עיקר תוי"ט על מעילה ג

משנה מעילה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) והתם תני לה משום תמורה. והכא משום מעילה. גמ':

(ב)

(ב) (על הברטנורא) לאו דוקא דאפי' אמר אלו לחובתי מפורשין הן כמ"ש במ"ד פ"ד דנזי':

(ג) (על המשנה) לא נהנין. מדרבנן. או שמא דאפי' מדאו' אסור דקיימא לשלמים. מידי דהוה אשלמים מחיים דנהי דמעילה ליכא אסורא דאו' איכא. תוס':

(ד) (על הברטנורא) רש"י. ולפ"ז כשנהנה בכולן מעל ומתני' סתמא תנן ולא מועלין דמשמע דאין כאן מעילה כלל וכן הא דתנן מפני שהן ראויין לבא כולן שלמי' משמע דבכולן ביחד ראוי לבא שלמים לכ"נ כפי' התוס' שפי' דלא פי' אם ירצה יביא כל המעות לשלמים. כלו' והשאר יביא מביתו. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) לנדבה. בגמ' פריך והלא דמי חטאת (ושלמי' תו') מעורבין בהן. ומשני הלכה הוא בנזיר. פי' התוס' הל"מ הוא דסתומים יפלו לנדבה. ועתוי"ט:

(ג)

(ו) (על הברטנורא) והוא לשון ארמית תסוכני בבטן אמי אשתית לי. וגידים תסוככני וגידיא אשתייני:

(ד)

(ז) (על הברטנורא) הכי יליף להו בגמ' מקרא:

(ח) (על הברטנורא) דאי אפר כירתו מאי בתחל' והתוס' כ' דאפר כירתו פשיט' דאטו גרע ממקדיש זבל אשפתו דלק'. דהא ודאי דהכל יכול אדם להקדיש לבדק הבית:

(ט) (על הברטנורא) ק"ל דא"כ כל הני דאין מועלין בהן משנעשי' מצותן דלעיל נמי ומאי ארי' בדישון דוקא. והתו' כ' דמיירי באדם שנטל מהדשן) לאחר שהורמה והקדישה מועלין בה מן התורה. והר"מ נראה שמפרש באפר כירה. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) נ"ל דלא דק שהל"ל כשנדר זה:

(יא) (על הברטנורא) לא ידעתי למה הוצרך לכתוב לאלתר. תוי"ט. ול"נ דקמ"ל דאפי' אם אחר שנהנה החזירה למקומ' וא"כ נוכל לשערו. מ"מ כיון דזמן מה לא הי' אפשר לשער בשבילו מועלי בו ת"ח:

(יב) (על הברטנורא) וכן בני יונה שעבר זמנן. לא דמו לחטאת שעברה שנתה. דאמר בר"פ דמועלין בו קודם כפרה. דהתם משום דאזיל לרעייה ואית לה פדיון. אבל הכא אין לעופות. פדיון ולא אקרו קדשי ה'. תוס':

(יג) (על הברטנורא) דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות:

(ה)

(יד) (על הברטנורא) אע"ג דדרשינן בפסולי המוקדשין בשר ולא חלב. תיו"ט. פי' אף דחלב אסור לא. הוי קדשי ה' ועוד כיון דאין חיות הבהמה תלוי בו דלהוי חשוב כגון הבהמה למעול בה תוס'. ת"ח:

(ו)

(טו) (על הברטנורא) לעשו' בו טיט:

(טז) (על הברטנורא) שהרי הקרב והכרעים לא היו רוחצים אלא באמת המים שבעזרה. תוס':

(יז) (על הברטנורא) ובור היינו מים מכונסי':

(יח) (על הברטנורא) דשובך שוה הרבה. ואין עוקרין אבניו לשום אותו בב"ה. תוס'. וכ"כ הרשב"ם. וכ' עוד דכל הני דתני ולא לב"ה אמה שבתוכה קאי:

(יט) (על הברטנורא) ודברי תימה הן דודאי דבכורים למזבח נמי לא הוו שהן ממתנו' כהונה. ועוד מאי בכורים שייכא בשל הקדש דלא חייבה התורה אלא בכורי אדמתך ורש"י פי' דהאי אילן גפן הוא דראוי למזבח לניסוך היין. והתוס' הוסיפו זית דראוי לשמן למנחות. ואין ראוי' לב"ה דעצי גפן דקין הן א"נ דא"כ היה פוחת דמיו. ועתוי"ט:

(כ) (על המשנה) בהן. פר"ת שעקר חוליא ונהנה ממנה דהוי תלוש. דהא אמרינן לקמן בברייתא דאין מעילה במחובר. תוס':

(כא) (על הברטנורא) ולא אמרי' דתקנה חצר הקדש כמו חצר הדיוט דחצר משום יד אתרבאי ולא מצינו יד להקדש. תוס'. וק' דליקנו מטעם שליחו' דהני כהני שלוחי שמים הם כו' וע"ק דמ"ש מביצת תרנגול' וחלב חמור' דלעי' ומיהו בזה י"ל דאה"נ דמתני' דלעיל דלא כי האי תנא והיינו דבב"ב דע"ט גרס בה דר"י. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) ול' רש"י שמתנין קוד' לכן ע"מ כן אני מכניס נקבה זו לדיר להתעשר שאם תקדש כו' ושמעתי דלהכי מהני תנאה הואיל ויכולין לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לאחר זמן. הלכך מהני תנאה והוי כנדבה. ולהכי קרי להו אחרים. שאינן מחמירין עליהן כראוי. וכן נמי בולד מוקדשים. לא היו מקדישין חלב האם:

(כג) (על הברטנורא) מטעם שכ' התוס' דלישנא לא משמע הכי והל"ל ואחרים מתנים בכך כו'. עתוי"ט:

(כד) (על הברטנורא) משמע דמדרבנן הוא וק' דבגמ' ילפי' לי' מקרא. והתוס' הקשו עוד למ"ל קרא דפשיטא דאסור דחלב המוקדשין לא נהנין. ועוד מאי ואחרים כו' ומה נדבה היא זאת וכי ההקדש נהנה מנדבתה לכ"נ כו' דמיירי בולדו' שילדו אחר שנעשו הקדש והולדו' קדשים הן ואעפ"כ אסור להניקן מילפותא דקרא. וניחא ג"כ נדבת האחרי'. ועתוי"ט:

(כה) (על המשנה) הקדש. דכרם רעך אמר רחמנא ולא כרם של הקדש. רש"י:

(כו) (על הברטנורא) הר"מ. ורש"י פי' משום דענינא כולה בחולין קמיירי:

(ז)

(כז) (על הברטנורא) וא"ת וליתני אידי ואידי תוך י"ו וליתני סיפא מועלין. א"נ אידי ואידי אחר י"ו וליתני ברישא מועלין וי"ל דתנא הכי לאשמעינן דבתרווייהו בין בתוך י"ו בין חוץ לי"ו אמה לא נהנין ולא מועלין. תוס':

(כח) (על הברטנורא) דמשזקפה דנעשית מצותן נהנין ממנה. רש"י:

(כט) (על המשנה) זקנים. שלא יכלו לטרוח אחר ערבה א"נ לחשיבותם הורשו ליקח:

(ל) (על הברטנורא) קסבר מצות לאו ליהנות נתנו. תוס'. עתוי"ט:

(ח)

(לא) (על הברטנורא) וא"ת אמאי לא נהנין כיון דאייתו מעלמא. י"ל דגזרי' דלמא אתי לאחלופי בקנים המחוברין באילן. תוס':

(לב) (על הברטנורא) ויש לתמוה מ"ש משל הקדש דאין נהנין. ובגמרא מאי יתיז אפרוחים וב"כ הר"מ יתיז בקנה ר"ל שיניס האפרוחים ואז יקח אותם ומ"מ התיר הקן באשרה אבל התוס' כ' דאסורה כמו בשל הקדש כו' והא דתני יתיז בקנה לאשמעינן דאע"ג דהוי דבר מאוס אפ"ה שרי. ורש"י פי' דלהכי שרי באשרה דליכא למיגזר משום דבדילי מיני'. ועתוי"ט:

(לג) (על המשנה) לא כו'. לפי שהגזברין לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין. ולא שפוי ונבייה. רש"י:

(לד) (על הברטנורא) הר"מ כ' נמייה הם החלקי' הקשים שיש בעצים הניתזים בשעת הניגור וההחלק' כשמנגרי' ומחליקין אותו ישאר מקומן כמין גומא בעץ. ומקצת הנוסחאות נוייה והענין אחד לפי שאותן החלקים דומה לנוה עומדת בפני עצמה בתוך העץ: