עירובין מ א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלא מחוץ לתחום אתא מאן דאכל סבר הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ומאן דלא אכל סבר אכל דאתי לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתי והא אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל וא"ל לא היו דברים מעולם ההוא ליפתא דאתי למחוזא נפק רבא חזיא דכמישא שרא רבא למיזבן מיניה אמר הא ודאי מאיתמול נעקרה מאי אמרת מחוץ לתחום אתיא בהבא בשביל ישראל זה מותר לאכול לישראל אחר וכל שכן האי דאדעתא דנכרים אתא כיון דחזא דקא מפשי ומייתי להו אסר להו:
הנהו בני גננא דגזו להו אסא בי"ט שני לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי ביה לאלתר א"ל רבא בר תחליפא לרבינא ליסר להו מר מפני שאינן בני תורה מתקיף לה רב שמעיה טעמא דאינן בני תורה הא בני תורה שרי והא בעינן בכדי שיעשו אזלו שיילוה לרבא אמר להו גבעינן בכדי שיעשו:
ר' דוסא אומר העובר לפני התיבה כו':
אמר רבה כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן מהו להזכיר של ראש חדש בראש השנה כיון דחלוקין במוספין אמרינן או דילמא זכרון אחד עולה לכאן ולכאן אמר לן תניתוה רבי דוסא אומר העובר לפני התיבה כו' מאי לאו להזכיר לא להתנות הכי נמי מסתברא מדקתני בברייתא וכן היה ר' דוסא עושה בראשי חדשים של כל השנה כולה ולא הודו לו אי אמרת בשלמא להתנות משום הכי לא הודו לו אלא אי אמרת להזכיר אמאי לא הודו לו ואלא מאי להתנות למה לי לאיפלוגי בתרתי צריכא דאי אשמעינן ר"ה הוה אמינא בהא קאמרי רבנן דלא משום דאתי לזלזולי ביה אבל בראשי חדשים של כל השנה כולה אימא מודו ליה לר' דוסא ואי אתמר בהא בהא קאמר ר' דוסא אבל בהך אימא מודה להו לרבנן צריכא מיתיבי ראש השנה שחל להיות בשבת בית שמאי אומרים מתפלל עשר ובית הלל אומרים דמתפלל תשע ואם איתא בית שמאי אחת עשרה מבעי ליה
רש"י
[עריכה]
אלא מחוץ לתחום קאתא - ובו ביום:
והא אשכחיה רב ששת כו' - ואי בו ביום אמאי משייל ליה אי קדושה אחת או ב' קדושות:
דקא מפשי - נכרים ואייתי אמר הני ודאי אדעתא דישראל מפשי ואייתו ואסר להו:
בני גננא - קושרי כילות לחתנים ונותנים שם הדס:
לפי שאינן בני תורה - ואתו לזלזולי ביום טוב שני:
כיון דחלוקין במוספין - שמקריבין מוספי ראש חדש ומוספי ראש השנה כדכתיב (במדבר כט) מלבד עולת החדש:
אמרינן - בתפלה נמי את יום ראש החדש הזה ואת יום הזכרון הזה:
זכרון אחד - את יום הזכרון הזה דרחמנא קרייה זכרון דכתיב זכרון תרועה [ובר"ח נמי כתיב והיו לכפ לזכרון]:
מאי לאו - לא הודו אלהזכיר קאי דלא הודו לו להזכיר של ר"ח בראש השנה:
להתנות - אם היום אם למחר אלא סתמא לימא וכן יום המחרת:
בראשי חדשים של כל השנה - שהוא ספק אם עיברוה בית דין:
לזלזולי - אי מחזקינן ליה ספק אתו לזלזולי בשני אבל כי אמרינן סתמא מחזקינן להו בקדושה אחת:
אבל בשאר חדשים - דשרו במלאכה וליכא למיחש לזלזולי אימא מודו ליה:
מתפלל עשר - שלש ראשונות וג' אחרונות ושל שבת בפני עצמה הרי שבע וקדושת היום וכולל עמה מלכיות הרי שמונה וזכרונות ושופרות:
ובית הלל אומרים מתפלל תשע - דכולל שבת ויום טוב בברכה אחת וחותם מקדש השבת וישראל ויום הזכרון:
ואם איתא - דמזכיר של ראש חדש לבית שמאי דבעי לכל חד ברכה בפני עצמה י"א מבעי ליה:
תוספות
[עריכה]לית ליה בכדי שיעשו כלל אפילו בי"ט ראשון או שמא אית ליה בי"ט ראשון שהוא מדאורייתא בכדי שיעשו במוצאי י"ט שני ומבשל בשבת אתי שפיר דיאכל דליכא למיגזר אטו שמא יבשל בשבת ולפי טעם זה היה צריך להמתין במוצאי י"ט שני כשיעור [שילך] ויתלוש ויביא דאי כדי שיתלוש לבד איכא למיחש שמא יאמר לנכרי בי"ט לתלוש כדי שיאכל במוצאי י"ט אחר שעה מועטת ושמא יש לומר דכולי האי לא החמירו חכמים וריצב"א אומר דבירושלמי דנדה משמע דטעם כדי שיעשו כדפרש"י דתניא התם לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ותתנם לתוך התנור עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו ומפרש התם בתר הכי מפני שהניית שבת עליו וכיון דממתין בכדי שיעשו אינו נהנה ממלאכת שבת כלום ובשבת וי"ט אף לפרש"י אסור מזה לזה אף בדבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל ובדבר הניצוד והנלקט אפילו שלא בא בשביל ישראל יש לאסור בשבת וי"ט משום הכנה מידי דהוה אביצה שנולדה בזה אסורה בזה וכן משמע בריש ביצה (ד' ד.) דמשמע התם דרב דאסר ביצה אסר נמי עצים שנשרו מן הדקל ושירי מדורה ושירי פתילה ושמן שכבה בשבת ומפרש בירושלמי דרב אוסר להדליק בי"ט ובהלכות גדולות בהלכות י"ט כתב דאע"ג דדבר הניצוד והנלקט בי"ט בשביל ישראל אסור עד מוצאי י"ט שני בדבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל שרי בי"ט שני מידי דהוה אביצה שנולדה בזה מותרת בזה ונראה שדקדקו מדקאמר באין צדין (שם ד' כד:) ולערב אסורים בכדי שיעשו אאם יש [במינו] במחובר ולא קאמר נמי על הבא מחוץ לתחום משמע דאין צריך בו בכדי שיעשו וטעמא משום דבתחום הקילו כעין שהקילו לענין הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ומיהו לביצה ודאי לא מדמינן דבביצה לא שייך שמא יאמר לנכרי כמו בדבר הבא מחוץ לתחום:
אדעתא דכולהו רבנן קאתו. נראה לריצב"א. דהכי הלכתא דקיימא לן כרב ששת כלפי רב נחמן באיסורי וכלפי רב חסדא נמי הלכתא כוותיה שהיה גדול ממנו כדאשכחן בכמה דוכתי בעי רב חסדא מרב ששת ובפ' הדר (לקמן ד' סז.) נמי אמר רב חסדא ורב ששת כי הוו פגעו אהדדי . רב חסדא מירתע שפוותיה ממתני' דרב ששת ורב ששת מירתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא ואמר בסוף הוריות (ד' יד.) סיני ועוקר הרים סיני עדיף דהכל צריכין למרי חיטיא הלכך דבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל אסור לכל בני ביתו לאכול דאדעתא דכולהו קאתי:
הא ודאי מאתמול נעקרה. אבל אי היום נעקרה אסור אע"ג דאדעתא דנכרים אתו וטעמא משום מוקצה ואפילו לר"ש דלית ליה מוקצה הכא מודה כיון דלא לקטן מאתמול אקצינהו ודמי לגרוגרות וצמוקין וכן משמע בריש המביא בביצה (ד' ל:) דכל היכא דאין יושב ומצפה אית ליה לר"ש מוקצה וכן פירש הקונטרס בריש אין צדין (שם ד' כד:) גבי נכרי שהביא דורון לישראל וא"ת דבפ"ק דחולין (ד' יד.) גבי השוחט בשבת משמע דלא הוי מוקצה לר"ש ואפילו לר' יהודה בעי למימר מעיקרא דלא הוי מוקצה וצ"ל דמיירי ביושב ומצפה שמא ישחטנו חרש שוטה וקטן ואחרים רואין אותו וא"ת למה ליה טעמא בריש ביצה (ד' ג.) גבי פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש תיפוק ליה משום מוקצה וי"ל כגון דאית ליה עורבים דהוי מוכן לעורבים והא דאמרינן בפ' כל כתבי (שבת דף קכב.) דאין מעמידין בהמה על גבי מוקצה בשבת פירוש עשבים שנתלשו בשבת הא פרשינן התם כגון שהיו עומדין בשעת חיבורן במקום שהבהמה לא היתה יכולה לבא שם אי נמי דצריך טעמא שמא יעלה ויתלוש לר"ש ביושב ומצפה וא"ת טעמא דמוקצה למה ליה תיפוק ליה משום שמא יעלה ויתלוש וי"ל דשמא יעלה ויתלוש לא הוי אלא בפירות האילן שקלים ליתלוש אבל לפתות דבעי מרא וחצינא לא וכן במשקין דגזרינן שמא יסחוט לפי שקלים ליסחוט ודגים שנצודו בי"ט אסורין משום מוקצה כגרוגרות וצמוקין ולא משום דגזרינן שמא יצוד ותדע דבסוף כל כתבי (שם ד' קכב.) גבי מילא מים לבהמתו ונכרי שהדליק הנר ועשה כבש לא אסרינן לישראל לירד אחריו גזירה שמא יעשנו והא דמדמי בפ"ק דחולין (ד' יד:) שמא ישחוט לשמא יסחוט הוה מצי למידחי דלא דמו כדפי' אלא דבלאו הכי דחי ליה שפיר:
זכרון אחד עולה. דבראש השנה כתיב זכרון תרועה ובראש חדש כתיב בפרשת בהעלותך גבי חצוצרות והיו לכם לזכרון פי' רשב"ם דאין צריך להזכיר מקראות של מוסף לא די"ט ולא דר"ח כדאמר רב חיננא א"ר בשילהי ר"ה (ד' לה.) כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך גבי מלכיות זכרונות ושופרות ואם התחיל צריך לסיים והא דתנן הפוחת לא יפחות משלש היינו בהתחיל והוא הדין נמי במקראות דקרבנות ואם בא להזכיר מזכיר אף של ר"ח ור"ת מפרש דההיא דרב חיננא דווקא במלכיות זכרונות ושופרות אבל דמוסף צריך להזכיר לעולם אבל דר"ח אין צריך כלל להזכיר דנפטר במה שאמר מלבד עולת החדש ומנחתה והגיה במחזורו ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתם ולר' יצחק אין נראה לחלק בין מלכיות זכרונות ושופרות למקראות דמוסף ויש גאונים קדמונים שאין מניחין לומר ובראשי חדשיכם דלא ליתי לזלזולי במועדות ויו"ט ראשון של ר"ה דיאמרו יום שני עיקר כמו בראשי חדשים של כל השנה ואתי לממני מועדות מיום שני ואין נראה לר"י דבכולהו שמעתא ליכא דחש להאי זלזולא ובערוך בערך חדש איזה הוא חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה פי' שאין אומר ובראשי חדשיכם לא בתפלה ולא בזולתה:
[וע"ע תוס' ביצה טז. ד"ה איזהו ותוס' ר"ה חד"ה שהחדש ועוד שם בתו' לה.]
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ג (עריכה)
צט א ב מיי' פ"ב מהל' יו"ט הלכה י', וטור ושו"ע או"ח סי' תקט"ו סעיף ה':
ק ג מיי' פ"ב מהל' יו"ט הלכה י':
קא ד מיי' פ"ב מהל' תפלה הלכה ה' והלכה ו, סמג עשין יט, טור א"ח סי' תקפב:
ראשונים נוספים
ההוא לפתא דאתיוה נכרים למחוזא ביו"ט שני של גליות חזייה רבא דאכמשא אמר הא ודאי מאיתמול (מעיקרא) [נעקרה] הויא לה כההוא טביא דאיתציד ביום טוב ראשון ואשתחיט ביו"ט שני. מאי חיישת דלמא מחוץ לתחום אתאי היום הא קי"ל בהא כל דבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר לאכול אותו וכ"ש הדא לפתא דאדעתא דנכרים אתאי דידעי דהאידנא יומא טבא הוא לאזבוני ושרא לישראל למזבן מיניה כיון (דחזא ביו"ט אחרי') [דחזו נכרים אחרים] הוו אמרי ישראל נמי האידנא ביום [טוב] שני זבני והוו מפשי ואייתו. אמר הא ודאי מדעתא דישראל מפשי ואייתי הדר אסר להו למזבן כלל. והא אסא דגזו לה נכרים ביו"ט אסיקנא אפילו הן בני תורה דאסיר לאורתא לישראל לאורוחיה ביה לאלתר [אלא] משהי ביה בכדי שיעשו פי' כשיעור שילך ישראל משחשכה בגן ויגזז ויביא ואחר שהיית שיעור זה שרי:
מתני' ר' דוסא אומר העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה אומר החליצנו את יום רה"ח הזה כו' איבעיא להו מהו להזכיר מוסף של ר"ח עם מוסף של ר"ה כיון דחלוקין במוספין מדכרינן או דלמא זכרון אחד לכאן ולכאן ואתינן למיפשטא ממתניתין מדקתני ר' דוסא החליצנו את יום ראש החדש הזה ש"מ ודחינן לא ר' דוסא להתנות איירי לומר אם היום אם למחר אבל להזכיר אינו מזכיר אלא זכרון אחד.
ואמרינן הכי נמי מסתברא דלא איירי ר' דוסא אלא להתנות מדקתני ר' דוסא (עוסק) [עושה] בראשי חדשים של כל השנה כולהו כו'. ואסיקנא זכרון אחד עולה לכאן ולכאן:
ירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסי העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה אינו צריך להזכיר של ר"ח פי' אינו צריך להזכיר מוסף של ר"ח. וקי"ל כי הא מתני' שבת שחלה להיות בר"ח או בחולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל ככל שבת.
חזייה רבא דכמישא אמר הא ודאי מאתמול עקריה: פירוש: דאי עקריה האידנא אף על גב דלאו אדעתא דישראל עקריה, וקיימא לן (שבת קכב, א) גוי שעשה כבש בשבת לעצמו ירד אחריו ישראל. הכא שאני דאסור משום מוקצה, דפירות הנושרין בשבת או ביו"ט אף על פי שאסרום משום גזירה שמא יעלה ויתלוש (ביצה ג, א), אף משום מוקצה אסורין ואפילו לר"ש, דלא עדיפי מגרוגרות וצימוקים דמודה בהו ר' שמעון. וכבר הארכתי בענין זה בריש פ"ק דביצה (ב, ב ד"ה אמר).
מאי אמרת דילמא מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר: מהכא משמע דפירות שהן בספק אם באו מחוץ לתחום או מתוך התחום, ספיקא לאיסורא ואסורין לישראל אותו שבאו בשבילו, דהא חייש להו רבא מן הספק ואמר דילמא מחוץ לתחום אתא, ואי לאו דאדעתא דגוים הוא דאתא הוה אסר להו, וכדחזי דמפשי ומייתי נמי אסר להו. ומיהו דוקא בפירות שאינן מצויין בעיר, אי נמי באדם המביא דורון וידוע שאינו דר בעיר, בהכי הוא דאיכא לספוקי בהו דילמא מחוץ לתחום אתא, אבל בגוי השרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר מסתברא דלא ניחוש להן דמחוץ לתחום אתו, אדרבא כאן נמצאו וכאן היו. וכבר הארכתי בדברים אלו במס' שבת בפרק השואל (קנא, א) גבי עכו"ם שביא חלילין בס"ד. ויש מרבני צרפת תולין את הספק להקל, ונסמכין על ההיא דאמר שמואל התם גבי חלילין ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לתחום לנו, וכמו שפירש רש"י ז"ל שם דחיישינן להקל קאמר. וכבר כתבתי שם בארוכה בסייעתא דשמיא. (בד"ה גמרא ולהלן מז, ב ד"ה מיהא).
גירסת הספרים: הנהו בני גננא דגזזו להו גוים אסא ביומא טבא שרא להו רבינא לאורוחי [לישראל] לאלתר: ואיכא למידק מאי טעמא שרי רבינא לאלתר, ומאי שנא מגוי שהביא דורון לישראל בשיש במינו במחובר שצריך להמתין לערב בכדי שיעשו (ביצה כד, ב). ויש לומר דקסבר רבינא לא הצריכו להמתין אלא למשתמש בו בעיקר תשמישו שנקצץ בשבילו, כגון פירות לאכילה ואסא דבי גננא למיבני גינא, אבל לאורוחי דלאו להכי נקצץ אפילו לאלתר שרי. ואפשר לומר דרבינא לית ליה ההיא דרב פפא, ולדידיה אינו צריך להמתין כלל בשום מקום. ורש"י ז"ל (לעיל לט, ב ד"ה פסק) גריס: דגזו להו אסא ביו"ט שני, והיינו טעמא דשרי רבינא משום דקס"ד דלא אסרו עד כדי שיעשו אלא ביו"ט ראשון דאתעבידא ביה מלאכה דאורייתא, אבל יו"ט שני דרבנן לא צריך לאמתוני אלא מותרין הם לערב מיד. ורבא אסר אפילו בהא עד שימתין בכדי שיעשו.
ואם תאמר לאורוחי אמאי צריך להמתין כלל, ואפילו ביו"ט עצמו לישתרי דהא לאו מידי אתעביד ביה לגבי ריחא, דהא אמרינן (סוכה לז, ב) הדס במחובר מותר להריח בו דכיון דלריחא קאי לא אתי למקציה, אתרוג במחובר אסור להריח בו כיון דלאכילה קאי אתי למקצייה. ויש לומר דמכל מקום אי בעי ליה הכא לאורוחי ביה לא אפשר ליה אלא על ידי קציצה, והא אתעבידא ביה מלאכת איסור מחמתיה. ומכל מקום לא ניחא, דאי משום הא אפילו ביו"ט עצמו לישתרי לישראל אחר שלא באו בשבילו, דהא הכא לא אתקצאי לריחא, והוה ליה כפירות שבאו מחוץ לתחום בשבת בשביל ישראל זה שהוא מותר לישראל אחר אפילו ביומן. דעד כאן לא אסרו בשיש במינן במחובר אלא משום מוקצה וכדכתבינן לעיל (ד"ה חזייה). ויש לומר דהכא נמי לא אסרוה אלא אבני מתא דגזו לה בשבילם. והראב"ד ז"ל תירץ דההיא דסוכה דשרי לאורוחי ביה היינו דוקא במחובר דאפילו שרית ליה לא אתי למקצייה, אבל הכא דתלוש ולצורך גננא אי שרית ליה אתי לטלטולי ולמיעבד מיניה הגננא, והוה ליה כאתרוג במחובר דאסור משום דדילמא אתי למקצייה לצורך אכילה.
ור"ח ז"ל גריס במסכת סוכה (שם): הדס במחובר אסור להריח בו דכיון דלריחא קאי אתי למקצייה, כלומר: דלית ליה היכירא ואתי למקצייה, והלכך הכא נמי מוקצה היה מחמת איסור מלאכה וצריך להמתין לערב עד כדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט וכמו שפירש רש"י ז"ל (לעיל לט, ב).
ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרבא דאמר בעינן בכדי שיעשו. ושני ימים של גליות קיימא לן דשתי קדושות הן. והביא רש"י ז"ל (לעיל שם) ראיה דהכי מסקנא דשמעתין ורב ששת גופיה הדר ביה, ורבה בר שמואל דתני בקדושות מודה להם ר' יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גליות, ורבא נמי דאמר במסכת ביצה (יז, א) מניח אדם עירובי תבשילין ועירובי תחומין מיו"ט לחבירו ומתנה. ורב נמי דאמר (שם ד, ב) ביצה שנולדה בזה מותרת בזה. והלכך אפילו בדבר הנלקט או הניצוד ביו"ט ראשון מותר לערב בכדי שיעשו, כלומר: בכדי שיצוד או ילקוט ויביא מאותו מקום, ואינו צריך להמתין עד מוצאי יו"ט שני. דטעמא דהכא דצריך להמתין אינו אלא כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט, והלכך לערב ראשון מותר בכדי שיעשו דחד מינייהו חול, דאי יום ראשון חול הרי נלקטו בחול ואפילו לאלתר היה מותר, ואם שני חול הרי המתין כדי שיעשו בו שהוא חול, הלכך ממה נפשך שרי. והיינו דרב נחמן ורב חסדא בי ריש גלותא דאכול ביו"ט שני טביא דאתציד ביום ראשון. ורב אשי דאמר משמיה דאמימר דלאו איתציד, לאו לפלוגי אתא, דאמימר הוא דשמיע ליה דבפלוגתא אחריני פליגי, אי אמרינן מאי דאתי בי ריש גלותא אתי אדעתא דכולהו רבנן אתו. וכן הביא רש"י ז"ל ראיה מההיא דשרי רבינא לאורוחי אסא לאלתר, דקסבר דיום טוב שני לית ליה כדי שיעשו אפילו בדבר הנלקט ביומו, ואם איתא דמה שנלקט אפילו ביום ראשון צריך להמתין עד כדי שיעשו לערב יום שני, כל שכן מה שנלקט ביומו. וזה ראיה לפי גירסתו שגורס בה ביו"ט שני, אבל לפי גירסת הספרים דגרסי ביומא טבא ליכא ראיה מהא.
אבל הרב בעל ההלכות ז"ל כתב: דכיון דאמר רב פפא ולערב בכדי שיעשו, לילה הראויה לעשיה בעינן בכל דבר שנעשית בו מלאכה, ולא דמיא לביצה דממילא, והיינו נמי דביצה לא בעינן כדי שיעשו, אבל כל מידי דבעינן כדי שיעשו, בעינן לילה הראויה לעשיה, והלכך לערב דיום טוב שני קאמר. ולפי דבריו ההוא טביא דריש גלותא לא איתצוד על ידי גוי אלא בערב מעצמו ניצוד במכמורת שפירסו לו מבערב. וכן פירשו בתוספות (לט, ב ד"ה אי). ור"י ז"ל בעל התוספות כן כתב, וקא יהיב טעמא דלא הצריכו כדי שיעשו אלא משום שלא יאמר לגוי לתלוש ולהביא לו, דהשתא דצריך להמתין לערב עד כדי שיעשו ולא הרויח כלום באמירתו לגוי, לא אתי למימר ליה, ואם איתא דלערב של יום ראשון קאמר אכתי אתי למימר ליה דהא קא רווח דמתהני מיניה ביום שני.
ואי אפשר לומר דטעם האיסור כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט וכמו שפירש רש"י ז"ל (ביצה כד, ב ד"ה ולערב), דהא מבשל בשבת בשוגג יאכל כר' מאיר דקיימא לן כוותיה (חולין טו, א) אלא דלא דרשינן בפירקא, ולא אסרינן ליה משום נהנה ממלאכת שבת. ומכל מקום כדברי רש"י ז"ל נראה עיקר. וההיא דמבשל בשבת לא קשיא, דכיון שנעשית מלאכה בשוגג ליכא למיגזר בה מידי, דאף על גב דשרית ליה בשוגג לא אתי למיעבד לכתחילה ובמזיד, הלכך הקלו בהנאת מלאכה כזו. אבל במלאכה הנעשית על ידי גוי דאתי לזלזולי בה ולאקולי בה ולמימר לגוי, החמירו בה שלא יהנה ממנה עד כדי שיעשו בחול, והא שני חול הוא ואם ראשון חול כל שכן דשרי. וכתב רש"י ז"ל דבתשובת גאון ז"ל התיר כן לערב שהוא מוצאי יו"ט. וכן דעת הראב"ד ז"ל.
ואם תאמר ביום טוב שני ליתסר מיהא משום מוקצה דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. כתב הראב"ד ז"ל דלא אמרינן אתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא אלא בשבת או ביו"ט ראשון דמוקצה שייכא לחצי שבת או לחצי יו"ט, אבל בספק יו"ט שני לא אמרינן הכי. תדע דהא אתרוג בשמיני ספק שביעי אסור משום דאתקצאי לבין השמשות, אבל בתשיעי ספק שמיני מותר (סוכה מו, ב), ולא אמרינן הכא מיגו דאתקצאי לבין השמשות, שמע מינה כל שני ימים טובים של גליות כיון דספיקא נינהו דאסור בזה מותר בזה. ע"כ לשון הרב ז"ל. ואינו מחוור בעיני דא"כ אף שבת ויו"ט נולדה בזה תאסר בזה לכולי עלמא, ואפילו למאן דאית ליה שתי קדושות נינהו ולית להו הכנה דרבה. ופירות שנשרו מן הדקל ביו"ט ליתסרו בשבת מהאי טעמא נמי, ואילו בפ"ק דביצה משמע בהדיא דמאן דאית ליה שתי קדושות הן ולית ליה הכנה דרבה נולדה בזה מותרת בזה, וכן בפירות שנשרו וכדאמרינן התם (ד, ב) אמר ר' יוחנן עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביו"ט, ואל תשיבני ביצה דהתם נמי מוכחא מילתא כיון דראוי לגומעה בשבת איכא היכירא, הכא מימר אמרי דשרי ואתמול הוא דלא חזי להסיקה, אלמא פירות שנשרו בשבת מותרין ביום טוב כביצה דהתם נמי מוכחא מילתא, ואמאי ליתסרא מיהא משום דאתקצאי לבין השמשות דשניהם קדושין הן דבר תורה.
ובתוספות אמרו במסכת יו"ט (ד, א ד"ה נימא) דלא אמרינן אתקצאי לבין השמשות במחמת יום שעבר אלא במחמת יום הבא, כנר שדלק בלילי שבת דכיון שנאסר מחמת בין השמשות של שבת מחמת השבת אתקצאי לכולי שבת וכן כולן, אבל במחמת יום שעבר לא אמרינן, מדאמרינן לעיל (לו, א) לגין טבול יום שמלאהו מן החבית של מעשר טבל ואמר הרי זה מעשר לכשתחשך דבריו קיימין, ואם אמר עירבו לי בזה לא אמר כלום, וקא מפרש טעמא משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום, ולא קאמר משום דאתקצאי בין השמשות מחמת יום שעבר אתקצאי לכולי יומא.
וא"ת והא גבי סוכה אמרינן (סוכה מו, ב) דאסורה עד מוצאי יו"ט האחרון של חג הואיל ואתרמו ליה אורחים אכלי התם, ומיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, אלמא אמרינן מיגו דאתקצאי מחמת יום שעבר. והם ז"ל תירצו דמוקצה דמצוה שאני שהחמירו בו חכמים. ולפי דבריהם היינו נמי הא דאתרוג שמיני ספק שביעי דאסור משום מיגו דיום שעבר משום חומר מצוה, אבל ספק שמיני מותרת, משום דכולי האי לא אמרינן דליתסר בתשיעי משום דאתקצאי בבין השמשות דיום שמיני. ועדיין צריכא עיונא הא דאמרינן בפרק אין צדין (ביצה ל, ב) הפריש שבעה אתרוגין לשבעת הימים כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר, ואמאי הכא נמי נימא הואיל ואתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא.
וכדי שיעשו: פירוש ר"ח ז"ל: כשיעור שילך ישראל משחשיכה בגן ויגוז ויביא, ואחר שהיית זה השיעור שרי.
מאן דאכל סבר כל מאי דאתי לבי ריש גלותא אדעתא דבי ריש גלותא אתא וכן הלכתא דהא מאן דאכלו מיני' הוו להו רבים ורב ששת דאס' יחידאה הוא. ההיא לפתא דאתי למחוזא חזייא רבא דמכמשא הא ודאי מאתמול עקירא ושריא פי' דאלו עקירא היום הוה אסירא ואפי' עקירא בשביל עובדי כוכבים בלבד או משום מוקצה או משום דהוא בכלל גזירה דפירות הנושרים שאסרו חכמים גזירה שמא יעלה ויתלוש דכל' חדא גזירה היא דאי לאו הא לא קיימא הא ולא דמיא לההיא דעובדי כוכבם ומזלות שהדליק את האור או שעש' כבש לעצמי שמשתמש אחריו ישראל דהתם ליתנהו להני טעמי וכדפריש' בדוכתא התם בס"ד:
מאי מחוץ לתחום אתאי יש שפירשו דה"ק מאי אמרת דניחוש שמא מחוץ לתחום אתאי הנה בשביל לישראל מותר לישראל אחר ודייקי מינה דס"ל לרבא דספק תחומין לחומרא. ופלוגתא דרב ושמואל היא במס' שבת גבי חלילין ושם פירשתיה בס"ד. ודכ"ע בפירות הנושרים בעיר אין תולין אותם מן הסתם שבאו מחוץ לתחום ואם הם ביד עובדי כוכבים ומזלות המצוי בעיר אלא אמרי' כאן נמצאו וכאן היו:
ורבותינו בעלי התוספות ז"ל כן כתבו וכדכתיב' התם בס"ד. גרש"י ז"ל הנהו בני גננא דגזו להו עובדי כוכבים ומזלות אסא בי"ט שני שרא להו רבינ' לאורוחי לאורתא לאלתר. ואף לפי גרסא זו יש סיוע לר"ש ז"ל דדב' שנעשה בו מלאכה ע"י עובדי כוכבים ומזלות בראשון אין צריך להמתין בכדי שיעשו אלא לערב די"ט שני ולפי' היה מקל רבינא כמה שנעשה בי"ט שני דרבנן דלא לבעי לאורתא בכדי שיעשו ואפ"ה פליגי עליה דבהא נמי בעי' לערב בכדי שיעשו אבל לדברי ר"י ז"ל שפי' דלערב דמוצאי י"ט קאמר רב פפא התם היאך נמתין במעשה י"ט ראשון עד מוצאי י"ט שני בכדי שיעשו ונתיר מעשה י"ט שני לערב לאלתר ר"ל דקסבר רבי דבי"ט ראשון דאורייתא ראוי להחמיר עד בחול ממש אבל בי"ט שני שלדבריהם אינו צריך להמתין כלום לערב:
ויש ספרים שגורסים הנהו בכי גוונא דגזו להו אסא ביומא טבא ומפרש ליה דבי"ט ראשון הוה עובדא ולפיי גרסא זו כ"ש דהוי סייעת' לפרש"י ז"ל כדברי רב פפא דס"ל לרבינא דאפילו במעשה י"ט ראשון אין לנו להמתין בכדי שיעשו אלא בדבר שבא להשתמש בו דעיקרו תשמישו שנעשה בשבילו כגון פירות לאכילה אבל אסא דכי גזיל' לאו לאורוחי נקצץ אלא לצורך גוונא ומשום הכי שרי לאורוחי לאלתר אבל יש דוחין דרבינא ליה ליה דרב פפא כלל וס"ל שאין צריך להמתין בכדי שיעשו כלל ורב פפא סובר שצריך להמתין אף במוצאי י"ט שני ואין זה מחוור:
ואיכא למידק דמשמע הכא דהדס שתלשו עובדי כוכבים ומזלות מן המחובר לצורך ישראל אסור להריח בו ביום טוב לדברי הכל ואמאי דהא אמרי' התם במסכת סוכה הדס במחובר מותר להריח כפי מה שגורס רש"י ז"ל וברוב הספרים וא"כ לגבי ריחא לא אתעביד בה מידי ולא הועיל בו מעשיו של עובדי כוכבים ומזלות ולמה יאסר. ויש מתרצים דכיון דאי בעי ישראל להריח בו בכאן בכי גוונא לא מצי לאורוחי הרי הועילו מעשיו של עובדי כוכבים ומזלות כי בלא קציצה ואבא' לא אפשר לאתיקוני ביה הכא וכיון שכן הרי הוא אסור אלינו או כדי שלא נהנה ממלאכת קציצה שעשה עובדי כוכבים ומזלות או כדי שלא נאמר לו שיקוץ ויביא כדברי רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל תירץ דההיא דסוכה דשרי לאורוחי ביה היינו דוקא במחובר דאפי' שרית ליה לא אתי למגזייה אבל הכא דהוי תלוש ולצורך גונא אי שרית לי' אתי לטלטולי ולמעבד מיניה גונ' וה"ל כאתרוג במחובר שאסור להריח בו דילמא אתי למקצייה ואין זה נכון והנכון בעיני יותר דכל שנעשה בו לצורך ישראל שום מלאכת איסור שא"א ליהנות בו זולתה אסרו כל הנאת אותו דבר לגמרי ואפי' מה שלא הועיל בו מעשה עובדי כוכבים ומזלות שאם לא כן אף אתה נהנה ממעשיו שנתכוון לדבר האסור ויבא לומר לו עשה ובמסכת סוכה הארכתי בס"ד:
ולפי גר"ח ז"ל שגורס שם הדס במחובר אסור להריח בו תו לא קשיא ולא מידי. ואלא מאי להתנות למה להו לאפליגי בתרתי פי' דבשלמא לדידי אית לי למימר דבר"ה אפליגי להזכיר. ובשאר ראשי חדשים אפליגו להתנות. ואם איתא אחת עשרה מבעי ליה. פי' דכי היכי דעביד ברכה באנפי נפשה לקדושת שבת הוה ליה למימר ברכה אחריתי בשל ר"ה כשם שמזכיר ר"ח באנפי נפשה במעין המאורע אלא ודאי ש"מ דזכרון א' עולה לכאן ולכאן ולפיכך נכלל בברכת קדושת היום:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ג (עריכה)
עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור לכל. על הדרך שבארנו במקומו. ואם אין במינו במחובר אלא שבאו מחוץ לתחום או שיש במינן במחובר אבל צורתם מוכחת עליהם שמאתמול נעקרו לאותו ישראל אסור ולישראל אחר מותר ואם הם פירות שנראין כבאים על דעת עכו"ם וכשראו שישראל קופצים עליהם לקנותם מוסיפין בהבאה אוסרין להם שבודאי על דעת ישראל חוזרין ומביאין:
ודורון הבא לישראל יראה לי שאעפ"י שבא בשבילו אסור הוא לכל בני ביתו והוא שאמרו כאן כל מאי דאתי לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתי. (אך) [ואף] מה שנלקט ביום טוב שני אסור לערב בכדי שיעשו והוא שהזכירו כאן בבני חתנה שקצצו להם עכו"ם הדס והיה בהם מי שהתיר בריחו בערב לאלתר עד ששאלו לאחרים ולא התירו לריחו עד שיעשו. וודאי ביום טוב שני היה שאם ביום ראשון לא היו הראשונים מתירים ואעפ"י כן אסרו שאף יום טוב שני צריך שהייה. ויש פוסקי' שאין יום טוב שני צריך שהייה וזו בראשון נאמרה ומה שהיו הראשונים מתירים מפני שלא היו מצריכין לשהייה אלא כשמשתמשין בעיקר התשמיש שלצרכו נעשית המלאכה כגון פירות (למלאכה) [לאכילה] והדס זה לענין האפיריון אבל לתשמיש אחר לא ולא עוד אלא שיש פוסקי' כן ואף אותם שאין פוסקין כן אלא כאחרונים דוקא בראשון אבל בשני לא הצריכו לשהייה ועיקר הדברים כדעת ראשון שלא מצינו הפרש בדברים אלו בין ראשון לשני. ומכל מקום יש לשאול בה והלא הריח אף ביום טוב מותר שהרי לא נעשית בו מלאכה מצד הריח והרי הדס במחובר מותר להריח בו. ויש מתרצים בה שלא באו באיסורן אלא בשביל הטלטול ויש מתרצים שמכל מקום הואיל ואי אפשר לריח בכאן אלא על ידי מלאכה אסור עד שיעשו והוא שיעור גזיזה ואלו עשו ממש בשליחותם אף הם היו צריכים לשיעור הבאה אבל אלו לא עשו בשליחותם אלא בשבילם שאם לא נעשה אף בשבילם לאלתר היו מותרין שיעור הבאה שאנו מצריכים דוקא בשבאו בשבת אבל אם לא הגיעו עד מוצאי שבת אעפ"י שהגיעו לנו על ידי מהלך שבת אין צריכין שהייה. ושיעור שהייה בכדי שיבאו ממקום קרוב ר"ל חוץ לתחום שמן הסתם יש כיוצא בהם כשיעור זה ואינו נהנה ממלאכת שבת בשיעור היתר:
ממה שכתבנו למדת שלא אסרוה אלא לאותם שנגזזה בשבילם אבל לאחרים הואיל ואין המלאכה מצד הריח מותר להריח אף ביום עצמו שאין בה איסור מלאכה אצל הנאת הריח ואם נקצצה להריח ודאי אסור וגדולי המפרשי' אוסרין אף בראשונה ודבריהם נראין:
ראש שנה שחל להיות בשבת אינו מתפלל אלא תשע כאלו חלה בשאר הימים והם שלש ראשונות ושלש אחרונות וקדושת היום כוללת שבת ויום טוב ומלכיות הרי שבע וזכרונות ושופרות הרי תשע. וכן ראש חדש שחל להיות בשבת כולל של שבת וראש חדש בברכת היום ודבר זה במוסף אבל שחרית וערבית ומנחה מתפלל כדרכו ואומר של ראש חדש בעבודה. וכן בחולו של מועד אומר מעין המאורע ואם לא אמ' מחזירין אותו חוץ מערבית של ראש חדש ובמוספין אומר נוסח של ראש חדש או של חולו של מועד וכולל שבת עמה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה