עירובין צא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ת"ש אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו כל שגבוה י' טפחים למרפסת פחות מכאן לחצר בד"א שהיו אלו של רבים ואלו של רבים ועירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן או של יחידים שאין צריכין לערב אבל היו של רבים ושכחו ולא עירבו גג וחצר ואכסדרה ומרפסת כולן רשות אחת הן טעמא דלא עירבו הא עירבו לא הא מני רבנן היא דיקא נמי דלא קתני קרפף ומבוי ש"מ ת"ש חמש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי ושכחו כולם ולא עירבו אסור להכניס ולהוציא מחצר למבוי ומן המבוי לחצר וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בחצר ובמבוי אסור ור"ש מתיר שהיה ר' שמעון אומר כל זמן שהן של רבים ושכחו ולא עירבו גג וחצר ואכסדרה ומרפסת וקרפף ומבוי כולן רשות אחת הן טעמא דלא עירבו הא עירבו לא מאי לא עירבו לא עירבו חצירות בהדי הדדי הא חצר ובתים עירבו והא לא עירבו קתני מאי לא עירבו לא נשתתפו ואבע"א ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי לא שנא עירבו ולא שנא לא עירבו אלא לדידכו אודו לי מיהת דהיכא דלא עירבו רשות אחת היא ואמרו ליה רבנן לא שתי רשויות הן אמר מר ובמבוי אסור לימא מסייע ליה לרבי זירא אמר רב דאמר רבי זירא אמר רב מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין אלא בד"א אימא ולמבוי אסור היינו רישא משנה יתירא איצטריכא ליה מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דרבי שמעון הני מילי היכא דעירבו אבל היכא דלא עירבו מודו ליה קמ"ל אמר ליה רבינא לרב אשי
רש"י
[עריכה]
אנשי מרפסת - דיורי עליות הרבה פתוחין לה:
ולא עירבו - בני חצר עם בני מרפסת אבל עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן ובני מרפסת אין אוסרים על בני חצר אע"פ שיורדין לה בסולם ודריסת רגלם עליה לרה"ר דאמרינן לעיל בפ' כיצד מעברין (דף נט:) סולם תורת פתח עליו ותורת מחיצה עליו והכל להקל והכא אמרינן תורת מחיצה עליו:
כל שגבוה י' טפחים - כגון עמוד או תל:
למרפסת - מותר להשתמש בו ולחצר אסור דה"ל לזה בפתח ולזה בזריקה ובסמוכה למרפסת בתוך ד' עסקינן וכדמוקמי לה בפירקין דלעיל (דף פד.):
פחות מכאן לחצר - כלומר: אף לחצר ושניהן אסורים בו והכי אוקמינן התם:
בד"א - דמחלקין רשות חצר ומרפסת דלא מישתרו בהדי הדדי:
בזמן שהיו אלו של רבים כו' - שדיורין הרבה בחצר ודיורין הרבה במרפסת:
ועירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן - דהשתא מפקי בני חצר מאני דבתים לחצירן ובני עליות מאני דעלייה למרפסת ואי שרית ליה כלים ששבתו בחצר לטלטל במרפסת אתי לטלטל בה נמי כלי הבית:
או שהיו של יחידים - שאין בחצר אלא בית אחד ואין במרפסת אלא עלייה אחת:
שאינן צריכין לערב - לעצמן והשתא שכיחי מאני דבית בחצר ומאני דעלייה במרפסת דליכא דליסר עלייהו הלכך גזרו בהו רבנן דלא לישתרו בהדי הדדי גזרה משום מאני דבתים:
ושכחו ולא עירבו - לעצמן דלא שכיחי מאני דבתים בחצר ומאני דעלייה במרפסת:
כולן רשות אחת הן - לכלים ששבתו בתוכם מאן שמעת ליה האי סברא ר"ש וקאמר עירבו לא:
רבנן היא - דמודו בגגין וחצירות דרשות אחת הן ואינהו ודאי לא שרו היכא דעירבו דגזרי כדאמרינן בפרק מי שהוציאוהו (לעיל מט.) גבי ג' חצירות הפתוחות זו לזו דפליגי אדר"ש ואמרו שלשתן אסורין דגזרי דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים דחיצונה שבאמצעית לחיצונה חברתה אבל ר"ש לא גזר:
דלא קתני - גג וחצר ואכסדרה ומרפסת וקרפף ומבוי דאי ר"ש כולהו חדא רשותא נינהו:
אסור להוציא מן החצר למבוי - כרבנן דאסר במבוי כקרפף:
במבוי אסור - ולקמן מפרש קס"ד השתא דאפילו כלים ששבתו בתוכו אסור לטלטולי ביה דכרמלית משוי ליה כל זמן שלא נשתתפו בו:
ור"ש מתיר - אף להוציא כלי חצר למבוי:
כל זמן שהן של רבים - קס"ד דה"ק הואיל ובכולן יש דיורין הרבה ושכחו ולא עירבו לעצמן כיון דהשתא לא שכיחי כלי הבתים בחצירות כולן מותרים זה עם זה:
לא עירבו חצירות בהדדי - וכל חצר עירבה לעצמה והאי כל זמן שהן של רבים דאמר לאו טעמא להיתרא הוא אלא רבותא הוא ואע"ג דלא עירבו חצירות בהדדי וכל חצר עירבה לעצמה וכל חדא אית בה דיורין טובא ומפקי מאני דבתים לחצר ואיכא למיגזר דאיידי דאוושי דיורין ולא מיזדהרי שפיר ומפקי מאני דבתים לחצר האחרת אפ"ה לא גזר:
והא לא עירבו - לגמרי משמע:
מאי לא עירבו - דמשמע לגמרי אשיתוף דמבוי קאי ובעירוב דחצירות לא איירי מידי דלא איכפת ליה בהו בין עירבה כל אחת לעצמה בין לא עירבו קאמר דמותרים במבוי בלא שיתוף:
ואמרי לה רבנן לא - בגג וחצר ואכסדרה ומרפסת מודינן לך אבל בקרפף ובמבוי לא הא דר' זירא בפרק ר"א דמילה (קל:):
אימא ולמבוי אסור - להוציא כלי החצר:
היינו רישא - הא תנא ליה אסור להכניס ולהוציא מן החצר למבוי:
מהו דתימא - הא דתנא רישא אסור בעירבו לעצמן קאסרי רבנן ומשום כלי בתים והאי דקתני לא עירבו לא נשתתפו הוא:
אבל לא עירבו לעצמן אימא מודו - אשמעינן משנה יתירה דעל כרחך חדא לעירבו וחדא ללא עירבו ואפילו הכי אסור:
תוספות
[עריכה]
גג וחצר ואכסדרה ומרפסת כולן רשות אחת הן. לרב דאוקי מתני' בכיצד משתתפין (לעיל דף פד.) לאותם הדרים במרפסת אתי הכא שפיר דכשעירבו בני מרפסת לעצמן ובני חצר לעצמן דשכיחי מאני דבתים בחצר ומאני דעליות במרפסת כשהסלע גבוה י' הוי למרפסת שהסלע שוה להן ולבני חצר אסור להשתמש על הסלע אפילו כלים ששבתו בחצר אטו כלים ששבתו בבית ופחות מכאן אסורין לשניהם וכשלא עירבו דלא שכיחי מאני דבתים ודעליות שם הוי מרפסת וחצר רשות אחת ואין אוסרין זה על זה אבל לשמואל דקרי מרפסת לבני עליות ומיירי כשהסלע כנגד חלונות ומשתמשין שם בני עליות דרך חלונות כשלא עירבו ותימה היאך משתמשין בפחות מי' בני עליות על הסלע כלים ששבתו בעליות דרך חלונותיהן והלא אין חצר ומרפסת רשות אחת אלא לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית ועליות וי"ל דלשמואל דוקא ארישא קאי דמיירי בגבוה עשרה הוא דמפליג בין עירבו בין לא עירבו כדפרשינן לעיל אליבא דשמואל אבל סיפא דקתני פחות מיכן לחצר דהוי דוקא לחצר לשמואל מיירי ודאי בין עירבו בני עלייה לעצמן ובני חצר לעצמן בין לא עירבו ובין הכי ובין הכי בני חצר מותרין ובני עלייה אסורין לשלשל מחלונותיהם:
וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטל בחצר. פי' בכל חצירות דאי באותו חצר ותו לא אפילו שבתו בבית נמי ומיירי לרב כשלא עירבו חצירות עם הבתים וקשיא דא"כ היכי מייתי סייעתא בסמוך לרב דאמר מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בו אלא בד' הא רב גופיה לא אסר אלא כשעירבו בתים עם החצירות אבל כשלא עירבו לא אסר כדמוכח בפרק אם לא הביא (שבת דף קל:) ואדרבה קשיא מינה לרב דבכה"ג לא אסר רב ועוד דרב פסק כר"ש והכא קאמר דר"ש מתיר וי"ל דמייתי דכמו שעירבו לרב אליבא דר"ש אין מטלטלין בו אלא בד' וטעמא כדמפרש שם רש"י משום דשעירבו אסור לטלטל מחצר למבוי אפילו כלים ששבתו בתוכה אטו כלים ששבתו בבית ואין במבוי שום תשמיש ודמיא לכרמלית כיון דאין בו אלא ג' מחיצות ולכך אין מטלטלין בו אלא בד' ה"נ לרבנן אפילו בלא עירבו אין מטלטלין בו אלא בד' דאסרי לטלטל מאני דחצר למבוי דחצר ומבוי לדידהו לאו רשות אחת הן:
מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר"ש היכא דעירבו. ואסור לטלטל מחצר למבוי משום דשכיחי מאני דבתים בחצר ומיהו מחצר לחצר לא אסרי אע"ג דעירבו דאין תשמיש דחצר זה רגילין בחצר אחרת אבל רגילות הוא להוציא מחצר למבוי ואע"ג דרבנן דשלש חצירות (לעיל מה:) גזרו וגם בברייתא דגג וחצר אכסדרה ומרפסת אמרינן דוקא לא עירבו הא עירבו גזרינן שמא רבנן דהכא אינם רבנן דהתם ובלאו הכי צ"ל כן דבפרק מי שהוציאוהו (לעיל דף מו:) אמר דתנא דפליג אדרבי שמעון היינו ר' יהודה ובברייתא המסייעה לרב יהודה אית ליה לרבי. יהודה דגג וקרפף רשות אחת ולרבנן דהכא לית להו קמשמע לן דבלא עירבו פליגי וטעמא דאסור מחצר למבוי דהוי מבוי כמו קרפף דלא הוי רשות אחת עם החצר:
ראשונים נוספים
וכהאי וכיוצא בהן תנן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית ת"ש אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו כל שגבוה י"ט למרפסת פחות מיכן לחצר בד"א בזמן שהיו של רבים ועירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן או שהיו של יחידין שאין צריכין לערב אבל אם היו של רבים ששכחו ולא עירבו [גג] וחצר ואכסדרה ומרפסת רשות אחת.
טעמא דלא עירבו הוא דהן רשות אחת אבל עירבו לא. קשיא לשמואל ולר' יוחנן ופרקינן הא ברייתא [רבנן] היא כי קאמרי' בין עירבו בין לא עירבו לר' שמעון קאמרינן.
ואמרינן דיקא נמי מדלא קתני מבוי (מבוי) [וקרפף] בהדייהו ש"מ לרבנן היא ולא לר"ש דהא שמעינן ליה לר"ש דמבוי וקרפף כגג וכמרפסת חשיב כדבעינן למימר לקמן.
ת"ש [חמש] חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי אסור להכניס ולהוציא מחצר למבוי.
חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי: פירש הראב"ד ז"ל: דמשום הכי נקט פתוחות זו לזו, משום דרישא ר' מאיר היא, ובחצר דקתני היינו לטלטל פי' מחצר לחצר, וכיון שכן אם אינן פתוחות זו לזו אי אפשר לו לטלטל מזו לזו דרך רשות הרבים ולא דרך כותל לא משתמש ליה משום גזירה (דעומד) [דעמוד] ברשות הרבים, והלכך לא משתמש ליה אלא דרך פתחים וכדאמרינן בריש פרקין (פט, ב) וכשתמצא לומר לדברי ר' מאיר חצרות רשות לעצמן מאי טעמא לאו משום דשרי לטלטולי דרך כותל (לא), אמר רב יהודה אמר רב ששת לא להכניס ולהוציא דרך פתחים.
טעמא דלא ערבו הא ערבו לא: הקשו בתוספות אי בשלא ערבו בתים עם חצרות, א"כ היכי ס"ד לקמן בשמעתין לסעויה לרב דאמר מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות מיהא [דקתני] ובמבוי אסור, והא רב גופיה לא אסר אלא בשערבו בתים עם חצרות וגזירה שמא (לא) יוציא מאני דבתים למבוי. לדידי לא קשיא לי מהאי, דדילמא לא אתי' לסיועיה לרב מיניה אלא לבתר דאוקימנא לה (בשערבו) [בשלא ערבו], הא למאי דקס"ד דמקשה מעיקרא לא. ואלא ודאי בלאו הכי קשיא, דאי בשלא ערבו ומבוי אסור דקתני היכי מפרשי ליה, אי אמרת במבוי ממש אסור וכאידך דרב דאמר מבוי שלא נשתתפו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות והא אפילו רב מודה בשלא ערבו, ואי למבוי אסור קאמר כדאמרינן לקמן, א"כ היינו רישא דקאמר אסור להכניס ולהוציא מחצר למבוי כדקאמרינן לקמן. והשתא לא מצית לשנויי כדמשנינן לקמן משנה יתירה אצטריכא ליה לאשמועינן דרבנן פליגי עליה ובין ערבו בין לא ערבו, דהא אמרת דאפילו ר' שמעון לא שרי אלא בשלא ערבו. ובתוספות דחקו בפרקין בפרוק קושיא זו, דתלמודא קסבר דהאי ובמבוי אסור דקתני מילתא באנפי נפשא היא והכי קאמר: ויש ענין שאף בתוך המבוי אסור לכולי עלמא ואפילו לר' שמעון וכגון שערבו חצרות עם בתים והא דקא (מסייע לר') [מסיים ור'] שמעון מתיר לאו אאיסורא דד' אמות קאי אלא ארישא.
ולי נראה דקס"ד דמקשה מבוי אסור דקתני היינו במבוי עצמו ואפילו בשלא ערבו, ומשום דטעמא דת"ק דהיינו ר' מאיר דאסר חצרות עם מבוי ואפילו בשלא ערבו ושרי חצרות אהדדי, היינו משום דיותר רגילות להוליך כלי החצר למבוי מלהוציא כלי חצר זו לחצר אחרת, ולפי' החמיר יותר במבוי עם החצר מבחצר לחצר. וכן כתבו גם בתוספות טעם זה בדברי ר' מאיר דאסיר חצרות עם מבוי ושרי חצרות בהדדי, והלכך קס"ד דמהאי טעמא גופיה הוא דאסר אפילו לטלטל [ב]מבוי אלא בד' אמות עד שישתתפו בו ואעפ"י שלא ערבו, (ואפי') [שמעינן] שאסור לר' שמעון בשערבו. והיינו דאתיין לסיועיה לרב מהא דמבוי אסור, ולא מן הברייתא הזו ממש דההיא ר' מאיר היא ורב כר' שמעון סבירא ליה אלא כדאמרן דר' מאיר אפילו בשלא ערבו, שמעינן [מיניה] לר' שמעון בשערבו. כנ"ל.
והא דלא ערבו קתני: פירש רש"י ז"ל: לא ערבו לגמרי משמע, כלומר: שלא ערבו כלל לא חצרות אהדדי ולא אפילו בתים. ומשני:
תני נשתתפו: כלומר: האי לא ערבו דמשמע לגמרי אשיתוף דמבוי קאי ולא איירי אערוב חצרות מידי. ור"ח ז"ל פירש: והא דלא ערבו דקתני, ואינו נקרא ערוב אלא בחצר עם בתים, אבל בחצר דרך בתים עם מבוי שיתוף נקרא, ואם לא ערבו חצרות בהדדי קאמר כמו שאמרתי, לא נשתתפו הוה ליה למתני, ופרקינן: תני בברייתא לא נשתתפו.
הא מני רבנן היא: פי' דאינהו ודאי גזרו הכא בשערבו כי היכי דגזרי התם גבי אמצעי' חמש חצרו' כו' להכי נקט פתוחה זו לזו משום דהך רישא ר' מאיר היא דאמר גג וחצר שתי רשויו' ולדברו א"א להוציא מחצר לחצר כשלא ערבו דרך כתל גזרה משו' תל ברשו' הרבי' אלא צריך לשכנים ולהוצי' דרך פתחי' וכדאמרי' לעיל בריש פרקין ואלו בהא מתניית' לא אסר ר' מאיר אלא שלא להוצי' ולהכניס מחצר למבוי וממבוי לחצר הא מחצר לחצר שרי ולפיכך צריך לומר שהן פתוחו' זו לזו דלא שרי מחצר לחצר אלא בדרך פתחים כן פירש הראב"ד ז"ל:
טעמא דלא ערבו הא ערבו לא: פי' דהא בהדיא קתני ר"ש בזמן שהיו של רבים ושכחו ולא ערבו גג וחצר כו' רשות אחת היא הא ערבו אסורין זה עם זה וקשיא לשמואל ורבי יוחנן ופרקינן מאי לא ערבו שלא ערבו חצרות בהדי אהדדי פירש ור"ש ה"ק דאפילו בזמן שהם של רבי' ושכחו ולא ערבו חצרות זו עם זו גג וחצ' ואכסדר' ואידך כלם רשות אחת והא לא ערבו קתני פרש"י ולא ערבו משמ' שלא ערבו כלל לא חצרות עם בתים ולא חצרות בהדי הדדי ופרקינן תני לא נשתתפו כלומר דלא ערבו לא נשתתפו הוא ור"ת ז"ל פירש והוא שלא ערבו קתני ולא קרינן עירוב אלא לחצרות עם בתים דאלו אחצרו' בהדי הדדי שתוף קרינן ליה כיון שפתוחו' למבוי והם מתערבו' דרך בתים עם מבוי מסתמא ופרקינן תני בברייתא לא נשתתפו כלו' דלא דקתני ולשתוף קרי ערוב:
לימא מסייע ליה כו': לר' זירא אמר רב והקשו בתוספות ולמאי דקס"ד דמתנייתא קתני שלא ערבו חצרו' עם בתים היכי מסייע ליה לרבי זירא אמר רב דהא אמרי' התם בפ' רבי אליעזר דמילה שלא אמר רב אלא בשערבו חצרות עם בתים אבל לא ערבו מטלטלין בכלו ואלו הכא קתני דאע"ג דלא ערבו במבוי אסו'. ומורי הרשב"א שיחיה היה אומ' שאין זו קושיא דדילמא אנן לא מסייעינן ליה ממתנייתא אלא לבתר דאוקימנא דמאי לא ערבו חצרות בהדי הדדי ולא דק בה מרן נר"ו דהא אנן אליבא דשמואל ור' יוחנן הוא דפרישנא שלא ערבו חצרות בהדי הדדי. אבל לרב אמרינן שלא ערבו חצרות עם בתים וכיון דלר' זירא אמר רב אתא לסיועי מתנייתא בשלא ערבו חצרות עם בתים היא אליבא דרב וקושית התספות קושיא נכונה מאד והרבה תרצו בה ומה שנרא' לי נכון דמאי דאמרינן התם שלא אמר רב שאין מטלטלין אלא בד' אמו' אלא בשערבו אבל לא עירבו מטלטלין בכלו היינו אליבא דר"ש דס"ל איליבא דרב שאם לא ערבו הויין חצר ומבוי רשות אחת ויש למבוי הזה חצרות ומותר לטלטל בכלם דמי גרס לחצרות שיאסרו בבתים ואינם ואם ערבו חצ' ומבוי שתי רשויות ואין מוציאין ומכניסין מזה לזה ה"ל מבוי בלא חצרות ודינו בכרמלית אבל רישא דמתנייתא דהכא רבנן היא או ר"מ דסבי' להו דבין ערבו ובין לא ערבו חצר ומבוי שהיא שתי רשויות ולא ערבו לרבנן ור' מאיר ערבו לר"ש אליבא דרב שנסתלקו חצרות ממבוי ואין מטלטלין בו אלא בד' אמות.
מהו דתימ' כי פליגי רבנן כו': ויש מקשים הא ניחא לשמואל ורבי יוחנן אלא לרב דאמר שאף רבי שמעון לא התיר אלא בשלא ערבו ובלא ערבו בלחוד פליגי רבנן מאי איכא למימר וזו אינה קשיא דאנן מתרצינן לה השתא לאפוקה מדרב דאלו לרב מתני' קתני מבוי עצמו אסור כאידך דר' זירא אמר רב וזה פשוט.
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ט (עריכה)
וחזרו והקשו לשמואל ור' יוחנן ממה שאמרו אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו זה עם זה ביחד כל שגבוה עשרה למרפסת פחות מכן לחצר כמו שביארנו בפרק שתוף. כלומר דבר זה פירושו בזמן שדיורין הרבה בחצר ודיורין הרבה במרפסת ועירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן שנמצא בני עלייה מותרין להוציא מעלייה למרפסת ובני חצר מבית לחצר אלא שנאסרו בני עליות בחצר בני חצר במרפסת הואיל ולא עירבו ביחד שאילו היו של יחידים ר"ל חצר לאחד ועליות לאחד אין צריך בעל העלייה לערב לעצמו להוציא למרפסת ולא בעל החצר להוציא מביתו לחצר אלא שיש שם הרבה דיורין ועירבו כל אחת לעצמו אלא שנאסרו את של זה בזה. ואמר עליה שבשכחו ולא עירבו גג וחצר ואכסדרה ומרפסת רשות אחת להתיר מזה לזה אלמא דוקא בלא עירבו. והעמידוה לדעת רבנן וכדעתם בשלש חצרות ודיקא נמי דלא קתני קרפף ומבוי ולר' שמעון אף קרפף ומבוי בכלל הא לר' שמעון אין כאן גזרה ואף בעירבו כן. וחזרו והקשו להם ממה שאמרו חמש חצרות הפתוחות מזו לזו שנמצאו יכולות לערב אחד וכלם פתוחות למבוי שנמצא שאין דריסה מזו לזו ושכחו כלם ולא עירבו אסור להכניס ולהוציא מחצרות למבוי וממבוי לחצרות אפי' כלים ששבתו בחצר ובאה לדעת חכמים שאין עושין את המבוי רשות אחת עם החצרות וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלם בכל החצר וכן אם שבתו במבוי מותר לטלטלם בכל המבוי. וזה שאמרו ובמבוי אסור אין הענין שהכלים ששבתו במבוי יהא אסור לטלטלם במבוי בחוץ לארבע אמות שאין הלכה כדברי האומר מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות אלא מטלטלין בכלו כלים ששבתו בתוכו כמו שביארנו במסכת שבת פרק מילה. אלא כך פירושו ולמבוי אסור כלומר כלים ששבתו בחצר אסור להוציאן למבוי ואעפ"י שזו משנה יתירה היא שהרי אמרו בה אסור להכניס מחצר למבוי תירצו בה למטה חדא לעירבו וחדא ללא עירבו. ר"ל שבכלם אסרו חכמים להוציא מחצר למבוי ור' שמעון מתיר וכמו שביארנו לדעתו שהמבוי בכלל גג וחצר לרשות אחת וכן הלכה. ומכל מקום אמרו עליה ולא עירבו. אלמא שבעירבו ר"ל החצרות לעצמן הואיל וכלי הבתים מצויים בחצר לא. ותירצו בה מאי לא עירבו החצרות ביחד הא מכל מקום לעצמן עירבו ואף בזו מותר.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה