברכות. והאיכא זה היום תחלת מעשיך.
הא דתנן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. הראשונים פירשו שאם תקע בתקיעה האחרונה של תר"ת והאריך בה כשתים כדי שתעלה לו אף לתקיעה ראשונה של תר"ת השני לא עלתה לו אלא לאחת וצריך לתקוע תקיעה אחרת להתחלת תר"ת השני אבל לתקיעה אחרונה של סימן ראשון עלתה לו ובא רב יצחק אבן גיאת ז"ל ואמר שמצא בירושלמי שאף לתקיעה אחרונה של תר"ת ראשון לא עלתה לו ומאי אלא אחת היא התקיעה ראשונה של סימן ראשון שתקע בה בפ"ע. וזהו הירושלמי כמו שכתבו תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחתרבי אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפי' אחת אין בידו למה ראשה גבי סופה מצטרף וסופה גבי ראשה מצטרף לא סיפא אית לה רישא ולא רישא אית לה סיפא. ואמר הרב ז"ל מתוך שלא מצינו בעלי התלמוד באין לחלוק על המשנה חזרנו לומר על הראשונה נאמרת ועליה אמר אין בידו אלא אחת פי' אותה ראשונה בלבד שתקע כתקנה אבל השניה שמשכה כשתים אין בידו אפילו אחת מהן וזוהי דעת דר' זעירא.
וזה הפי' כמה הוא דחוק שיאמר תנא דמשנתנו אין בידו אלא אחת ויאמר ר' זעירא אפי' אחת אין בידו ולא בא לשנות אלא לפרש והלשון הוא דבר והפוכו ועוד אראך שאין זה דרך הירושלמי ולא זו העיר.
אבל בתחלה הוצרכתי לכתוב כי לפידעתי אי אפשר לפרש משנתנו אין בידו אלא אחת על הראשונ' חדא שהרי כשאמרו בגמ' למימרא דשמע סוף תקיעה ולא תחילת תקיעה יצא לא הקשו ממשנתנו עד שדקדקו וממילא תחלת תקיעה בלא סוף נמי יצא אי ס"ד אותה התקיעה שנמשך בה לא עלתה כלל בלאו הכי נמי הוה יכול למידק ואם איתא וסוף תקיעה בלי תחילת תקיעה יצא הכא נמי תיפוק משום סופה בלא תחלתה שהרי לשם מצוה הוא תוקע ומתכוין לשמוע תקיעת מצוה ואע"פ שלא עלתה לשתים כשתמצא לומר תחלה בלא סוף לא יצא וזו הואיל ולשתים נתכוין כשתים הן מ"מ תיפוק תקיעה ראשונה משום סופה.
ועוד דהוה לן למישני בגמרא ואמאי לסליק נמי לתרתי כלומר לא מבעיא לחדא שהוא בדין שעלתה לו אלא לשתים נמי תעלה לו מדלא קאמר הכי ש"מ דלא קשיא ליה אלא אמאי לא סליק לתרתי לפי שלאחת ודאי עולה לו. ועוד דמאן דאמר מצות אין צריכות כוונה אמאי לא עלתה לו כלל מי גרע מתוקע לשיר ולכ"ע נמי יוצא בה בין ברישא בין בסיפא דהא לשם מצוה הוא תוקע וכי לא מיפסקת בתקיעות יוצא הוא באחת.
ועוד שאם אינה עולה לו אותה תקיעה הארוכה כלל אף אחת אין בידו לפי שהוא צריך לתקוע תקיעה אחרת ונמצא שאותה תקיעה הארוכה שלא עלתה לו מפסקת בין תרועה לתקיע' וצריך לחזור לראש כדאמרינן בגמ' לקמן באידך פרקין ודילמא ילולי הוא וקא מפסקי שברים בין תרועה לתקיעה ודילמא גנוחי הוא וקא מפסיק תרועה כו'. ואם תאמר תקיעה ותקיעה לאו הפסק היא ודאי כיון שלא עלתה לו הפסק הוא דומיא דשברים ותרועה דפשוטה לפניה ולאחריה בעינן ואין בתקיעה שיוצא בה לאחריה ממש ותניא נמי בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת פי' שאין בידו אלא תקיעה אחרונה ויחזור ויריע ויתקע פי' לפי שהפסיק בתרועה אחת שכבר הריע וחזר ונתעסק בתרועה נמצאת אותה תרועה אחרונה שאינה כלום מפסקת בין תקיעה אחרונה לתרועה לפיכך לא יצא כדאמרינן בתרועה ושברים בשילהי מכילתין וכדבעינן לפרושי קמן.
אלא מאי אין בידו אלא אחת שלא עלתה לו לשתים מחמת אורכה אלא לאחת עלתה לו והא דקתני תקע בראשונה ולא קתני האריך בתקיעה כשתים אין בידו אלא אחת משום דאי תנא הכי הוה אמינא דהכי קתני אם האריך בתקיעה ראשונה של סימן לא עלתה לו לשתי תקיעות ולא יהא צריך לתקוע אחרת בסוף אלא משום דבעי' פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה אבל אם שתי תקיעות סמוכות על הסדר תקע בנשימה אחת עלתה לו לשתים קמ"ל. ועוד איכא למימר לפי שאין שיעור לתקיעות למעלה ואם רצה להאריך מאריך אם האריך בה כשתים פשיטא שלא עלתה לו לשתים שעדיין מעין התקיעה הראשונה היא ואחת היא שהרי אין לה שיעור למעלה ומש"ה קתני תקע בראשונה שהיא תקיעה שבתחלת הסימן והאריך (בה' בשתים) בראשונ' הרי אלו כאילו הפסיק ותקע שתים שהרי השניה ניכרת כאן קמ"ל, וזה נ"ל באמת ובנכון.
ועכשיו אחזור לפרש הירושלמי ולכתוב לך הגרסא מתחלתה שהרב הנזכר ז"ל קצר בה וכך הוא הירושלמי הזה בפ' הזה בפסיקת' דמתניתין שופר של ר"ה של יעל פשוט כו' א"ר יוסי הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא והדא אמרה דתקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' בא בר זמנא בשם רבי זעירא אפילו אחת אין בידו למה כו'.
וכך פירושו זאת אומרת תקיעה שמתחלה התחיל לתקוע להתעסק ולא לשם מצוה ובא אחר ואמר לו אכוון ותקע לי וכוון והשלים תקיעותיו או שהתחיל בה להוציאו ומשך בה יותר מן השיעור להתעסק בעלמא יצא והידא אמרה דא איזו משנה אמרה כן ומפרק תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים דתנן אין בידו אלא אחת והא כיון שהשלים הראשונה ונתכוון לשם שנייה ואינה עולה לו אינו אלא כמתעסק בעלמא אלמא שמע תחלת תקיעה בלא סוף אלא כמתעסק עולה לו אחת ובא ר' בא ברבי זמינא בשם רבי זעירא לחלוק על רבי יוסי ואמר היכא ששמע מקצת תקיע' מן המתעסק לא עלתה לו שנייה ואינו דומה למשנתנו למה רישא בסיפא מצטרף וסופו גבי רישא מצטרף פירוש כל תקיעה ראשה וסופה מצטרפין לפיכך שמע מקצת תקיעה מן המתעסק לא יצא לפי שראשה אין לה סוף כלומר אם שמע תחלתה מן התוקע לשם מצוה שחזר בסופה להתעסק לא יצא שאותו ראש התקיעה אין לה סוף וכן אם היה מתעסק בראש וחזר ותקע לשם מצוה אין לאותו הסוף ראש לפיכך לא יצא אבל משנתנו ראש וסוף יש לה לשם מצוה ועלתה לו לאחת והא דקאמר אפילו אחת אין בידו ולא מיבעיא שתים לישנא בעלמא קאמר משום לתא דמתניתין דגבי מתעסק פשיטא דלא תעלה לשתים ומדברי רבי יוסי סיוע לפרושנו הפך מדברי רבי יצחק ז"ל.
וכמדומה לי שהביאו זה הענין בכאן בגמרא זו משום דקתני מתניתין שופר מאריך וחצוצרות מקצרו' שמצות היום בשופר וקס"ד דבאותו אריכות הוא יוצא דהוא מקצת תקיעה ועלה קאמר הדא אמרת פשוט' ששמע מקצתה מן המתעסק יצא ושאלו עוד והידא אמרה דא במתעסק דמתני' דילמא מכולה תקיעה נפיק כדמוקמינן בגמרא ואהדר תקע בראשונה כו' כדפרישית.
עוד במקום אחר שוה לנו הסוגיא בפרק בתרא הכי איזו תרוע' חנניא ור' מנא חד אמר הדין טרופטה וחרנא אמר דקיקין רבי חנניא חשש להא דרבי מנא ולהדא דילן והיידא אמרה דהא תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' בא בר זמינא בשם ר' זעירא אפילו אחת אין בידו למה כו' ופירוש שר' חנניא חושש לדברי ר' מנא שהתרועה קול המתרעש שנקרא להם טרופטא והוא ילולי והיה חושש עוד להדא דילן דעבדינן תלת דקיקין שהם שלשה שברים והיה עושה שברים וחוזר ועושה תרועה או הפך ולא היה רוצה להוציא עצמו בסימן תשר"ק כלומר שיעשה תרועה ושברים כאחת והידא אמרה דא שאם יאריך בתרועה אחת או עשה שברים ותרועה לא יצא דתנן אין בידו אלא אחת אף כאן לא היתה עולה לו אלא אחת רבי בא בר זמינא אמר אף אחת אין בידו לפי שתחלתה שברים וסופה תרועה ואי שברים לאו תרועה ואי תרועה לאו שברים הילכך אין לראש סוף ולסוף ראש ולא מזו יצא ידי חובתו ולא מזו יצא ידי חובתו ונראה שלא היו חוששין בירוש' בהפסק בעושה תרוע' ושברים כאחת אבל היה להם כמאריך בתקיע' ואם היה עושה תרועה ומפסיק ועושה שברים היו חוששין להפסק ומשו"ה לא הוה אמר ר"ח דעושה תרוע' וחוזר ועוש' שברים בהפסק' בינתים שיהא להן ראש וסוף ובזה אינו הולך בשיטת הגמ' שלנו.
ואני חושב עוד בזה מה שהוא נהוג בירושלמי במקומות רבים תדיר שהחזירו כאן והידא אמרה דא על פשוט' ששמע מקצתה מ' המתעסק ואיתמר אפסיקא דמתניתין תקע בראשונה ומשך כון ואינו מחובר למחלוקת רבי חנניא ור' מונא ומ"מ פירוש הענין כמו שביארתי לא כדברי הרב ר"י ז"ל ובזה הדרך ישכן אור.
והוי יודע שמה ששנינו אין בידו אלא אחת דוקא בתקיעה ותקיעה לפי שכיון שאין לה שיעור למעלה עדיין תקיעה אחת היא אף על פי שתקע וקצר בראשונה שפעמים שאדם מאריך בזו ומקצר בזו ומש"ה אפסוקי תקיעתא לא מפסקינן אבל תקע והריע בבת אחת יצא ועולות לו לתקיעה ותרועה לפי ששנוי קול התרועה או התקיעה הוה ראש לה ולא מיקריא תחילה בלא סוף וסוף בלא תחילה. ולמדתיה מן הירושלמי דגרסינן התם בפ' דלקמן אמרן בנפיחה אחת אשכח תנויי תנא אמר בנפיחה אחת יצא והתנינן סדר תקיעות ג' של ג' ג' שלא יפחות פי' כיון דקתני של ג' ג' אלמא מופסקת בעינן דאלו בנפיחה אחת אינן שלש ומפרקי' שלא יפחות לא באה משנתנו אלא לומר שלא יפחות משלש אלא יתקע פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה אבל אם תקען בנשימה אחת יצא שהרי לא פיחת וקול תקיעה משונה מקול תרוע' וניכר הוא שהן שלש.
והא דתשכח בתוספתא תקע והריע ותקע בנשימה אחת לא יצא לא תסמוך עלה ומשבשתא היא ותני יצא שהיא אותה הברייתא שהביאו בירושלמי דקתני יצא ואף ע"ג דפרישנא לעיל בירושלמי דתרוע' ושברים כאחת אינו עול' לו שאני התם דתרוייהו שברים נינהו דדמו להדדי ואפסוקי תקיע' היא:
והא דאמרינן ת"ש התוקע לתוך הבור או לתוך הדות כו'. ואמאי ליפוק בתחילת תקיע' מיקמי דליערבב קלא. תמהני ודילמא לית בה שיעור מיקמי ערבוב ואפשר מדלא קתני אם קול הברה הוא וקתני אם קול הברה שמע משמע ליה שאם שמע קול הברה אפי' בסוף לאחר שיעור תקיעה אפ"ה לא יצא. א"נ קים להו דלא מיערבב קלא בבורות אלא למאן דמאריך טובא ותקע בהו:
הא דתנן שופר שנסדק ודבקו פסול. נראה מפירושי רש"י ז"ל שהוא מפרש שנסדק כולו לארכו וכן הא דתניא נסדק לארכו שנסדק כל ארכו ולפיכך פסול דלאו שופר הוא כלל ואפי' יכול לתקוע בו פסול שאינן אלא הברה א"נ משום דלאו שופר הוא כלל אלא כשברי שופר הוא.
והאי דקתני דבקו ה"ה שלא דבקו כדקתני ברייתא בשמעתין נסדק ולא קתני דבקו אבל מתני' רבות' קמ"ל סד"א כיון שדבקו בעצמו ולא משופר אחר ולא ממין אחר אלא בעצמו יכשר קמ"ל שאפי' דבקו פסול.
ומה שכתב רש"י ז"ל ודבקו בדבק שקורין גלו"ד אינו נכון דהוה לי' שלא במינו אלא שמא רצה לומר שמדבקין אותו בדבק הזה וגוררין אותו לאחר שנדבק, ואין צורך לזה הפי' שהשופר בעצמו מתדבק כשמחממין אותו באור:
תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים- אין בידו אלא אחת: יש מפרשים "אין בידו אלא אחת" דהיינו תקיעה שתקע לפני התרועה, אבל אותה תקיעה שנייה לא עלתה לו כלום לפי שהוא סבר לאפסוקא שתהא כשתים ואין לה הפסק לפיכך רישא לית לה סוף וסופא לית לה ראש. והביאו ראיה מן הירושלמי דגרסינן: "תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת. ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אמר אפילו אחת אין בידו למה רישא גבי סופא מצטרף וסופא גבי רישא מצטרף. לא רישא אית לה סופא ולא סופא אית לה רישא". והיינו נמי דקתני תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים", דאי לא למה ליה לאדכורי כלל הכא תקיעה ראשונה? אלא לומר שאין בידו אלא אותה תקיעה שתקע בראשונה.
ואינו מחוור. דלמה לא תעלה לו אותה תקיעה משום אחת מיהת? דהיינו שתעלה לפשוטה שלאחר הסימן, דאטו מיגרע גרע האי מן התוקע לשיר דיצא?! ועוד, דאם איתא דלא עלתה לו אותה תקיעה לכלום, אפילו תקיעה ראשונה לא תעלה לו! דהא אפסקה לה אותה תקיעה פסולה בין תרועה לתקיעה שיחזור ויתקע עכשיו. כדמשמע בפרקין דלקמן גבי דר' אבהו דחיישינן להפסק שבין תקיעה לתרועה ושבין תרועה לתקיעה. כדאמרינן וקא אתו שברים ומפסקי בין תקיעה לתרועה וקא אתיא תרועה ומפסקה בין שברים לתקיעה. ומיהו ההיא בלכתחלה קאמר, כלומר היכי מתקין ר' אבהו לכתחלה מילתא דאתי לאפסוקי בין שברים לתקיעה, אי נמי בין תקיעה לשברים.
והפירוש הנכון: "אין בידו אלא אחת"- שהיא תקיעה שלאחר התרועה; ולומר שלסוף תשר"ת עלתה לו ולא לתחלת תשר"ת. והא דאיצטריך למיתני "תקע בראשונה" ולא קתני "האריך בתקיעה כשתים אין בידו אלא אחת" - כתב הר"מ ב"ן נ"ר משום שאין שיעור לתקיעות למעלה, ואם רצה להאריך מאריך. הילכך דין הוא שאם האריך בה כשיעור חיוב שתים שלא תעלה אלא לאחת שעדיין מדין התקיעה הראשונה הוא, ובמה יודע שאריכות זה מחמת תקיעה אחרת הוא? משום הכי קתני "תקע בראשונה" שבתחלת הסימן, והאריך בשנייה כשתים בראשונה, סד"א כיון שהאריך בה כשתים שבראשונה- ליהוי כאילו הפסיק ממש ותקע שתים. קמ"ל.
והירושלמי שהביאו לראייה דחהו הרב נ"ר וכתב דלאו אמתנתין ד"תקע בראשונה" קאי אלא אהא דאמרינן התם גבי "שופר מאריך וחצוצרות מקצרות. א"ר יוסה הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק- יצא". ועלה קאמר אבא "אפילו אחת אין בידו". והכי גרסינן התם:
- "הדא אמרה פשוטה ששמע מן המתעסק יצא, והדא אמרה תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת. רבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפילו אחת אין בידו למה וכולי"
ופירושו: זאת אומרת תקיעה שהתחיל לתקוע למתעסק ולא לשם מצוה ובא אחד ואמר לו איכוין ותקע לי, והשלים התקיעה לשם מצוה והאריך בה כשיעורא או בהפך- יצא. והדא אמרה דהא תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים דתנן אין בידו אלא אחת. ואף על פי שאין בידו אלא אחת ונמצא שאריכותו אינו אלא כמתעסק ואפילו הכי עולה לו מקצתה לאחת. ואתי ר' אבא לחלוק על ר' יוסה ולומר דלעולם תחילת תקיעה שהיתה מן המתעסק אינה כלום וכיון שכן סוף התיקעה אינה עולה כלל. דכיון דסופא גבי רישא מצטרף ואותו ראש אינו כלום- סופא נמי אינה כלום. ולא דמי שמשך בשנייה כשתים שאף על פי שנתכוין באריכותו לשתים ולא עלתה לו אלא לאחת - התם משום שתחלת התקיעה וסופא לשם תקיעת מצוה היו והילכך לשתים הוא דאינה עולה (דאפסוקי תקיעתא מהדדי לא מפסקינן), משום אחת מיהא עולה דסופא ורישא תקיעת מצוה הן.
והא דקאמר "אפילו אחת אין בידו" (ואין צריך לומר שתים) - לישנא בעלמא קאמר, דפשיטא דלא תעלה לשתים אלא משום לתא דמתניתין דמישך בשנייה כשתים דקתני "אין בידו אלא אחת" קאמר הכא "אפילו אחת אין בידו".
וזה הענין דחוק מעט שיאמר ר' אבא גבי מתעסק "אפילו אחת אין בידו". שבו בלשון שאמרה ר' יוסה הוה ליה למימר, ולימא ר' בא "לא יצא". ומסתברא דבפירושא דמתניתין פליגי ר' יוסה ור' בא ופלוגתייהו שייכא בפלוגתיה דגמרין דהתוקע לשיר אם מצות צריכות כונה. והכי קאמר פשוטה ששמע מן המתעסק יצא שאף על פי שנתכון להתעסק בתחלתה, אינה מפסדת כלום לסוף התקיעה שלא היתה להתעסק. ואף על פי שלא התחיל בה לשם מצוה- אין בכך כלום דכונת מצוה אינה מעכבת. ורישא ודאי אינה כלום ואפילו למאן דאמר "מצוה אינן צריכות כונה" דמתעסק קא שני כדאמרינן לקמן מ"מ אינה מפסדת בסוף התקיעה שלא היתה להתעסק כיון דמצות אינן צריכות כונה והדא אמרה כן תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים, אותה שהאריך בה לא עלתה לו אלא אחת דאפסוקי תקיעתא לא מפסקינן, ואפילו הכי לאחת מיהא עולה ולא אמרינן כונתו במחיצתה לשם תקיעה אחרת [במחציתה] מפסדת בתקיעה הראשונה ולא עלתה לו באחת מיהא משום דמצות אין צריכות כונה, הילכך ממילא יצא שהרי נתכוין לתקיעה מיהא. אמר לו ר' בא דההיא שנייה אינה עולה לו כלל משום דמצות צריכות כונה והלא אין כאן רישא לסופא ולא סופא לרישא. והוא הדין והוא הטעם לשומע מקצתה מן המתעסק. והא דקתני במתניתין "אין בידו אלא אחת" היינו ראשונה. ואנן קיימא לן כמאן דאמר "מצות אין צריכות והתוקע לשיר- יצא". הילכך אף בשנייה עלתה לו באחת כדברי ר' יוסה כנ"ל.
תניא נמי הכי מקום שיש שופר אין חצוצרות. מקום שיש חצוצרות אין שופר: פרש"י ז"ל מקום שיש שופר כגון ראש השנה ויובל. מקום שיש חצוצרות כגון תעניות. וכן פירשו המפרשים. וכתב הרב בעל המאור ז"ל: "ואני תמה ממנו שראיתי בתשובת הגאונים ז"ל נהגו לתקוע בתעניות בשופר. ופי משנה זו נראה לנו שאין לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות". והר"א ב"ד ז"ל הוסיף בה קושיא במ' תענית בפרק מאימתי מדאמרינן התם (דף יד.) "במה מתריעין? בשופר", והכא אמרינן בחצוצרות. ותירץ דהכא בתקיעות שבסוף כל ברכה וברכה משש הברכות שמוסיפין, ואותן תקיעות והרעות היו בחצוצרות; וההיא הרעה היא שלא שלא בשעת הברכות אלא בשעה שמרבין בתפלה ותחנונים. והיינו דאיכא מאן דאמר דאין מתריעין אלא בפה והכא תנינן בהדיא בתעניות בשל כפופים. אבל מכל מקום כך נהגו בכל מקום כמנהגן של גאונים ז"ל ומנהגן תורה היא.
ומצאתי סעד לדבריהם מן הירושלמי דגרסינן התם (פ"ג ה"ד) בשמעתין דהכא
- "קומי ר' יהושע תקעון בתענית . ר' יוסה בעא ויתקעון קומי בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין. בתענית בשופר היו תוקעין ואין חצוצרות לעולם בתענית אלא במקדש"
ולפי זה הא דקתני "מקום שיש חצוצרות אין שופר" היינו בשעת מלחמה כדכתיב "והרעותם בחצוצרות". אחר כן מצאתיה לר"מ ב"ן ז"ל בליקוטיו.
ועוד אפשר לומר דהא דתניא "מקום שיש שופר וכולי" לאו עכובא הוא לתעניות שלא יהא אלא בחצוצרות, אלא לומר שאין תוקעין בגבולין בשנים בשופר וחצוצרות אלא באחד מהן. והילכך בראש השנה ויובל שיש שופר על כל פנים בגבולין שמצות היום מן התורה בשופר- אין חצוצרות. ובתעניות אם יש שם חצוצרות- אין שופר. ואם יש שם שופר- אין חצוצרות. ולא שיהא החיוב על כל פנים בתניות בגבולין בחצוצרות אלא שלא יהו שם שופר וחצוצרות. והא דמקשי בירושלמי "ויתקעון בחצוצרתא" - עם השופר קאמר. ואמר ליה דמתינין תני כן דאין חצוצרות בגבולין, כלומר במקום שיש שופר. וכל שהוא תוקע בשופר בגבולין, בין בחובה (כראש השנה ויובל) בין בבחירה (כתענית), שא[י]לו רצה לתקוע בזה או בזה עשה, ותקע בשופר לא יביא לשם חצוצרות. וההיא ברייתא דמייתי התם בירושלמי היא הא ברייתא דמייתינן הכא. ומעתה בגבולין שהתקיעו בשופר שהוא יותר מצוי, הרשות בידן ובלבד שלא יביאו שם חצוצרות. כנ"ל.
כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיף זכרון ליום ראשון. כמאן כר' אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם: ואיכא למידק דהא קיימא לן כר' יהושע כדאמרינן בפירקין קמא (דף יב.) "לתקופה כר' יהושע".
ורבינו תם ז"ל תירץ דקיימא לן כרב עינא דפריך מ"שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות" והכי קאמר: והא איכא "זה היום תחלת מעשיך" דלדבריך איתיה בראש השנה וליתיה ביובל; אלא ודאי לאו משום ד"זה היום" היה תחלת מעשה בראשית קאמר אלא תחלת דין קאמר, שהיום הוא תחלת דין על כל המעשים, וזה שייך נמי ביובל דהוקש לראש השנה, אבל לא בשאר יומי דכפורי.
והקשו בתוספות דאם כן לאידך לישנא דקאמר "מתניתין דלא כר' אליעזר" הוה ליה לשנויי דזה היום תחלת מעשיך לאו אבריאת עולם קאמר. ומסתברא דאינה קושיא. דאילו אי אתיא מתניתין כר' אליעזר ולדידיה אמרינן בראש השנה זה היום תחלת מעשיך על שם שבו נברא העולם, אם כן היכי אמרינן ליה ביובל? הא לא אמרינן ליה. ואם כן, אינו שוה לברכות. והילכך על כרחין לא אשכח פירוקא לאוקומי מתניתין ד"שוה היובל" כר' אליעזר אלא דנימא דלא קאמר אלא לשארא. כן נראה לי.
מתני' שופר שנסדק ודבקו- פסול: פרש"י ז"ל דהוה ליה כשני שופרות. ונראה מדבריו שהוא מפרש "שנסדק" משני צדדיו. כלומר, שנחלק לגמרי לשתי חתיכות.
ואינו מחוור. דאם כן היינו "דבק שברי שופרות". אלא "נסדק" שהוא נסדק מצד אחד על פני כולו לאורכו והיינו טעמא דכיון שנסדק כולו - אין שם שופר עליו אלא כחתיכת שופר שתקנה ועשאה כעין שופר. ומכל מקום אינו פסול אלא בשנסדק כולו; הא נסדק מקצתו ועדיין מקצתו קיים- כשר.
והא דתניא בברייתא "נסדק לאורכו פסול. לרוחבו: אם נשתייר בו שיעור תקיעה- כשר; ואם לאו- פסול" - לאו למימרא דלאורכו לעולם פסול, בין נשתייר בין לא נשתייר, אלא משום דבנסדק לרחבו כי לא נשתייר בו שיעור תקיעה פסוק הוא דמפרש הכי, אבל לארכו לא מפרש משום דלעולם אינו פסול עד שנסדק כולו והיינו דתני "נסדק" סתמא, דנסדק לגמרי משמע.
והא דתני "ודבקו פסול" - כל שכן לא דבקו. ודבקו לרבותא נקטיה. כלומר, אפילו דבקו בעצמו, אפילו הכי - אין שם שופר עליו אלא כמי שחבר חתיכת שופר ועשאה שופר.
והא דתנן ופיו מצופה זהב אוקימנא שלא במקום הנחת פה וש"מ דשלא במקום הנחת פיו אינו על גבו מבחוץ ולא בראש הרחב שלו דהא לא מקרי פיו אלא הוא המקום הנשאר בפיו הקצר מהנחת פיו ולחוץ והוא בפיו ממש:
ושני חצוצרות מב' הצדדין למימרא דתרי קלי משתמע: פי' שישמע קול שופר שהוא מצות היום מבין שני החצוצרות:
והתניא זכור ושמור וכו' ופרקינן לכך מאריך בשופר: פי' ומאריך בו שיעור תקיעה ושיעור תרועה בכל מקום כפי מה שהוא ופרכינן למימרא דשמע סוף תקיעה בלא ראש יצא פי' ואפי' לכתחילה והא במקדש לכתחילה הוא והא דנקט יצא משום דבעי לאותביה דאפי' בדעבד לא יצא והא במקדש לכתחילה הוא ומי נפיק:
ת"ש תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת: הרי"ץ גיאת פי' אין בידו אלא אחת היינו הראשונה וסמך בזה על הירושלמי לפי פשוטו ולהכי נקט תנא תקע בראשונה אבל בשניה שהאריך בה כשתים לא עלתה לו כלל שהרי אין לה סוף כי הוא נתכוון בסופה להיות תחילה לסימן השני ואין פי' מחוור כלל חדא דלישנא דמתניתין לא דייק הכי דמשמע כי מן השתים שנתכוון אין בידו מהם אלא אחת הא אחת יש בידו ועוד דאם האחרונה לא עלתה לו כלל והיא תקיעה פסולה איבד כל הסימן כדבעינן למימר קמן ועוד דמהיכא תיתי דבעינן כונה בתקיעות לראשונה או לשניה הא אפילו לדברי המחמיר לא בעינן אלא כונה לצאת ובפירוש אמר בירושלמי בהקורא את המגילה א"ר יוסה היה זה צריך ראשונה וזה אחרונה תקיעה אחת מוציא ידי שניהן אלא דההיא יש לפרשה כשאחד תקע לשניהן ומתכוון בה לדעת שניהם וכל א' מתכוון בה למה שצריך ומיהו עיקר הטעם אינו מחוור ועוד שהרי אמרו בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת כלומר התקיעה האחרונה בלבד אלמא אותה האחרונה עולה להיות ראשונה בסימן אחר ועוד יש להקשות עליו מלשון שמועתינו דאמרינן וליסלוק ליה לתרתי דפשוטיה דהאי לישנא משמע דלחדא מיהת סליק ליה ועוד יש מקשים ממה שהוצרך התלמוד לדקדק וממילא תחילה בלא (ראש) [סוף] יצא דאלמא בלאו האי דיוקא לא מצי מותיב מהאי מתניתין אמאי דכיון דסברינן שהשניה לא עלתה לו כלל בלאו האי דיוקא מצי פריך דאפילו תימא דתחלה בלא סוף לא יצא כיון דאמרת בסוף בלא תחלה יצא תקשי מתניתין אמאי [לא] עלתה לו שניה כלל ליפוק בסוף תקיעה מיהת דאי משום דמפסיק בנתים ראש התקיעה שהוא פסול הא רבינו ז"ל לא חייש להאי הפסקה בדיעבד ומיהו הא לא קשיא לי דסוף התקיעה לדעת הרב ז"ל אינו בדין שתעלה להיות סוף לסימן זה שהרי הוא לא נתכוון בו אלא להיות תחלה לסימן השני ומ"מ אין דבריו נכונים מן הטעם שכתבנו ועיקר הפירוש כדפרש"י וכל הגאונים אין בידו מן השנים שהאריך כשתים אלא אחת שתעלה לו לתקיעה אחרונה של סימן שעשה אבל לא לתחלת הסימן האחר או אם רצה לאבד הסימן שעשה שתעלה לו זו לראש סימן אחר וישלים עליו הרשות בידו והיינו אין בידו אלא אחת והא דאצטריך למתני תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים ולא קתני האריך בתקיעה כשתים טעמא דמלתא דכיון שאין שיעור לתקיעות למעלה דין הוא שלא תעלה לו לשתים כי הכל תקיעה אחת היא אבל כשעשה היכר בדבר שתקע הראשונה כדרכו והאריך בשניה כשתים סד"א שתעלה לו לשתים כשנתכוון לכך ולהוי כאלו הפסיק קמ"ל והירושלמי שסמך עליו הרי"ץ גיאת זהו דגר' התם תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' אבא בר זבדא בשם ר' זעירא אפי' א' אין לו למה רישא גבי סיפא מצטרף לא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא ע"כ והרמב"ן ז"ל דחה זה הירושלמי ממקומו וכתב דהא דר' אבא לאו אהא מתניתין קיימא אלא אמלתא אחריתי קיימא דאמרינן התם שופר מאריך וחצוצרות מקצרות א"ר יוסה הד"א פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא פי' שאם היה אחד מהם תוקע כמתעסק בעלמא שהשומע ממנו לא יצא כדאיתא באידך פרקא ובא א' ואמר לו שישלים התקיעה לשם מצוה והאריך בה כשיעור יצא וכן בהפך שהיה תחלתה כשיעור לשם מצוה והשלימה כמתעסק ואמרי' עלה והדא אמרה דא כלומר מאיזה משנה אתה למד כן דאי ממשנת שופר מאריך התם בתחלתו ג"כ יוצא כדחזינן בגמרא דילן ואמר תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת כלומר אבל אחת יש בידו ויוצא בתחלתה ואע"פ שסופה נתכוון לשניה ולא עלתה לו והיינו אריכותו כמתעסק בלבד ועל הא אתא ר' אבא בר זבדא ואמר אפילו א' אין בידו כו' כלומר בא לחלוק על ר' יוסה דודאי השומע מקצת התקיעה מן המתעסק אינה כלום דהא אין לה תחילה או סוף וכיון דרישא בהדי סיפא מצטרף וחדא מניהו בפסלות לא סיפא אית לה רישא ולא רישא אית לה סיפא ולא דמי למשך בשניה כשתים דהתם כולה תקיעה בכשרות ולשם מצוה ומשום דאפסוקי תקיעתא לא מפסיקנן הוא דלא סלקא בתרתי וכיון דכן לחדא מלתא סלקא מתחלה ועד סוף שאין כונה לאחרונה פוסלת שלא תעלה לראשונה והא דקאמר ר' אבא אפילו אחת אין בידו אע"ג דר' יוסה נמי דפליג עליה לאחת בלחוד חשיב לשומע מקצת תקיעה מן המתעסק לישנא בעלמא נקט דהא פשיטא שלא תעלה לשתים וליכא מ"ד הכי אלא משום להא דמתניתין דמשך בשניה כשתים דקתני אין בידו אלא אחת קאמר הכא אפי' אחת אין בידו וראיה לפי' זה שהרי בפ' י"ט של ר"ה גבי שופר מאריך חזרו לומר בירושלמי זה הלשון בעצמו והפי' הזה אמת הוא ונכון אלא שלשונו של ר' אבא בר זבדא קשה קצת שתפס אפילו אחת אין בידו גבי מתעסק והל"ל ר' אבא אמר לא יצא כלשונו של ר' יוסה דאמר יצא והרשב"א נר"ו פי' דבמתניתין פליגי רבי יוסה ור' אבא ופלוגתיהו בפלוגתא דתוקע לשיר במצות צריכות כונה או אין צריכות כונה דר' יוסה סבר מצות אין צריכות כונה וה"ק פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא דאע"ג דמה שתקע כמתעסק אינו כלום כדאיתא לקמן מ"מ אינו מפסיד כלום באידך מקצת שהיתה בכשרות מכיון דלא בעי' כונה לצאת וכדאי היא תקיעה של מתעסק שלא תפסיד באידך דסגי ליה בתוקע לשם תקיעות ולשם מצוה ואמרי' והדא אמרה תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת אבל אחת מיהת עלתה לו ואין כונתו שהיתה בסיפא לשם תקיעה אחרת מפסדת בתחלת תקיעתו ויוצא הוא בכולה משום דמצות אין צריכות כונה וכיון דכן ממילא יצא שהרי נתכוון לתקיעה מיהת וא"ל ר' אבא דההיא שניה אינה עולה לו כלל משום דמצות צריכות כונה והכא אין כאן רישא לסיפא ולא סיפא לרישא וה"ה והוא הטעם לשמע מקצתה מן המתעסק והא דקתני מתניתין אין בידו אלא אחת היינו הראשונה ואנן קיי"ל כמ"ד מצות אין צריכות כונה והתוקע לשיר יצא הילכך אף השניה עלתה לו באחת כדברי ר' יוסה ע"כ ואינו מחוור דאפי' תימא דר' אבא ס"ל דמצות צריכות כונה לצאת אין לו לומר בתוקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת שאפילו אחת אין בידו שהרי נתכוון לצאת בה וכונה אחרונה אינו מעכב שלא לצאת בו לראשונה כדאמרן. ועוד יש לקשט הלשון שתפס ר' אבא אותו הלשון כאלו אמר ודאי הא מתניתין דתקע בראשונה אינה מתפרשת כדבריך שאתה למד ממנה למתעסק שאלו היה כך אפילו אחת אין בידו ואלו אנן תנן שלא עלתה לו אלא לאחת הא לאחת עלתה לו וגם אתה מודה בדבר והיא הנותנת כי המשנה ההיא דרך אחרת יש לה כנ"ל:
אפסוקי תקיעתא לתרתי לא מפסקי': כלומד נהי דחד נפיק בתחלתה וחד נפיק בסופה אבל להפסקה לעלות לשתים אחת זה אי אפשר:
ת"ש התוקע לתוך הבור וכו' ואמאי ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דלערבב קלא: לקמן מפרשינן לה:
ה"ג אלא תרתי קלא (אחד) [מחד] גברי לא משתמעי מתרי גברי משתמעי: וה"פ אלא לעולם מקצת תקיעה לא יצא ופרכא דלעיל זכור ושמור ה"פ דהתם הוי תרי קלא מחד גברי וצריך לשמוע שניהן לא משתמעי תרויהו אבל גבי שופר וחצוצרות דה"ל תרי קלא מתרי גברי ואין צריך לשמוע אלא אחד מהן דהיינו קול השופר שהוא מצות היום שפיר משתמעי לכוין בקול השופר שהוא צריך ולשומעו מבין קולות החצוצרות הא לשמוע שניהם ממש בצריך להם אפילו מתרי גברי לא משתמעי וכדבעינן למימר קמן.
והלכתא כמסקנא שאין אדם יוצא במקצת תקיעה וי"א שהוא יוצא במקצת תרועה כיון שהוא קול נשבר הרי יש תחלה וסוף באמציעתן ואם שמע מהם כשיעור יצא וכן דעת רבינו הגדול ז"ל אבל בירושלמי השוו דין תרועה לתקיעה בזה וראוי להחמיר כיון שאין ההיתר מפורש בגמרא דילן:
תניא נמי הכי בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר וכו': פי' מקום שיש שופר כגון ר"ה אין חצוצרות ומקום שיש חצוצרות כגון תעניות דכתיב על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות והצר הצורר לרבות כל צרה שלא תבא על הציבור וכן פרש"י והמפרשים ז"ל ומכאן הקשה הרב בעל המאור ז"ל על מה שמצא בתשובת הגאונים ז"ל שנהגו לתקוע בתעניות בשופרות ועוד הקשה הראב"ד ז"ל על קושיין דהא אמרינן במס' תעניות במה מתריעין רב ושמואל חד אמר בעננו וחד אמר בשופר דהא יריחו בשופרות הואי והוא ז"ל היה מתרץ דהא דהכא בתקיעות של סדר ז' ברכות שהם מוסיפין לומר מי שענה וההיא דהתם בתקיעות שתוקעין בסוף התפלה או בשאר תפלות ותחנונים והיינו דאיכא מ"ד התם שהיא בעננו ואלו הכא תנן בהדיא שהיא בשופר וכדאמרינן ובתעניות בשל כפופין ואין תירוצו דהתם מוכח דפלוגתא דרב ושמואל אמתניתין קאי דמיירי בתקיעות של סדר ברכות ואחרים תירצו דהתם שופר קרי לחצוצרות דהא אשתנו שמייהו כדאיתא פ' אלו טרפות והאי דאייתי ראיה מיריחו שהיה בשופרות אינו אלא ללמד דלא הוי בעננו ולא דדמי ליה ממש וזה דוחק גדול אבל הנכון כשיטת הגאונים ז"ל שכן אמר בירושלמי למה תוקעין בקרנות השבנו גועין לפניך כבהמות ועוד הביא ראיה רבינו הגדול מדגר' התם בירושלמי קומי ר' יהושע תקעו בתעניתא ר' יוסי בעא דלתקעון קומוי בחצוצרות ואמרי' ולא שמיע דתנינן חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין ע"כ דאלמא בשופרות היו תוקעין ור' יוסי בעא דלתקון בחצוצרות לבד או בחצוצרות עם השופר ועל כן אהדר ליה דאין חצוצרות בגבולין כלל אלא שופרות והא דהכא פירשה רבינו ז"ל דהיינו במקום כנופיא דכל ישראל או רובם בשעת מלחמה וכיוצא אבל בתענית צבור דעלמא אין לתקוע אלא בשופרות וי"מ דהכא (ה"ק) לא אתא לומר אלא שבגבולין אין שופר וחצוצרות לעולם אלא מקום שיש שופר עכ"פ כגון ר"ה ויובל אין חצוצרות ובמקום שאפשר להיות שם חצוצרות כגון תעניות אם יש שם חצוצרות אין שופר וה"ה שאם יש שופר אין חצוצרות ולא בא לעכב שלא יתקעו בשופר כלל אלא שלא יתקעו שופר וחצוצרות וכן פי' הרשב"א נר"ו וכתב דהא דבעי ר' יוסי בירושלמי ויתקעון קומוי בחצוצרות ה"ק ויתקעון נמי בחצוצרות עם השופר ואהדרו ליה שאין שתיהן בגבולין וכיון דאיכא שופר אין חצוצרות וה"ה דאי איכא חצוצרות אין שופר ומתניתא דאמרי' בירושלמי היינו הא מתניתא דהכא ומעתה מה שנוהגין העולם בשופר שהוא מצוי הרשות בידם ובלבד שלא יבאו שם חצוצרות עכ"ל ונכון הוא:
כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך וכו': קשיא להו לרבנן ז"ל דהא קיי"ל כר' יהושע כדאמרינן בפ"ק לתקופה כר' יהושע ור"ת ז"ל פי' דקיי"ל כרב עינא דפריך משוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות וה"ק והאיכא זה היום תחלת מעשיך דלדבריך איתיה בר"ה וליתיה ביובל אלא ודאי תחלת מעשיך דמצלינן לא תחלת מעשה בראשית הוא אלא תחלת דין על כל המעשים וזה שייך נמי ביובל דהוקש לר"ה אבל לא בשאר יומא דכפורי וז"ש שוה היובל לר"ה והקשה עליו בתוס' דא"כ לאידך לישנא דקאמר מתניתין דלא כר' אליעזר הל"ל דזה היום תחלת מעשיך תחלת דין מעשיך הוא ויש דוחין שאינה קושיא דאלו אי אתיא מתניתין כר' אליעזר הא ודאי כי אמרינן ליה בר"ה אין פירושו על תחלת דין אלא על בריאת עולם וא"כ לא אמרינן ליה ביובל והרי אינו שוה לברכות ואין דחיה זו כלום בעיני דאי איתא שזה הלשון סובל משמעות (תועלת) [תחלת] דין הא אפשר לאומרה בין בר"ה בין ביובל בכל אחד על משמעות שלו וקרינן לו שהן שוין לברכות ועוד אפי' יהא משמעותו תחלת דין גם בר"ה משום הא ליכא לאפוקי מדר' אליעזר דהא לא אמרינן בה בהדיא שאינו תחלת בריאת העולם והרי קושיית התוס' שרירא וקיימא וע"ק היכא מפרש הני רבנן ז"ל בלישנא דזה היום מאי דלא מפרש בגמרא ולא עוד אלא דגמרא נקיט ליה להדיא שפי' על בריאת העולם ולא עוד אלא שאין הלשון מוכיח כלל אלא כן אלא מנהגא דאמרינן זה היום כר' אליעזר היא וכדהוי נוהגין בימי חכמי התלמוד וכדמוכח סוגיין כר' אליעזר ולא חזינן דשקלי וטרי הכא אלא על מתניתין דשוה היובל לר"ה אי כר' אליעזר או לא אבל מאי דמצלינן האידנא והוי מצלי אמוראי זה היום כר' אליעזר היא לד"ה לפי פשטא דסוגיין ואידך עיולי פילא בקופא דמחטא הוא ואע"ג דתניא בפ"ק לתקופה כר' (אליעזר) [יהושע] סברת אמוראי היא דליתה לההיא מתניתא אלא הילכתא כרב דתקין בתקיעתא דידיה כר' אליעזר דרב תנא הוא ופליג כנ"ל:
מתני' שופר שנסדק ודבקו פסול: פרש"י ודבקו בדבק שקורין (גרוד) [גלוד] וליתא דהא פשיטא דפסול דמין בשאינו מינו הוא אלא פי' שדבקו בעצמו כדרך שעושין האומנין הבקיאין וטעמא דפסול פרש"י דה"ל כשני שופרות ולכאורה הוי משמע לפי' דמוקי לה בשנסדק כולו משני צדדיו לארכו אבל ליכא למימר הכי דא"כ היינו דבק שני שברי שופרות אא"כ תאמר דסיפא מה טעם קאמר מה טעם שופר שנסדק פסול משום דדבק שברי שופרות פסול אבל אינו מחוור [אלא] איכא למפסליה מטעמא דבעינן למימר ובודאי לכ"ע מלתא פסיקא תני הכא שהוא פסול ואע"פ שאינו מעכב התקיעה מדלא פריש לה כדפריש בסיפא גבי שופר שניקב ותנא ברא נמי דמפרש דינא דמתניתין סתמא להא נמי סתומי וטעמא דפסולא משום דכיון שנסדק כולו או רובו לארכו חשיב כאלו נחלק לגמרי ויצא מתורת שופר וכחתיכת קרן בעלמא הוא ואפילו לא נסדק אלא מרוח אחת ומעתה הא דנקט ודבקו כ"ש לא דבקו שהוא פסול ותנא לרבותא נקטיה שאינו מעלה ארוכה וכמדבק שברי שופרות דמי דלא מהני להו למחשבינהו חד שופר ה"נ לא מהני' ליה לשוויי כלי ושופר והיינו שסמכו התנא בזו אחד זו סמכו ענין לו ואפשר שאף רש"י ז"ל לכך נתכוון בפי' ומיהו לפי האי טעמא דוקא נסדק כולו או רובו שהוא ככולו בכל מקום דמיעוטו המפוזר מב' צדיו לב' הפיות לא חשיב אבל נסדק מיעוטו אינו בדין זה אלא דינו כניקב דמפרש דיניה בסיפא והכי משמע לישנא דשופר שנסדק ואע"ג דקתני מתניתא לקמן שופר שנסדק לארכו פסול לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר לאו למימרא דלארכו אע"פ (שלא נשתייר) [שנשתייר] בו שיעור תקיעה פסול ואע"ג דלא הוי כולו או רובו אלא משום דרחבו הוא דתלי דיניה בשיור שיעור תקיעה אבל לארכו בכולו או רובו תלוי דיניה אבל יש מחמירין לאסור כל שנסדק לארכו כלל ואפילו מיעוטו ומפרשי דחשוב מעתה כחתיכת קרן לפי שסוף סדק כזה להתרחב ולהאריך בכל שעה וכל העומד ליסדק ולחתך כסדוק דמי וזה חומר גדול לבעל נפש ואינו נכון כלל:
דיבק שברי שופרות פסול: פי' מלתא פסיקתא קתני ואפילו אינו מעכב התקיעה ואפי' דבקם בעצמם ומשום דשופר א' אמר רחמנא ולא ב' שופרות ואיכא מאן דדייק דכיון דקתני שברי שופרות מכלל דליכא בחד מיניהו שיעור שופר וחשיבי חתיכות בעלמא ולא שופר אבל אם היה מהם שיעור תקיעה כשר וכדין נסדק לרחבו וזה אינו שלא אמר אלא בנסדק שעדיין היה מחובר במיעוטו ושופר אחד הוא אבל הכא שנחלקו לגמרי לא וכדתניא הוסיף עליו כל שהוא פסול והוסיף עליו על שופר שלם משמע אלא הכא אדרבה להכי נקט שברי שופרות דאפילו בהני שאין בשניהם אלא כשיעור לא אמרינן השתא שופר אחד חשיבי אלא אפילו בהא חשיבי ב' שופרות וכ"ש כשיש בא' מהן או בכל אחד מהן כשיעור שופר א"נ והוא הנכון דשברי שופרות היינו שופרות גדולים שיש בכל שבר כשיעור ולא נצרכא לאסור דאלו בשברי שופרות שאין כשיעור א' מהן כבר יצאו מתורת שופר לגמרי ומרישא שמעינן שהוא פסול בכל דכן ואפילו תהא משנתינו כשנסדק מב' צדדין וכ"ש לפי פירושינו הנכון כנ"ל:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/ראש השנה (עריכה)
ותרי קלא מי מישתמעי והתניא זכור ושמור כו' פי' היכא דאיכא תרי קלי חד מבלבל חברי' ואין אדם מבין אפי' א' מהם גם הנה נמי זה תוקע בשופר וזה תוקע בחצוצרות אין אדם מבין לא קול השופר ולא קול החצוצרות ומתרץ אלא תרי קלי מחד גברא לא מישתעי תרי קלי מתרי גברא משתמעי פי' אימתי אמרי' דתרי קלי לא משתמעי ולא חד מנייהו שזה מבלבל את זה הני מילי מחד גברא כגון אם שם האדם בפיו שופר וחצוצרות ותקע בשתיהן אין אדם מבין ממנו לא קול שופר ולא קול חצוצרות שזה מבלבל את זה ואין זה יכול לעשות אלא הבורא לבדו שאמר זכור ושמור בדיבור אחד אבל תרי קלי מתרי גברי משתמעי אם זה תוקע בשופר וזה בחצוצרות אם רוצה ליתן דעתו לשמוע קול השופר אין קול החצוצרות מבלבלו או אם רוצה לשמוע קול החצוצרות אין קול השופר מבלבלו אבל אם רוצה לשמוע ולכוין בשניהם אינו יכול שעל דבר זה נאמר ואין האוזן יכולה לשמוע שני דברים כאחת כ"א מפי הגבורה כגון אם תקעו שני בני אדם בשני שופרות זה עשה תקיעה וזה עשה תרועה ביחד לא יצא ידי שניהם שאין בו כח להבין שני קולות ביחד כדפרישית בפ"ק במה"ק ומקשה מתרי גברי מי משתמעי והתניא ובלבד שלא יהו שנים קורין פי' אם קורין שנים בתורה ביחד לא יצא השומע מהם מפני שהקול זה מבלבל את חבירו ומהדר הא לא דמיא אלא לסיפא בהלל ובמגלה אפילו עשרה קורין אלמא כיון דחביב עלי' יהיב דעתי' ושמע ה"נ כיון דחביב עלי' יהיב דעתי' ושמע פי' מאי במידי דלא חביבא לי' כגון קריאת התורה שהיא תדירה לא שמע אינש מתרי גברי אבל מגלה והלל ושופר דאתי לפרקים חביבי לי' ויהיב דעתי' ושמע אפילו מתרי גברי אבל מיהו לא שמע מתרי גברי אלא חד קלא ולא תרי קלא:
רב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כי האי מתני' פי' שהי' רוצה לעשות בראש השנה שופר וחצוצרות אמר לי' רבא לא אמרו אלא במקדש פי' דוקא במקדש הי' עושין שופר וחצוצרות אבל בגבולין שופר עבדי' בר"ה ולא חצוצרות תניא נמי הכי במה דברים אמורים במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין חצוצרות ומקום שיש חצוצרות אין שופר פי' בד"א מאי דתנן במתני' דבין בר"ה ובין בתעניות תוקעין בשופר ובחצוצרות דוקא במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר דהיינו בר"ה אין חצוצרות ומקום שיש חצוצרות דהיינו בתעניות שתוקעין אותו לכנופיא בעלמא לקבץ את העם אין שופר וכך הנהיג ר' חלפתא בציפרין ור' חנניא בן תרדיון בסכני פי' אר"ה קאי שהנהיגו במקומן לתקוע בר"ה בשופר וחצוצרות וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן לעשות בר"ה שופר וחצוצרות אלא בשערי המזרח בהר הבית אבל בגבולין שופר ולא חצוצרות וכדילפינן מקרא בחצוצרות וקול שופר אבל בעלמא לא א"נ יש לפרש דהאי דקתני הריעו לפני המלך ה' הוא דבעי' חצוצרות וקול שופר אבל בעלמא לא א"נ יש לפרש דהאי דקתני וכן הנהיג ר' חלפתא כו' אתעניות קאי דאמרי' במתני' שהיו תוקעין בחצוצרות ושופרות וכך הנהיג ר' חלפתא בציפרין שיעשו בתעניות חצוצרות ושופרות ואמרין להם חכמים שלא היו נוהגים כן לעשות בתעניות חצוצרות ושופרות אלא בשערי המזרח אבל בגבולין חצוצרות עבדי' בתעניות לקבץ את העם אבל בשופר לא היו תוקעין ואתיא הא כי ההיא דתנן בפ"ב דתעניות מעשה בימי ר' חלפתא ובימי ר' חנניא בן תרדיון שעבר אחד לפני התיבה וגמר את כל הברכות וענו אחריו אמן תקעו הכהנים תקעו מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה הריעו בני אהרן הריעו מי שענה את אבותיכם על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה וכשיבא דבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי המזרח פי' הם הרגילו במקומם לתקוע בתעניות בשופרות וחכמים אמרו לא היו נוהגין לתקוע בשופרות בתעניות אלא בשערי המזרח כדתנן בר"ה אבל בגבולין לא תקעי' בשופרות בתעניות כדתניא בברייתא אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר והמורה פי' התם ה"ג וגמר את כל הברכות ולא ענו אחריו אמן תקעו בני אהרן תקעו חזן הכנסת אומר להם על כל ברכה וברכה והוא השמש ולא שליח ציבור שלא לענות אמן אלא בשערי מזרח בהר הבית כלומר בזמן שביהמ"ק קיים כשמתפללין בהר הבית ונכנסין דרך שער מזרח לפי שלא היו עונין אמן במקדש כדאמרינן בגמרא ואין לומר לא היו נוהגין כן לתקוע אלא במקדש דודאי תוקעין בגבולין כדמוכח בכולה הך מסכתא ובר"ה ואינם נ"ל דבריו דהא הכא אמרי' בפירוש מקום שיש שופר דהיינו בר"ה אין חצוצרות ומקום שיש חצוצרות דהיינו בתעניות אין שופר ותו לפי פתרון המורה מ"ט דר' חלפתא שלא הי' עונה אמן במקומו אטו ביהמ"ק הו מקומו א"ו לא הנהיג כ"א לתקוע ובזה תפשוהו חכמים שאין תוקעין אלא במקדש:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה