עירובין צב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה ורוחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד היו בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלים ואלו עולין מכאן ואוכלים ובלבד שלא יורידו למטה מאי למטה למטה לבתים והא תני רבי חייא ובלבד שלא יהא זה עומד במקומו ואוכל וזה עומד במקומו ואוכל אמר ליה וכי רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו אתמר שתי חצירות וחורבה אחת ביניהם אחת עירבה ואחת לא עירבה אמר רב הונא נותנין אותה לזו שלא עירבה אבל לשעירבה לא דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה וחייא בר רב אמר אף לשעירבה ושתיהן אסורות וא"ת שתיהן מותרות מפני מה אין נותנין חצר שלא עירבה לחצר שעירבה התם כיון דמנטרי מאני דבתים בחצר אתי לאפוקי הכא בחורבה כיון דלא מנטרי מאני דחצר בחורבה לא אתי לאפוקי איכא דאמרי חייא בר רב אמר אף לשעירבה ושתיהן מותרות ואם תאמר שתיהן אסורות לפי שאין נותנים חצר שלא עירבה לחצר שעירבה התם כיון דמנטרי מאני דבתים בחצר לא שרו בהו רבנן דאתי לאפוקי אבל בחורבה לא מנטרי:
מתני' אגג גדול סמוך לקטן הגדול מותר והקטן אסור בחצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת וקטנה אסורה מפני שהיא כפתחה של גדולה:
גמ' למה לי' למיתני תרתי לרב קתני גג דומיא דחצר מה חצר מנכרא מחיצתא אף גגג נמי מנכרא מחיצתא ולשמואל גג דומיא דחצר מה חצר דקא דרסי לה רבים אף גג נמי דקא דרסי ליה רבים יתיב רבה ורבי זירא ורבה בר רב חנן ויתיב אביי גבייהו ויתבי וקאמרי שמע מינה ממתניתין דיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה כיצד דגפנים בגדולה אסור לזרוע את הקטנה ואם זרע זרעין אסורין
רש"י
[עריכה]
ומי אמר ר' יוחנן הכי - הלכה כר' שמעון ואפילו עירבו דחצירות רשות אחת:
ובלבד שלא יורידו למטה - אלמא אסור להוציא מחצר לחבירתה אי אמרת בשלמא בעירבו אסור אוקימנא להא בעירבו אבל השתא במאי תוקמא:
שלא יהא זה עומד במקומו - בקרקעית החצר ל"א שיהא זה עומד במקומו גרסינן ועל ראש הכותל קאמר:
וכי רבי לא שנאה - למשנה זו במשנתו:
רבי חייא - שסידר וסתם את הברייתא ותלמידו היה:
מניין לו - זה הפירוש ולעולם למטה דסתם רבי מתני' בבתים קאמר שלא יוריד מראש הכותל ויוליך לביתו:
וחורבה אחת ביניהם - לא שנא שלהם ולא שנא של אחרים דהא אוקמא כר"ש שאין חילוק רשות אלא בבתים וכגון שאינה פרוצה לרשות הרבים:
אחת עירבה - לעצמה ושכיחי מאני דבתים בגווה:
אמר רב הונא נותנין החורבה לזו שלא עירבה - להוציא לה כלים ששבתו בחצר דהא לא שכיחי בה מאני דבתים הואיל ולא עירבה אבל לשעירבה לא דרב הונא תלמידו דרב הוה דאמר הלכה כר"ש בשלא עירבו אבל עירבו לא:
וחייא בר רב אמר אף לשעירבה - אני שמעתי מאבא אף לשעירבה נותנין אותה ומדעתי אני מפרש דהאי דאמר אבא אף לשעירבה לאסור את שתיהן קאמר דגזר לא עירבה אטו עירבה דאי מפקי הני לגווה הני נמי אתו ומפקי:
וא"ת - במה ששמעתי אף לשעירבה להתיר קאמר אבא דשתיהן מותרות ולא גזר אבא בעירבה משום מאני דבתים קשיא לי במילתא דאבא דאמר לעיל הלכה כר"ש והוא שלא עירבו אבל עירבו לא מפני מה אין נותנים חצר שלא עירבה לחצר שעירבה תכניס כליה לתוך חבירתה ותוציאם הא לא גזר רב בחורבה כלומר נהי נמי דתשני לי דהא דאמר רב לעיל אבל עירבה לא מודה הוא דאותה שלא עירבה מכנסת ומוציאה כליה לתוך שעירבה דהא לא שכיחי בה בשלא עירבה מאני דבתים ואע"ג דבהא שכיחי. לא חיישינן דסתמא כי משתמש איניש במאני דידיה משתמש ולא בחבריה מיהו קשיא לי אמאי אסר אבא כשעירבה להכניס לשלא עירבה הא לא גזר לגבי חורבה:
התם כיון דמינטר - כלומר אף לשעירבה דקאמר רב להיתר קאמר וגבי חצירות אמאי גזר משום דכיון דמינטרי כלים בחצר שכיחי לאפוקי מאני טובא וחיישינן דלמא מחלפי מאני דבתים במאני דחצר ומפקי לחבירתה שהרי נשמרים גם בתוכה אבל חורבה לא עבידי בה אינשי לאפוקי מאני טובא: איכא דאמרי חייא בר רב אמר אף לשעירבה ושתיהן מותרות ואם תאמר שתיהן אסורות. וטעמא משום דשמעינן ליה לאבא דקאמר אבל עירבו לא אלמא על כרחך אפילו דחקת למילתיה דאבא לאוקומא להאי דאסר בשעירבה הוא דאסר לטלטל כליה לשלא עירבה אבל שלא עירבה מותרת לתוך שעירבה שמעינן מיהא דאין נותנין שלא עירבה לשעירבה אלמא גזר בעירבה משום מאני דבתים ובחורבה נמי על כרחך שעירבה אסורה בה וכי אמר אבא דיהבי לה לתרוייהו לאיסורא קאמר לא דמי:
התם - גבי חצירות כיון דמינטרי מאני בחצר חבירו כבחצירו עבידי לאפוקי לה מאני טובא וחיישינן דלא ליפוק לה מאני דבתים אבל חורבה לא:
מתני' הגדול מותר - להכניס לו כלי הבית שלמטה ואין בני הקטן אוסרין עליו דלגבי גדול הך פרצה פתח הוא דשרי בגיפופי וכגון דאין הפרצה יותר מעשר אבל קטן אסור לו להוציא כלי הבית דבני גדול אסרי עליה דנפרץ לו במלואו ודברי הכל היא דאפילו ר' מאיר לא אמר גגין רשות אחת אלא לכלים ששבתו בתוכן אבל לכלים ששבתו בבתים לא דומיא דחצר קטנה שנפרצה לגדולה דלכולי עלמא חצירות רשות אחת הן ולענין כלי הבתים אסרה גדולה אקטנה:
גדולה מותרת - להוציא כלי הבתים שבה אם עירבה לעצמה ולא אסרי עלה בני קטנה:
גמ' תרתי - חצר וגג:
מה חצר דמינכרא מחיצתא - שהרי יש לה מחיצות:
אף גג - נהי נמי דשרינן ליה במחיצות תחתונות משום גוד אסיק מיהו מחיצות ניכרות בעינן שלא יהא גג בולט חוצה להם דאי לא מינכרא לא אמרינן גוד אסיק וגדול נמי אסור דאין לו שום מחיצה וכל שאין לו מחיצות אינו רשות היחיד. כל גגין שלהן חלקין היו ולא משופעין:
ולשמואל - דאמר אפילו לא מינכרא אמרינן גוד אסיק להכי תננהי גבי הדדי דמה חצר דדרסי לה רבים אף גג האי דקתני קטן אסור משום דדרסי רבים מזה לזה דהוי לה מחיצה תחתונה שביניהם מחיצה נדרסת ולא מצית למיגד ואסוקה אבל אי לא דרסי בהן אף קטן שרי דאמרינן גוד אסיק ותפסיק המחיצה ביניהם ואע"ג דמכסיא ולא מינכרא:
דיורי גדולה מושלין בקטנה - ומושכין אותה אצלן:
ואין דיורי קטנה - מושלין בגדולה למושכן אצלן:
אסור לזרוע את הקטנה - דכמאן דהויא קטנה כולה בתוך גדולה דמי ואפילו מרחיק ארבע אמות מן הגפנים שאפילו בתוך הגדולה מותר להרחיק ולזרוע הכא אסור דקתני מתני' מפני שהיא כפתחה של גדולה אלמא כולה כחד פתח משוה לה:
גפנים מותרין - דהא אין דיורי קטנה מושלין בגדולה:
תוספות
[עריכה]
והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה. וקשה דסתם ואח"כ מחלוקת הוא ואמר בהחולץ (יבמות דף מב:) דאין הלכה כסתם ואע"ג דלכל הפחות חשיב סתם כרבים כלפי היחיד הכא אין נפקא מינה דבלאו הכי פליגי רבנן עליה ותירץ הרר"א כהן דעיקר קושיא לר"י אינה אלא דלא גזר ובזה הדבר הוי מחלוקת ואח"כ סתם מחלוקת בשלש חצירות במי שהוציאוהו (לעיל דף מה:) וסתם בפרק חלון (לעיל דף עו:) אבל הכא לא פליגי בגזירה:
מפני מה אין נותנין חצר שלא עירבה לחצר שעירבה. משום דאיירי באחת עירבה ואחת לא עירבה נקט האי לישנא והוא הדין דהוה מצי למימר מפני מה אין נותנין חצר שעירבה לשעירבה ובקונטרס פירש שפיר:
איכא דאמרי אף לשעירבה ושתיהם מותרות. לפי האיכא דאמרי קשיא הא דאמר בפרק הדר (לעיל דף עד.) ר' יוחנן אמר אף לחורבה ורבי יוחנן לטעמיה דלא גזר דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר והכא נמי לא גזר דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה ומאי לטעמיה הוא דהא אפילו רב דגזר הכא גבי חורבה לא גזר:
אף גג דקא דרסי לה רבים. היינו כלישנא קמא דרב יוסף דלעיל:
גפנים בגדולה אסור לזרוע את הקטנה. למ"ד (לעיל דף ט:) נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ופתח מיירי בנכנסין כותלי קטנה לגדולה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ט (עריכה)
ה א טור ושו"ע או"ח סי' שע"ד סעיף ד':
ו ב מיי' פ"ג מהל' עירובין הלכה כ"ד, סמג לאוין סה ועשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' שע"ד סעיף ג':
ז ג טור ושו"ע או"ח סי' שע"ד סעיף ד', וטור ושו"ע או"ח סי' שמ"ה סעיף ט"ז:
ח ד מיי' פ"ז מהל' כלאים הלכה י"ט, וטור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ו סעיף מ"ט:
ראשונים נוספים
ושנינן משנה יתירא אצטריכא ליה מהו דתימא כי פליג ר' שמעון לרבנן בשלא עירבו אבל בשעירבו מודה להו דאסור קמ"ל משנה יתירא דאפילו בשעירבו פליג עלייהו א"ל רבינא לרב אשי ומי א"ר יוחנן הלכה כר' שמעון דתני בין גג בין חצר רשות אחת הן והא איהו דאמר הלכה כסתם משנה ותנן בכותל שבין ב' חצרות דהיא סתמא היו בראשו פירות אלו עולין מיכן ואוכלין ואלו עולין מיכן ואוכלין ובלבד שלא יורידו למטה. ואי רשות אחת הן אמאי לא יורידו למטה. ופרקינן מאי לא יורידו למטה דקתני למטה דבתים. כלומר שיכנס בבתים אבל בחצר שרי.
איני והא תני ר' חייא ובלבד שלא יעמוד זה בחצרו ויאכל וזה בחצרו ויאכל הנה אפילו בחצר אסור ודחי כי רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו. כלומר דבר שלא שנאו [רבי] במשנתנו ר' חייא תלמיד ר' (אבין) [הביא] בידו משנה שלא שנאה רבי מכלל זו שאינה שנויה במשנתנו לאו דסמכה היא. אתמר ב' חצרות וחורבה אחת ביניהן חצר אחת עירבה עם הבתים והאחרת לא עירבה.
אמר רב [הונא] נותנין חורבה לזו לאותה שלא עירבה אבל [אין] נותנין אותה לאותה שעירבה גזרה שמא יוציא מני דקנו שביתה בבתים מן הבתים לחצר ומן החצר לחורבה.
חייא בר רב כו' איכא דאמרי חייא בר רב אמר אף נותנין זו החורבה גם לחצר שעירבה ושניהן מותרות הן בחורבה וא"ת מפני מה אין נותנין חצר שלא עירבה לחצר שעירבה נאמר כי כל החצרות רשות אחת הן התם בחצרות כיון דמנטרי מני דבתים לחצר אתו לאפוקינהו בחצר שלא עירבה אבל בחורבה לא מינטרי הלכך לא שייך גזירה דלמא אתי לאפוקי מני דבתים לחורבה:
מתני' גג גדול סמוך לגג קטן כו'.
ל"ל למיתנא גג ל"ל למיתנא חצר לרב קתני גג דומיא דחצר מה חצר דמינכרן מחיצתא אף גג דמינכרן מחיצתא הוא [דמותר] לטלטל אבל גג בין הגגין דלא מינכרא מחיצתא אין מטלטלין בו אלא ד' אמות.
לשמואל קתני גג דומיא דחצר מה חצר דקא דרסי לה רבים אף גג אע"פ דדרסי לה רבים שרי. חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת והקטנה אסורה. כשתימצי לומר דיורי גדולה בקטנה. כלומר כל הדר בגדולה כאלו בקטנה הוא דר שהקטנה מכללה של גדולה היא ואין דיורין קטנה חשובין מכלל דירה הגדולה עכשיו אם יהיו בגדולה שריגי גפנים אסור לזרוע בקטנה שחשובין הגפנים שבגדולה כאילו גם בקטנה הן נטועים.
ואם זרע בקטנה נאסרו אותן הזרעים אבל הגפנים שבגדולה מותרין.
ומי אמר ר' יוחנן הכי: יש לפרש דהכי קא קשיא ליה מי אמר ר' יוחנן הכי דאפילו (לא) ערבו.
הא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן וכו': ואי אמרת בשלמא בשלא ערבו, (לא) משכחת מתני' דקתני בלבד שלא יוריד למטה, בשערבו, אלא אי אמרת אפילו בשערבו מתני במאי מתוקמא וכן פי' [רש"י] ז"ל. ויש לפרש עקר מאי דפסק כר' שמעון קשיא ליה, מי אמר ר' יוחנן הלכה כר' שמעון והא תנן כותל שבין שתי חצרות וכו', קאמר סתמא כר' מאיר דאמר כל שאתה מוצא שתי רשויות והן רשות אח' כגון עמוד ברשות היחיד אסור לכתף עליו, והלכך אסור להשתמש מכותל גבוה עשרה ורחב ד' לחצר. דאילו לר' שמעון גג וחצר רשות א' הם ומותר אפילו להוריד למטה וה"ה לרבנן. א"כ כיון דסתם מתני' כר' מאיר היאך פסק כאן כר' שמעון. ומשני ההיא סתמא כר' שמעון אתיא מאי למטה למטה לבתים. וכן פירשו ר"ת ז"ל והראב"ד ז"ל. ולפי פירוש זה יש לי ראיה מאותה משנה דפרק חלון (עו, ב) למה שאמרתי (לעיל פט, א ד"ה אומר) דאפילו ר' מאיר לא אסר אלא עמוד גבוה שבחצר (דחד) [דתרי] גברא, דהא סלקא דעתיה דרבינא דמתני' דוקא ר' מאיר ואסר להוריד משום גזירה דרב יצחק דעמוד, ואפילו הכי דוקא בכותל שבין ב' חצרות אבל כותל של ראובן שבחצרו שרי.
וקשיא לי אשמעתין מאי קא מקשה מסתמא דפרק חלון (שם), והא קיימא לן דבחדא מסכתא יש סדר למשנה, ואם כן אדרבא הוה ליה סתם בפרק חלון ומחלוקת בפרקין והלכה כמחלוקת. יש לומר דהוא הדין דהוה מצי לתרוצי ליה הכי, אלא דניחא ליה לאוקמא לההיא מתני' דחלון כר' שמעון כי היכי דלא תיפוק לבר מהלכתא, כך נראה לי.
וכי רבי לא שנאה ר' חייא מנין ליה: ואע"ג דהא דר' חייא פי' דמתני' היא, וזמנין סגיאין מאי דלא פירש במתני' פירש בברייתא, אפילו הכי אי איתא דאית ליה לר' הכי, הוה ליה לפרושי כי הא במתני'.
שתי חצרות וחורבה אחת ביניהם: לפי מה שכתבתי למעלה בריש פרק כיצד משתתפין (פה, א ד"ה שלש חורבות) על דעת רבותנו הצרפתים ז"ל דכל שאינו אסור מותר להוציא מן הבתים, וחורבה אפילו דאחרים מוציאין ליה אפילו מאני דבתים. האי חורבה רחבה שאחרי הבתים היא ופתח הבית פתוחה ליה, ולפי' הויא ליה כעין חצר לאסור בה כלי הבית בלא ערוב. ובשאינה ראויה לדירה היא, דאי בראויה לדירה אפילו כלים ששבתו בחצר נמי אין מוציאין לה..
התם מנטרי מאני דבתים דחצר הכא לא מנטר: והלכך אפילו לרב דאמר בשערבו לא, בחורבה דלא מנטרא בה כלים לא גזרינן בה, דהויא מילתא דלא שכיח ולא גזרינן. ומיהו כל הדין שקלא וטריא לא אצטריכינן לה אלא לרב דאמר ערבו לא, אבל אנן הואיל ו[כ]ר' יוחנן קיימא לן דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן (ביצה ד, א). ואע"ג דרב חייא בר רב ורב הונא קימי בחד שיטה וכרב, אפילו הכי לא חיישינן להו דתלמידי דרב נינהו ואינהו לא גמרינן לבטולי לר' יוחנן. וכן פסק רבנו האי גאון ז"ל והרב אלפסי ז"ל.
מתני': גג גדול סמוך לגג קטן הגדול מותר וקטן אסור: הא מתני' ככולי עלמא אתיא, לרבנן דאמרי דגגין כל אחד רשות לעצמו, קטן אסור אפילו לכלים ששבתו בתוכו דנפרץ הוי במלואו למקום האסור לו. ולר' מאיר אסור לכלים ששבתו בחצר וכ"ש לכלים ששבתו בתוך הבית. ולר' שמעון לכלים ששבתו בתוך הבית דוקא. וכן חצר גדולה וקטנה גדולה מותרת בלא נפרצה יותר מעשר, וקטנה אסורה דוקא בשכותלי הקטנה נכנסין לגדולה, למאן דאמר נראה מבחוץ ושוה מבפנים (אינו) נדון משום לחי וכדאיתא בפ"ק (ט, ב).
אף גג דדרסי ליה רבים: האי סוגיא אתיא כולה כלישנא קמא דרב יוסף (לעיל פט, ב) וכאסהדתיה דאביי דאסהיד דאיהו אמרה דאף במחיצות שאינן ניכרות אמרינן גוד אסיק.
ומי אמר ר' יוחנן הכי: פרש"י ז"ל ומי אמר ר' יוחנן דאפילו בשערבו הלכ' כר"ש והא תנן סת' משנ' כתל שבין שתי חצרו' וכו' עד ובלבד שלא יורידו למט' דלא שרי אלא בשלא ערבו מוקמי' לסתם משנה זו בשערבו ומ"ה לא יורידו מגג הכתל לחצר אלא אי אמרת שאף בשערבו גג וחצר רשות אחת א"כ לא אתיא האי סתמא כר"ש ואלו כר' יוחנן פס' הלכה כסתם משנה וסתם משנה זו דכתל דלא כר"ש היא מדקתני שלא יורידו למטה וא"ת ומאי קושיא דהא לא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה בכגון זו דהא סתם ואח"כ מחלק' היא ואין הלכה כסתם. וי"ל דבדין היא דמצי לשנויי הכין אלא דניחא לן כדשנין דמאי למטה דבתים ודקארי לה לא דק בהא ומקשי מדאמר ר' יוחנן מילתא פסיקתא הלכה כסתם משנה ויש שהיו מתרצים שזו מחלקת ואח"כ סתם הוא לפי שכבר נחלקו בפרק מי שהוציאוהו במשנת שלש חצרות ולא נהירא לי חדא שאין הגזרו' דומות זו לזו כדכתי' לעיל ועוד דהא אפליגי נמי התם אף בשלא ערבו דליכא גזירה ואין עיק' מחלוקת' אלא בדין גג וחצר וקרפף אם הם ג' רשויות או אחת. וכי רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו פירש דכל כה"ג אלו סבר לה רבי לא סגיא דלא מפ' לה במתני' ואע"ג דאיכא מילי טובא דמאי דלא פירש במתני' פירש בברייתא.
אתמר כו': אחת עירבה פיר' עם בתים שלה. אמר רב הונא וכו' פירש שמות' להכניס ולהוציא לחורבה כלים ששבתו בחצר שלא ערבה אבל לא אותם ששבתו בחצר שערבה דילמא אתו לאפוקי מאני דבתים לחרבה פירש דחצר שערבה כלים דבתים שכיחי בה ורב הונא תלמידיה דרב הוא דסבר לעיל דאפילו לר"ש לא שרי' אלא בשלא ערבו והא דאמרי' הכא דכלים דבתים דכלים אסורין עם החרבה לא תקשי לר"י ז"ל שפירש דהרבה כשם שאינה אוסרת כך אינה אסורה דשאני הכא שהיא חרבה שלפני החצרו' שרגילי' להשתמש בהם כלים דחצרות והויא לה כחרבה שאחורי בתי' והויא לה כעין חצר לאסור בה כלים דבתים בלא ערוב וכדכתי' התם לדעת רבי' ז"ל.
חייא בר רב אמר: פרש"י ז"ל דחייא בר רב אמר אני שמעתי מאבא שהוא רב שנותנין אותה אף לשערבה לאיסורא קאמר לה לומר שרשות שתיהן שולטות בו ואסרי אהדדי שאם אותה אומ' דלהיתר' קאמר לה ולהתיר אף כלים ששבתו בחצר שערבה להוציא לחרבה ולא גזרינן אטו כלים דבתי' יש לבעל הדין לחלוק שהם כן למה אין נותנין חצר שלא ערבה לחצר שערבה כלומר שיהא מותר להוציא לחצר שלא ערבה כלים ששבתו בחצר שערבה ולא נגזר דילמא אתו לאפוקי מאני דבתים וכי תימא הכי נמי והא רב סבר דלא שרינן אלא כשלא ערבו והא דלא קאמר מפני מה אין נותנין חצר שערבה לחצר שלא עירבה משום דהתם אימא לך דאה"נ דנותנין דמותר להוציא כלים ששבתו בחצר שלא עירבה לא שכיחי מאני דבתי' דנגזור בה וליכא למיחש שמא תחזור ותביא מן החצר שערבה מאני דבתים דשכיחי בה דבא ליתא דבכלי דידה משמשא בכלים דחברתה לא משתמשא. ואמרינן לעולם אימא לך דרב שתיהן מותרות קאמר ודקאמרת מה לי חרבה וחצר שערבה דלא גזרינן ומה לי חצר שלא ערבה לגבי חצר שערבה דגזרינן לא דמי דהתם כיון דמנטר יבחצר שלא ערבה מאני דבתים דחצר שערבה חישינן דילמא מפיק להו התם אבל הכא בחרבה לא מנטרי בה כלים דבתים ולא אתי לאפוקי התם:
א"ד כו': וכל האי סוגיא אליבא דרב הא דאמ' אבל אנן הא קי"ל כשמואל ורבי יוחנן דאמרי בין ערבו ובין לא ערבו מוחר להוציא כלים ששבתו בחצר לחצר אחרת או לגג וקרפף ומבוי ואפילו חצר שלא ערבה נותנין אותה על חצר שלא ערבה דרב ורבי יוחנן הלכ' כר' יוחנן כ"ש הכא דשמואל קאי כר' יוחנן ואע"ג דרב הונא וחייא בר רב אזלי בשטחיה דרב אפ"ה לא חיישינן להו דתלמידי דרב נינהו ובדוקא דהדרי אפי ולא גמרי' לבטולי סברא דשמואל ורבי יוחנן וכן פסקו רבי' האי והרי"ף ז"ל.
הא דתנן גג גדול הסמוך לגג קטן דגדול מותר והקטן אסור: פי' שהגדול מותר להכניס ולהוציא לו אפילו כלים ששבתו בבתים כיון דכלהו בחד גברא והקטן אסור וטעמא דמילתא דגדול משתרי בגפופי דידיה וקטן נפרץ במלואו למקום האסור לו דהיינו גג של גדול שהם דתרי גברי ומתני' דברי הכל היא דלרבי מאיר דאמ' דגגים רשות אחת מ"מ הרי אסור להוציא מחצרו לגג חבירו והיה הקטן אסור להוציא לו כלים בחצרו שהרי נפרץ הגג במלואו למקום האסור עם חצרו ולר"ש דאמ' גג וחצר רשות אחת הקטן אסור להוציא לו כלים דבתים שהרי הגג נפרץ במליאו למקום שאסור לו עם הבתים הללו והא דלא משתרו גג קטן בגפופי גג גדול למ"ד נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי דקי"ל כוותיה י"ל שאת"ל דגפופי גדול הם מחיצות התחתונות דאמרינן גוד אסיק מחיצתא. כי אמרינן גוד אסיק למתני לגג גדול עצמו אבל לא להציל גג הקטן בגפופין דגדול ואת"ל שיש מחיצות גמורו' לגג הגדול למעלה לגפופין מיירי בשנכנסין כתלי גג הקטן לכתלי גג גדול וכדאמרינן בפ"ק גבי סיפא דמתני' דחצר גדולה שנפרצה לקטנה לשמואל קתני גג דומיא דחצר פירש ואתיא כלישנא דתלמודא דלעיל וכלישנא דאביי ודלא כרב יוסף דאמר לא שמיעא לי הא שמעתא ולרב יוסף טעמא דמתני' לשמואל כטעמא דרב.
ש"מ ממתני' כו': פי' מדקתני מתני' מפני שהיא כפתחא של גדולה ופרש"י ז"ל דיורי גדולה בקטנה שדיוריה שולטן בקטנה וממשכת אותה אצלה ואין דיורי קטנה שולטן בגדולה למשכה אצלה ע"כ. ולקמן בשמעתין גבי ג' קרפפות זו בצד זו לא משמע כן אלא שדיורי גדולה בקטנה וחושבין כאלו הגדולה נכנסת בקטנה וכן פרש"י ז"ל שם. וכתבו בתוספו' דהכא נמי כך יש לנו לפרש כמו לקמן ומסתברא שהכל ענין אחד כי הכוונה שהקטנה נגררת אחר הגדולה וכל שנגררת אחרים אין יכולין לומר שנדון כאלו הגדולה יצאה לתוך הקטנה בבני בתים היוצאים לחצרם הטפל להם אלא שנדון כאלו גררו הקטנה אצלם ולכך לא דקדק רש"י ז"ל בדבר. כיצד גפנים בגדולה אסור לזרוע בקטנה פרש"י ז"ל ואפילו הרחיק ד' אמות כדי עבדת הכרם דכלו קטנה בפתחא של גדולה חשיבא. וכתבו בתוספו' ומיהו אם הרחיק ד' אמות בגדולה גופה עד פתחה מותר לזרוע בקטנה כשם שמותר לזרוע בגדולה גופה בהרחקת ד' אמות ואם זרע זרעים אסורין וגפנים מותרין פירש זרעים אסורים דהא באיסור זרעים כי דיורי גדולה שולטין בקטנה וגפנים מותרין שאין נגררים אחרי' כיון שבהיתר נזרעו בגדולה. ואין דיורי קטנה בגדולה.
גפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה: פירש רש"י זכרונו לברכה מותר לזרוע לגדולה ואפילו סמוך לפתחה דלגבי גדולה פתח הוא ולענין זרעים פתח כמחיצה דקי"ל זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ויפה פי' ז"ל ועוד כתב ז"ל ולכשיגדלו הזרעים אין אוסרין הזרעים שבגדולה את הגפנים דאמרינן במנחות פרק שני מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים ואמרי' מ"ט קנסות ולא אסרה תורה שאר זרעים דרבנן אסירי האי דעבד איסורא קנסוה והאי דלא עבד איסורא לא קנסי והכא נמי הואיל וכשזרע את הגדולה בהיתר זרעה אפילו שתיהן שלו ליכא למקנסיה וכ"ש אם קטנה של אחרים וגפנים שלו קדמו ע"כ. ולפי פירש זה שמעתין בשאר זרעים ובתוספות הקשו דאע"ג דבהיתרא זרע היכי שרי' להניח זרעים אצל הגפנים לכשיגדלו הזרעים דאפילו עלו מאיליהן תנן במסכת כלאים היה עובר בכרם וראה ירק בתוך הכרם ואמר לכשאחזור אלקטנו אם הוסיף מאתים אסו' פי' לפי שנתייאש מללוקטו ועל כרחין לא שרינן התם במנחות אלא בשלא היה יודע בעל הכרם כי הזרעים שם אי נמי דהתם לא היו הזרעים שלו ולא היה בידו לעקור את הזרעי' ודכות' הא דשמעתין כשהקטנה של אחרים וגפנים שלו קדמו וכיון שאין בידו לעקור את הזרעים הגפנים מותרים והזרעים ג"כ מותרים כיון שהוא זורע בגדולה בהיתרא שאין דיורי קטנה בנדולה והוי לדידה כאלו יש ביניהן גדר והראב"ד ז"ל פירש דהא דאמרינן הכא גפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה היינו שיהא מותר לזרוע ולקיימם שם עד שיעשו ענבים כפול הלבן ומשיגיעו ענבים לפול הלבן שיעקור את הזרעים דכל שנזרעו בהיתר והאיסור בא מאליו אינו אוסר אלא לאחר שהגדיל התבואה באיסור עד שתשליש וענבים עד שיעשו כפול הלבן אבל בזמן הזה אוסר וכדתנן בפרק אחרון דכלאים הרוח שטלטלה הגפנים ע"ג התבואה יגרור מיד ואם אירעו אונס מותר. תבואה שהיתה נוטה תחת הגפן וכן ירק מחזיר למקומו ואינו מקדש מאימתי תבואה מתקדש' משתשליש וענבים משיעשו כפול הלבן ע"כ דאלמא כל שזרע בהיתרא ואח"כ גדלה התבואה ונכנסת תחת הגפן שאוסרת מפני מראית העין ומיהו אינו אוסר אלא בתבואה משתשליש ובענבים משיגיעו כפול הלבן והכא נמי מוחר לזרוע ולקיים עד השיעור ההוא קאמר אבל ברישא שזרע באיסו' מיד נאסרים הזרעים בהשרשתם. והיינו דקאמרי התם ואם זרע זרעים אסורים כלומר אסורין לאלתר בהשרשה.
מהדורא תנינא:
פיסקא גג גדול כו' ש"מ ממתני' דיורי גדולה בקטנה נ"ל שיש לפרשו בענין זה שאם הי' ישראל וגוי בקטנה וישראל אחר בפנימית כאלו דר בחיצונה דמי ואסר גוי על ישרלא אפילו לראב"י דאמר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זע"ז אבל ישראל וגוי בגדולה וישראל בקטנה לא אסר גוי על ישראל:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ט (עריכה)
וחזרו והקשו לר' יוחנן על מה שסובר שהחצרות כלן רשות אחת לטלטל מזו לזו בין בעירבו בין בלא עירבו. מדברי עצמו ממה ששנינו כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ולא אחד היו בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין ואלו עולין מכאן ואוכלים ובלבד שלא יורידו למטה אפי' בחצר ומפני שהחצרות אף לעצמן אינן רשות אחת. ואי אמרת בשלמא דוקא בלא עירבו מוקמינן להא בעירבו אלא אי אמרת בין בעירבו בין בלא עירבו קשיא הא. ופרשוה אף לדעת ר' שמעון ולמטה בבתים קאמ' הא להוריד לחצר ולאכל שם מותר. וכבר פסקנו שהלכה כר' שמעון אפי' בעירבו ואעפ"י שרב במקום שמואל הלכה כרב באיסורי הרי ר' יוחנן כשמואל כמו שאמר מי לחשך בין עירבו בין לא עירבו כלומר מי לחשך לחלק בה חלוקות הרי סתם נאמרה ובין עירבו בין לא עירבו וכן עיקר:
מעתה שתי חצרות וחורבה אחת ביניהם הן שלהם הן של אחרים שהיא כדין חצר אחר שאינה פרוצה לרשות הרבים ואחת מן החצרות עירבה לעצמה שנמצאו כלי הבתים מצויים בה ואחת לא עירבה נותנין אותה להשתמש בה אף לשעירבה ואין גוזרין שמא יוציא כלי הבתים המצויים בחצר לתוכה והרי אינה רשות אחת אלא עם החצר שהרי פסקנו שאין גוזרין בכך. ומעתה שניהם מותרין בה בכלים ששבתו בחצר ולא עוד אלא שלדעת רב שפסק בחצרות דוקא בלא עירבו בזו מודה מפני שהכלים שבבית מצוים בחצר הואיל ואף בחצר הם נשמרים אבל חורבא אין כלי הבית מצויים בה הואיל ואינם נשמרים שם אלא שאין אנו צריכים לכך שהרי אף בחצרות פסקנוה אף בעירבו:
ומכל מקום לענין באור רב הונא שאמר נותנין אותה לזה שלא עירבה היה סבור לדמותה לחצר ולגזור בעירבה שלא להשתמש בחורבא משום דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבא וחייא בר רב העיד על אביו שאף לשעירבה נותנין אותה אלא שנסתפק אם להיות שתיהן אסורות בחורבא ר"ל להיות זו אוסרת על זו אם להיות אף לכלים ששבתו בחצר מותרות בה ושלא לאסור זו על זו אחר שהחצרות רשות אחת. ואמר תחלה שתיהן אסורות פי' שזה שאמר רב ליתנה לשתיהן להחמיר אמרה לאסור זו על זו שלא להוציא לה אף כלים ששבתו בחצר אעפ"י שהן רשות אחת שאם תאמר שזה שאמר רב נותנין אותה אף לשעירבו להקל אמרה להיות שתיהן מותרות להוציא לה כלים ששבתו בחצרה וכדעת ר' יוחנן על דברי ר' שמעון שלא גזר בעירבו שמא יבא להוציא כלים ששבתו בבית המצויים בחצר לחצר האחרת אם כן מפני מה אין נותנין חצר שלא עירבה לחצר שעירבה. כלומר מפני מה גזר רב בחצרות אעפ"י שהן רשות אחת שלא לטלטל מזו לזו בעירבו שנמצא שאסור שלא לטלטל מזו שעירבה כלים ששבתו בתוכה לחצר שבצדה שלא עירבה וכמו שאתה נותן החורבה אף לזו שעירבה לטלטל בני [החצר] כליהם לחורבא כך היה לך ליתן חצר שלא עירבה לזו שעירבה להיות זו שעירבה מוציאה כלי חצרה לזו שלא עירבה. ודחה לתמיהתו דבחצרות [איכא] למיגזר שהכלים ששבתו בבית מצויים בתוכה הואיל ועירבו אבל חורבא אין כלי הבית מצויים לשם. ובלישנא בתרא אף חייא בר רב אמרה כן שלדעת אביו נותנין אף לשעירבה להיתר ושתיהן מותרות. ודקא מקשינן אי הכי מפני מה אין נותנין וכו' על הדרך שביארנו הוא תירץ התם כיון דמינטר וכו' על הדרך שביארנו:
זה שביארנו בחורבא זו אפי' היא של אחרים גדולי הרבנים כתבוה כן. ומכל מקום גדולי המפרשים חולקים בה ופרשוה דוקא כשהיא של בעלי החצרות אבל בחורבא של אחרים לא. וראיה להם מפרק הדר [עד.] שאמרו שם אמ' רב אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו. שמואל אמ' אפי' בית אחד וחצר אחת. ור' יוחנן אמ' אפי' חורבא. ואזדא לטעמיה דאמ' הלכה כר' שמעון אף בעירבו. אלמא לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר הכא נמי לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבא. כלומר לרב שהוא אוסר להכניס כלי המבוי לחורבא מגזרה שמא יכניס שם כלי הבתים דין הוא שלא תחשב החורבא מכלל המבוי להתירו אבל ר' יוחנן דלא גזר ומתיר להכניס כלי המבוי לחורבא ראויה היא להצטרף ליחשב מכלל המבוי להתירו. אלמא לדברי הכל החורבא אסורה להם וודאי פירושה בחורבא של אחרים ואעפ"י שאינה אוסרת מכל מקום אסורה היא. ובתוספות פירשו שכל שאינו אוסר אינו נאסר ופרשו זו של פרק הדר בשבית הבעלים פתוח לחורבא ואוסרה לאחרים. ושמא תאמר אם כן היינו בית והיינו דשמואל דאמ' בית אחד וחצר אחת. הם פרשוה בשהבית פתוח מצד אחד למבוי אחר ורגיל בו ואינו רגיל לצאת בפתח שבחורבא ונמצא חורבא יש כאן בית אין כאן. וגדולי הדור מביאין ראיה לדעת זה ממה שאמרו בתלמוד המערב היו שלש זה משתמש בחורבא דרך פתחו וזה משתמש בחורבא דרך פתחו האמצעית אסורה (אימתי בזמן שהאמצעית אסורה) אימתי בזמן שהאמצעית של שניהם אבל אם היתה האמצעית של אחד מן השוק זה משתמש באחת וזה בשתים. אלמא שאף בחורבא של אחרים מותר. אלא שהם מפקפקים בגופו של דבר למה מותר לזה יותר מחברו. ופרשוה כשאחד הוחזק להשתמש בה בחול ולפיכך נותנין אותה לזה שהורגל בה ואעפ"י שאמרו יש דין גזל בשבת וחורבא מחזיר לבעלים דוקא כשהבעלים משתמשים בה שתשמיש הבעלים הוא שאוסר על האחרים אבל כשאין בעלים משתמשין בה אינה חוזרת להם ליאסר על אחרים:
המשנה השניה והכונה בה כמשנה שלפניה והוא שאמר. גג גדול סמוך לקטן גדול מותר להוציא כלים אף שבביתו לאותו הגג ואין אומרין מאחר שאסור לו מכל מקום להוציא כלי ביתו לגג הקטן שהרי הוא של חברו ומביתו לגג חברו או לגג המשתף אסור הרי נמצא הגדול נפרץ למקום האסור לו שפרצת הקטן אינה פרצה אצל הגדול אלא פתח הואיל ויש כאן מחיצות הניכרות וקטן אסור כמו שפירשנו למעלה שמן הסתם הקטן פרוץ במלואו והגדול נשארו לו גיפופין עד שנעשית פרצת הקטן אצלו כפתח הואיל ואין הפרצה יתרה מעשר. וכן צריך שתפרש בשכותלי הקטן נכנסים לתוך הגדול שנמצא שאין לקטן גיפופין כלל הא לאו הכי אף הקטן מותר והותר הגדול לעצמו וקטן לעצמו שגיפופי הגדול נעשין לקטן כלחי שהשוה מבפנים ונראה מבחוץ נדון משום לחי כמו שהתבאר. ואם לא היו שם מחיצות כלל שניהם אסורים ר"ל כל אחד בשלו לענין כלי הבית שהרי לכלים ששבתו בבית. כל גג של חברו מקום האסור לו הוא.
וכן חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת להוציא לה כלי הבתים אם עירבה לעצמה ואין פרצת הקטנה אוסרת עליה שאינה אלא כפתח הואיל ואינה יתרה אבל קטנה אסורה להוציא לה מן הבתים שלה שהרי נפרצה במלואה למקום האסור לה הואיל ולא עירבה עמה. ואף זו כשנכנסין כותלי הקטנה בגדולה הא לאו הכי כל אחת מותרת לעצמה אם עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן שגיפופי הגדולה נעשין לה לחי כמו שהתבאר וכן כשאמרו קטנה אסורה דוקא בנפרצה מבעוד יום שאם משנכנס שבת הרי שבת שהותרה הותרה כמו שיתבאר בגמרא שהרי כל פרצה שבין החצרות איסור דיורין הוא ולא איסור מחיצות:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
למדת ממשנתנו שדיורי גדולה מושלים בקטנה כלומר יש להם רשות בקטנה ומושכים אותה אצלו ואין דיורי קטנה מושלים בגדולה למשכם אצלו שהקטנה נגררת אחר הגדולה ולא הגדולה אחר הקטנה והרי הענין כאלו הקטנה נבלעת בתוך הגדולה. מעתה חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה אם היו גפנים בגדולה אסור לזרוע בקטנה כאלו הכל רשות אחת שמאחר שהגפנים שהם עיקר אצל הזרעים הם בגדולה שהיא עיקר אצל [הקטנה] אבל הקטנה דנין כאלו היא וזריעותיה בתוך הגדולה ואם זרע הזרעים אסורים והגפנים שקדמו מותרים. היו גפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה שגיפופיה כמחיצה המבדלת והרי זה כהיה גדר בנתים זו סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ומותר אף (לכשיתרשו) [לכשיגדלו] הזרעים הואיל ואין כאן מראית העין כמו שביארנו במסכת בבא בתרא וכן לענין גט שאם זרק לה גט בחצרה והיא עומדת שם מתגרשת כמו שיתבאר במקומו. אם היתה אשה בגדולה וזרק לה בעלה גט בקטנה ושתיהן שלה מתגרשת אעפ"י שהיא עומדת בגדולה הואיל והאשה שהיא עיקר אצל הגט בגדולה שהיא עיקר אצל הקטנה. אשה בקטנה וגט בגדולה אינה מתגרשת שהרי אעפ"י שהחצרות שלה צריך שתהא עומדת בתוך ביתה או חצרה אפי' בחצר המשתמרת והרי הגדולה חלוקה לעצמה שאין הקטנה נגררת אחר הגדולה הואיל והאשה בתוכה שהיא עיקר אצל הגט וכל שכן שאין הגדולה נמשכת אחר הקטנה אעפ"י שהאשה בתוכה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה