קטגוריה:ויקרא כו יא

עריכה

• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

עוד נראה לפרש הפרשה על זה הדרך, שהכתוב מדבר בהכנות עולם הזה גם בשכר עולם הבא; והתחיל בברכת הלחם, ואמר: ונתתי גשמיכם בעתם, שהוא הכנת המזון והפרנסה, והבטח בארץ, כאומרו: ״וישבתם לבטח עליה״. עד כאן כלל כל הכנת עולם הזה.

ואומרו ונתתי שלום וגו', מכאן מתחיל גמול הנסתר, והוא מעת הפרידה מעולם הזה, שהוא יום המיתה, שהוא המדוה הגדול אשר בלב כל חי, הכוס המר ההוא; הגם שיהיה האדם שלם בכל שלימות העולם הזה, בזוכרו יום המיתה - וערבה כל שמחה, ומה גם שאין לו גבול רחוק, שאין אדם יודע יום קיצו, אשר על כן בא המבטיח טובות לעמו וסמך לבם גם בדבר זה, ואמר כי ביום הנסיעה לא יחרד האיש ולא ירגז כדרך המתים, אלא יעשה ה' דבר שתהיה הנסיעה כאדם ששוכב וערבה לו שנתו.

והוא אומרו ונתתי שלום על דרך אומרם ז"ל (שבת י') כי שמו של הקדוש ברוך הוא ״שלום״, ובעת פטירת הצדיק יקרב אורו יתברך לפני האדם, והוא סוד מיתת נשיקה, ובזה יהיה כשוכב - והוא אומרו ושכבתם, כמו שנאמר באבות ״שכיבה״, וסוד הדבר: כי הנפש כשמרגשת בקריבת אור הנערב אצלה תכסוף ותנתק ממקומה להדבק בשכינה, ולעוצם התאוה יתרבה העריבות על הרגשת הפרידה ולא תרגיש בו, ולא ישאר ההרגש אלא מהערב, ועיין מה שכתבתי בתחלת אחרי מות, וכל השגה זו תסובב עסק התורה והמצות, והוא מאמר הכתוב (קהלת, ה): ״מתוקה שנת העובד״ - השינה היא יציאת הנשמה מן הגוף, שהעובד את ה' ועוסק בתורה ובמצות מתוקה לו יציאת הנשמה על אופן האמור, ואומרו ואין מחריד - הוא מלאך המות המחריד האדם בראייתו לבד; ולצד שיש צדיקים שיזכו להדבק נפשם בשכינה אבל יקדים להם מלאך המות לסיבת תחלואי הנפש לזככה באמצעות צער החרדה, לזה הבטיח כי כל עיקר לא יראו מחריד:

עוד ירצה אומרו ונתתי שלום - שיתקיים הגוף שהוא בחינת הארץ, ולא יתפרדו היסודות. וצא ולמד ממעשה רב אחאי בר יאשיה (שבת קנ"ב) שגששיה רב נחמן אחר כמה שנים שמת, וראהו כי איש קיים היה, כי ה' יצו ליסודות להתקיים יחד ולא יתפרדו, וזה יושג מאמצעות התורה, כמאמר (משלי, ו): ״בשכבך תשמור עליך״, ואומרו ושכבתם ואין מחריד על דרך אומרם (ישעי', נז): ״ינוחו על משכבותם״ - שלא תשלוט רימה בגופם להחרידם בקבר; ותמצא שהצדיקים אין רימה בגופן, וצא ולמד ממעשה רבי אלעזר בן רשב"י (ב"מ פ"ד) וכאלה רבות.

ודבר זה הוא יעוד גדול שינוח הגוף בקבר, שאמרו ז"ל (שבת י"ג): ״קשה רימה בבשר המת כמחט בבשר החי״, ויש לך לדעת כי כל נברא ירגיש כפי שיעור תכונתו אשר כוננו יוצרו, ואומרו והשבתי חיה רעה מן הארץ - הוא רוח הטומאה הנקראת ״חיה רעה״, שהיא חיוניות רע בחינת הטומאה השורה על הגוף אחר מיתה, שלזה ציוה ה' שהנוגע במת או הנכנס לאוהל יטמא ז' ימים; הבטיח ה' כי תסגיל התורה והמצות להשבית רוח הטומאה מן הגוף, ותמצא שאמרו ז"ל (כתובות ק"ג): ״יום שמת רבי בטלה טומאה״:

ואומרו וחרב לא תעבור בארצכם - נתן הכתוב טעם להשבתת הטומאה, הוא כי טומאה זו עיקרה הוא לצד שנשחט האדם בחרבו של מלאך המות הפגומה. שבזה נעשה נבילה, והנבילה מטמאה ונשלכת לכלב, דכתיב (שמות, כב): ״לכלב תשליכון״, והטומאה היא בחינת הכלב, אבל ההולכים בתורת ה' כמצטרך חרב לא תעבור בארצכם שהוא גופו הנבנה מהארץ, ממוצא דבר אתה יודע שלא יגע חרבו של מלאך המות בגופו של צדיק.

עד כאן יעודי הפטירה ומנוחת הגוף:

ואומרו ורדפתם - מכאן מתחיל פועל הרוחניות הנעלם המושג מעסק התורה. דע כי התעצמות עסק התורה ומעשה המצות הוא לברר ניצוצי הקדושה וליחד ענפיה אחד אל אחד, אשר לסיבת אחיזת הקליפות ימנע הדבר, בסוד אומרו (ישעי', נט): ״עונותיכם היו מבדילים בינכם״ וגו', ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק (י"ט ה') ״והייתם לי סגולה״, ויתייחסו הקליפות בשם ״שונאים״ ו״אויבים״, ועיין מה שפירשתי במאמרם ז"ל בפסוק (תהלים, צב) ״כי הנה אויביך ה'״ ויערבו לך דברי אלהים חיים; וכאן הודיע הכתוב כי באמצעות עסק התורה והמצוות ירדפו את אויביהם ונפלו וגו' ותאבד הטומאה, כמאמר (זכרי', יב): ״ואת רוח הטומאה אעביר״ וגו',

ואומרו לחרב - על דרך אומרו (שה"ש, ו): ״איש חרבו על ירכו״, ואמרו ז"ל (תקונים ז') שהשומר בריתו לבל נוגע במה שלא הורשה, זה יש כח בו להמית ולאבד אויבי ה' ברוח שפתיו. ולזה לא אמר ״בחרב״ אלא לחרב.

ואומרו ורדפו מכם ה' מאה - פירוש: ממה שיצא מכם ירדפו ה' - שהם חמשה חומשי תורה, ירדפו מאה הדרגת הקליפות, והוא על דרך אומרו (משלי, טז): ״נפש עמל עמלה לו״, ואמרו ז"ל (סנהדרין צ"ט): ״אדם במקום זה ותורתו עמלה לו במקום אחר״, שעושה כליון לאויבי ה':

ואומרו ומאה מכם - פירוש: על דרך אומרם (מנחות דף מג:): ״מה ה' אלהיך שואל מעמך״ וגו' - אל תקרי ״מה״ אלא ״מאה״, שהם מאה ברכות. והוא אומרו ומאה מכם - פירוש: שנעשים מכם, שהם מאה ברכות בכל יום, רבבה ירדופו, וחזר לומר ונפלו אויביכם וגו' לחרב - נתכוין למאמר חז"ל שאמרו (ברכות דף ה.): כל הקורא קריאת שמע וכו' כאלו אוחז חרב פיפיות וכו', דכתיב: רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם״.

והנה פסוק ראשון רמז בו יעוד המסובב מהמעשה ופסוק ב' יעוד המסובב מהדיבור המקודש, ואומרו ופניתי אליכם - פירש הכתוב תכלית ההצלחה הבאה מכליון האויבים, ואמר: ופניתי אליכם - פירוש: כשזה נופל, יפלו כל ניצוצי הקדושה אל שורשם, שהם כללות ישראל המקבצים אותם; וכינה ניצוצי הקדושה אליו יתברך לצד שהם חלק ה', ובזה יפרו וירבו. ועיין מה שפירשתי בפסוק (סוף ויגש) ״ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד״, ומה שפירש המגיד למהרי"ק בפסוק ״וימת יוסף וגו' ובני ישראל פרו״ וגו':

עוד ירצה באומרו ופניתי וגו', כי בהבטל האויב שהוא מסך המבדיל, כמאמר (ישעי', נט): ״כי אם עונותיכם היו מבדילים וגו'״, בהסרת המסך אז יפנה וידבק ה' בנו:

עוד ירצה כי כשישראל ישתדלו בדבר האמור, הגם שישנו למפסיק בחלק א׳, האדון יפנה לנו מחלק המופנה ויגדיל וירבה כחינו נגד האויב עד כלות המסך, ואז: והקימותי וגו':

עוד ירצה ופניתי אליכם - על פי דבריהם ז"ל בזוהר (בזוהר ח"ג ש"ג) כי שעשוע הצדיקים שאין למעלה ממנו הוא בחצי לילה השני, שהקדוש ברוך יושב על כסאו בין הצדיקים שבגן עדן ומסיר פרגוד אחד ומגלה להם אור פנימי הנערב, ולרוב ההשתוקקות ועוצם הפלגת הרגש העריבות לנשמות עד שמתעלפים ונושרים מהם אורות, והם נפשות שיורדות לעולם התחתון להאיר, יעויין שם דבריו בזוהר חדש (פר' בלק). והוא מה שרמז במאמר ופניתי אליכם, שהוא על שעשוע הגדול ומופלא הנזכר. ואמר לשון פנייה לצד שהאדון ברוך הוא אינו משתנה, דכתיב (מלאכי, ג): ״אני ה' לא שניתי״, אלא שמגלה מאורו את אשר יחפוץ, ויסתיר כפי מה שאינם ראוים להשיג, לזה אמר: ופניתי אליכם להאיר למולכם אור הפנימי הנסתר, יראו עיניכם וישמח לבכם.

ואומרו והפריתי אתכם - רמז לניצוצות הנושרות מהם לצד ההתעלפות, כאמור, ואומרו והרביתי אתכם - פירוש: שלא תחשוב כי לצד נשירת הנשמות מהם ימעט אורם ח"ו, לזה אמר: והרביתי אתכם - שיתרבה אדרבה אורכם כאור פני מלך.

וסוד הנשירה, אולי שיהיה בא' מב' הדרכים: או כי ירבה אורם עד שיהיה והותר, או כי אור הקודם ידחה מפני אור חדש, וישן מפני חדש תוציאו, כסדר האמור בדברי המקובלים. כי המוחין דגדלות ידחו מוחין דקטנות, ונמצא הנושר מהם הוא לצד ההתרבות, והוא אומרו והרביתי אתכם:

עוד ירצה באומרו והרביתי אתכם - לשון רבנות, והוא על דרך אומרו: ״תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״, ופירשנוהו שם שהגדילם על המלאכים כהני עליון שיהיו הם קרובי המלך וגדולי העליונים. ואומרו והקימותי - כאן הבטיח על התחיה שברית כרותה לשוכני עפר שיעלה ה' אותם מקברותיהם ואמר ה' כי דוקא ללומדי תורה על דרך אומרם ז"ל (כתובות קי"א) כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו ואולי כי הן הן הדברים שרמז באומרו והקימותי את בריתי שהוא התורה אתכם כי בטל אשר יצו ה' אתם התורה הם חיים:

עוד נתכוון על דרך אומרם (סנהדרין צ') בפסוק אשר נשבעתי לתת לאבותיכם שהאבות עצמם יעמדו לרשת את הארץ והוא מאמרו כאן שאותה ברית שנשבע ה' לקיים הארץ לעולם ועד בידם כל המקיים תנאי הכתוב יחייהו ה' עם האבות לקיים בידו ברית הארץ לעולם ועד:

עוד רמז גניזת הנשמות בצרור החיים את ה' וידוע כי בחינה המתיחס לה ברית יתיחס גם כן לה שלום והוא אומרו והקימותי את בריתי שהוא יסוד עולם הנשמות אתכם גם בזה כלל זיווג חי העולמים בכנסת ישראל שהיא כללות הנשמות והמשכיל יבין כי הוא זה תכלית מנוחת הנשמות:

ואומרו ואכלתם ישן נושן כאן רמז לסעודת עולם הבא שיטעימם ה' מיין המשומר בענביו מו' ימי בראשית גם מבשרו של לויתן ואין לך ישן נושן כזה שלא קדמו דבר בעולם קודם לבריאת האדם:

ואומרו וישן מפני חדש תוציאו. מלבד מה שפירשתי בו למעלה ירמוז עוד על דרך מה שאמרו ז"ל (חגיגה י"ב) בפסוק וימנע מרשעים אורם כי אור שבו ברא הקדוש ברוך הוא מעשה בראשית גנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים לפי שראה הרשעים שאינם ראוים להשתמש בו וכו', והוא אומרו וישן שהוא אור שקדם לאור זה החדש שנתחדש אחריו והוא אומרו מפני חדש תוציאו פירוש תוציאו מבית גנזיו להשתמש בו:

ואומרו ונתתי משכני וגו'. ירצה על דרך מאמרם ז"ל (ב"ב ע"ה) שעתיד הקדוש ברוך הוא להוריד משכן מן השמים ויש מרבותינו ז"ל שאמרו שהוא משוהם ויש מרבותינו ז"ל שאמרו מישפה, וכאומרו (שמות, טו) פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך והוא אומרו ונתתי משכני בתוככם פירוש משכן שכוננו ידי אורידהו ואתנהו בתוככם ומאז עד עולם יעמוד הדבר כאומרו ולא תגעל נפשי אתכם כי יעביר רוח הטומאה מן הארץ: