המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.
וידבר ה' אל משה איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו' עד דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו. מפני שהקדוש ברוך הוא צוה לסדר מדרגות עמו למשרתיו הכהנים לבדם והלוים לבדם. וישראל בדגליהם לבדם. וצוה אחריהם בטהרת המחנה מהמצורעי' והטמאים וכן מהגזלנים וכן מהממזרים בני הנשים שזנו תחת בעליהן. צוה עתה לעשות בקרב עמו מדרגה אחרת מאנשים שיהיו יותר קדושים משאר העם וגם מהלוים ולא יהיו לוים. וכן בדברים אחרים יהיו קדושים מן כהני ה'. ולא יהיו כהנים והם הנזירים כי הנה קדושתם תתחלף מקדושת הכהנים במה שאין קדושתם מלידה ומבטן ומהריון ככהני ה' ולא תמידים כמוהם כי הנזירו' ברצון הנזיר כפי נדרו אם בזמן רב ומועט אם בענינים שנדר הנזירות בהם. והיו בנזירים דברים אסורים ככהנים והוא גדל פרע שער ראשו ונזיר הוא שם מלשון נזורו אחור ועניני הרחקה והחזרה מאותם הענינים. ואולי יהיה נזר לשון עטרה כי הנזיר נזר אלהיו על ראשו בקדושת נזירותו. וביארה תורה שהאיש או האשה שיפליא לנדור נדר נזיר להיות נזיר לה'. ואמר בזה לשון יפליא כי הוא מפליא לעשות בזה. הנה בהיות נדרו סתמי ולא יפרשהו התחייב בג' דברים. הא' להזהיר ולהרחיק ולמנוע עצמו מכל אשר יצא מגפן היין כמו יין ושכר ששכר הוא כל דבר משכר ומפסיד הדעת והחומץ הנעשה מהם וכל משרת ענבים רוצה לומר דבר השרוי בדם ענבים כמו פת או טבול אחר וכן הענבים לחים ויבשים ובכלל כל אשר יצא מגפן היין מחרצנים שהם גרגרי הענבים עד זג שהוא קליפת הענבים מהמרכז אל העגולה ומה שביניהם. והנה נאסרו כל הדברים האלה כדי לעשות גדר ושמירה בדבר. אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב והשמירה ההיא מביאה לידי טהרה ולידי קדושה זהו החיוב הראשון אשר יתחייב בו משנדר הנזירות בסתם. והב' הוא שכל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו כי קדוש הוא לאלהיו ולכן גדל פרע רוצה לומר שיניח שערו שיתגדל ולא יגלחהו ואפ' במספרים כי הנה יתרחק מן היין כדי שלא יקח לבו ולא יפסיד דעתו אבל יהיה תמיד דבק באלהיו ולא יגלח שער ראשו להראות שכל הדעת אשר נתן לו אלהים על ראשו תמים יהיה בו לא יבטל ממנו לאמכח היין ולא בשום מלאכה מן המלאכות ואפילו לבטל שער אחד מהראש. והנה נקרא השער נזר לפי שכמו שהמלך ניכר שהוא מלך בעטרה אשר על ראשו כן הנזיר יוכר ויודע שהוא נזיר מפאת השער הרב אשר על ראשו דמות הנזר. ובמדרש אמרו למה צוה לנזיר שלא יגלח את ראשו לפי שהגלוח מיפה בני אדם כמו שאמר ביוסף ויגלח ויחלף שמלותיו ובזה גס לבו עליו. והחיוב הג' אשר יחייב בו הנזיר בבתם הוא שכל ימי הזירו לה' על נפשות מת לא יבא אפי' לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו שהם היותם קרובים ולא יטמא להם במותם וכ"ש שאר הקרובים ובני אדם ועל שלשת החיובים אמר בסבתם יחד כי נזר אלהיו על ראשו. ולכך כל ימי הזירו קדוש יהיה לה'. ואיך יהיה קדוש מי שהיין משכר אותו ומחליש את מוחו. ואם נזר אלהיו על ראשו איך יגלח את שערו ויפסידהו. ואם נזר אלהיו על ראשו איך יטמא את המתים כי יהיה פוסל בזה הנזר והעטרה אשר לו והוא על דרך בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כן צוה לנזיר שנזר ועטרת הדבוק האלהי על ראשו שלא יטמא למתים כי חי העולמים הוא חלקו לא המתים. אבל אם ימות על הנזיר מת פתע פתאום ר"ל במקרה פתאומי כגון שנהרג או נחנק לפניו או שנכנס הנזיר באהל שהיה שם מת והוא לא ידעו ובזה טמא ראש נזרו. הנה אז ישב בטומאתו שבעת ימים וביום השביעי יגלח את שער ראשו כשהוא כבר נטהר שהוא יום הזאתו. וביום השמיני יביא את קרבנו וכפר עליו מאשר חטא על הנפש רוצה לומר מאשר חטא על נפש המת. או יהיה פירושו על נפשו של הנזיר שהיתה בפרישותה ודבוקה והוא חטא עליה כשיפסיקה ממנו כי היה לו להזהר על זה יותר ולא יחטא כי לא יאונ' לצדיק כל און וזהו הפירוש האמיתי בדרך הפשט ולא כדברי ר' ישמעאל שדרש (שם פ' י') מאשר חטא על הנפש שציער עצמו בנזירותו מן היין כי הנה לפי פירושו היה ראוי לומר זה במלאת ימי נדרו ולא נאמר כן. ואמר וקדש את ראשו ביום ההוא להגיד שמיום השמיני ההוא והלאה ינהג קדושתו הראשונה אחרי שיזה מי הנדה. הנה היה קרבנו שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש בן שנתו לאשם. לפי שלהיות חטאו שוגג ושלא במתכוון היה קרבנו מעט ההוצאה שתי תורים או שני בני יונה. והיה האחד לחטאת ראשונה לכפר על חטאו ואחד לעולה להדבק באלהיו כראשונה והכבש לאשם שהיה חטאו שוגג. ואמר והימים הראשונים יפלו ללמד שאם ד"מ נדר להיות נזיר שתי שנים ונטמא למת אחרי עבו' שנה אחת לא יחשוב להתמיד בנזירותו שנה אחרת למלאת את נדרו כי הנה הימים ראשונים קודם שנטמא יפלו ולא יעלו למנין ויצטרך להיות נזיר מחדש כל ימי הנדר אבל אם נדר להיות נזיר זמן ולא פירש קבלו חכמינו זכרונם לברכה שסתם נזירות שלשים יום שנאמר קדוש יהיה כי מלת יהיה עולה שלשים. הנה התבאר למה באה פרשת הנזיר במקום הזה שהוא לזכור מדרגה אחרת מהקדשים שאינם לא כהנים ולא לויים והם הנזירים וכמו שאמר ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים והותרה בזה השאלה הח'. ואחר שזכר דיני הנזירות זכר קרבנותיו אשר יקריב למלאת ימי נזרו והוא אמרו וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו רוצה לומר שרוצה לשוב להשתמש בעניני העולם ותאוותיו ולצאת מקדושתו יביא אותו רוצה לומר יביא את עצמו אל פתח אהל מועד. או יהיה פירושו יביא את קרבנו שיזכיר אחר זה מיד והקריב את קרבנו הנה היה הקרבן הזה ממנו לפי שהיה עוזב חיי הקדושה והפרישות ובוחר לשוב לתאוות הגשמיות כי הנה אחרי שהתחיל בקדושה היה לו להתמיד בה כל ימיו. ולכן יראה שאם הנזיר אחר מלאת ימי נזרו רצה להתמיד בו ושלא לחללו לא יהיה חייב בהבאת הקרבן הזה כי הוא כדמות תשובה ובקשת כפרה על חטאו. ובמדרש (שם) אמרו למה נזיר טהור מביא ג' מיני קרבן כדי להתיר לו ג' דברים שנאסרו עליו היוצא מן הגפן והתגלחת והטומאה. החטאת היה מביא להתיר הטומאה. והעולה להתיר התגלחת. והשלמים להתיר היוצא מן הגפן. ולפי שכתובים ב' אזהרות ביין היה מביא שני מיני הלחם. והנה חייבו הכתוב בקרבנו זה שיעשה ששה דברים. הא' שיקריב כבש אחד בן שנתו תמים לעולה. והב' כבשה אחת תמימה לחטאת. והג' איל אחד תמים לשלמים. והד' סולת חלות בלולות בשמן ורקיק מצות משוחים בשמן ומנחתם ונסכיהם. הה' שיגלח הנזיר את שערו ויתנהו על האש אשר תחת זבח השלמים. הו' שיבדיל הכהן את הזרוע מן האיל ויעשה עמה ועם החלות והמצות תנופה וראוי לתת טעם בכל אחד מהדברים האלה והוא שהיה טעם העולה להדבק באלהים אע"פ שלא יהיה נזיר. וטעם החטאת לכפר על חטאו שעוזב פרישות נזרו ושב לתאוותיו הגשמיות. וטעם השלמים לשמחה שהשלים את ימי נזרו. והיה סל המצות ומנחת הקרבנות ההם ונסכיהם לומר אולי ישא פני אלהי במנחה ומנחתם ונסכיהם של הכבשה ושל האיל בדיני הקרבתם. ואמר ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו כי אחרי שזכר שיעשה הכהן עולת הנזיר וחטאתו ושלמיו זכר שיעשה את מנחתו ואת נסכו של כל אחד מהקרבנות ההם כראוי כי היה מיוחד ומוגבל לכל קרבן מנחה ונסך כמו שנתבאר בסדר ויקרא. ואמר וגלח הנזיר פתח אהל מועד את שער נזרו היה שיעשה זה לבשתו לכלימתו שמה כי אתמול היה השער נזר אלהיו על ראשו ועתה יגלחהו וישרפהו באש כדבר פגול. ואמר שיתן השער ההוא על האש אשר חחת זבח השלמים ולא תחת העולה והחטאת. לפי שהיו השלמים לשמחה על שהשלים את נזרו לכך גלח את שערו ונתן אותו על האש אשר תחת השלמים להורות כי כבר נשלם נזירותו כאומר אין כאן עוד שער ולא נדר ולא שבועה. וטעם ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל. להגיד שיבדיל הזרוע מן האיל בהיותו מבושל לבעלים מן השלמים ותנתן לכהן לסימן שבכח הזרוע נבדל הנזיר הזה מתאוות גשמותו בראשונה להיות נזיר ועם החלות והרקיקים הרומזים את תאוותיו אשר ישוב להתחבר אליהם עתה יניף לפני השם כאומר אף על פי שמכאן והלאה לא אהיה נזיר אעבוד את ה' כל ימי וזהו ונתן על כפי הנזיר והניף אותם הכהן תנופה. ואתרי כל המעשים האלה ישתה הנזיר יין ויחזור לאיתנו הראשון. וזכר שתיית היין לבדה כי היא סימן לתענוגים כלם וכמו שאמר למשוך ביין את בשרי. ואמרו זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו לה' ענינו זאת תורת הנזיר אשר ידור להביא קרבנו לה' למלאת ימי נדרו כמו שנא' למעלה. ואמרו מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו. אפשר שיפורש על הקרבן שיקריב אותו בחיוב בין שיהיה עשיר או עני ובין שיהיה הנזירו' לזמן ארוך או קצר ומלבד זה עוד יקריב אשר תשיג ידו כפי נדרו אם נדר להקריב יותר או אם היה עשיר וידבנו לבו לזבוח יותר מזה הרשות בידו. והיותר נכון הוא לפרשו בענין נדר הנזירות יאמר זאת תורת הנזיר אשר ידור להיות נזיר סתם מלבד אשר חשיג ידו לנדור יותר בנזירותו כאלו תאמר אם נדר שלא ליגש אל אשה או להתרחק משאר הנאות הגוף ותהיה השגת ידו רומזת אל יצרו הטוב על יצרו הרע כי הנה בזה ובכל אשר ידור כל היוצא מפיו יעשה:
