עיקר תוי"ט על בבא בתרא ו

משנה בבא בתרא, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) אלא המוציא מחבירו עליו הראיה:

(ב) (על המשנה) חייב כו'. וה"מ דלא צמחו מחמת עצמן. אבל מחמת דבר אחר, כגון שלקו בברד או כיוצא בו אינו חייב באחריותן. הרי"ף. וא"ת א"כ פשיטא. ונ"ל דאשמעינן דלא מצי א"ל הב לי חטי ואחזור לך דמיהם. ב"י:

(ב)

(ג) (על הברטנורא) לפי גירסת הר"ב המקבל, לא היה צריך לפרש הלוקח, דהוא המקבל: ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) כלומר דמתניתין דתנן מספר גדול, לאו דוקא, אלא ה"ה מספר קטן, ולא אמרינן דמספר קטן מקפיד ורוצה שיהיו כולם טובים. וכן כתב הר"ש ונ"י והטור דה"ה אחת לעשר. וצת קשה מפרק ז' מ"ב דאיצטריך למיתני מספר קטן ואי לאו הכי הוא אמינא דלא, וא"כ ה"נ אימא דאין הכי נמי דלא:

(ה) (על הברטנורא) כמו ואת פריה יקוסס ויבש. הר"ש:

(ו) (על הברטנורא) צ"ל מרתף זה של יין כו' אבל ביין סתם ולא אמר למקפה, פליגי אמוראי בגמרא. ופסקו הפוסקים כמאן דאמר דמקבל עליו י' למאה. ובהכי אוקמה הרי"ף למתניתין:

(ז) (על הברטנורא) כלומר ששואבות היין לפי שמזיעות אותו דרך דפנותיהן:

(ג)

(ח) (על הברטנורא) דאיכא למימר כליו גרמו. הר"ש:

(ט) (על הברטנורא) דבהכי מיירי כדמפרש הר"ב בסיפא ואם ידוע. ועתוי"ט:

(י) (על המשנה) מחמיץ. בכל שנה. ר"ש:

(יא) (על המשנה) מבושם. שיתקיים כדרך המתקיימין. ר"ש:

(יב) (על המשנה) עד העצרת. קשה דהא בכליו דלוקח אמרינן כו'. וי"ל דודאי אם נמצא חומץ מצי א"ל קנקנך גרמו. אבל הכא לא איירי בהכי אלא אשמעינן דצריך ליתן לו יין הראוי להתקיים עד העצרת. תוספ'. וכ"כ הטור והרא"ש. ובר"ש לא נראה כן. והב"י לא העתיק מכל זה. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) והוא שם מורכב, שתא קמייתא. ערוך:

(יד) (על המשנה) ג' שנים. משנה דקודם אשתקד דהוו להו שלש שנים עם שנה שאנו עומדים בה. ר"ש:

(ד)

(טו) (על המשנה) לבנות. דלא טריח בבציר מד' על ו'. אבל לחלוקת אחין או שותפין בד' על ד' הוי בית. ועתוי"ט:

(טז) (על המשנה) בית כו'. גמרא, ולתני בית חתנות לבנו ולבתו. מלתא אגב אורחיה קט"ל דלא דרכא דחתנא למידר בית חמוהי ועתוי"ט:

(יז) (על המשנה) הרוצה כו'. איכא דאמרי בגמרא דר"ע נמי מודה בזה, אלא שס"ל שלפעמים אדם עושה דירתו רפת בקר. עתוי"ט:

(יח) (על הברטנורא) ובשל בית ראשון קאמרי, ככתוב במלכים א' ז'. דאילו בית שני תנן פ"ד דמדות שהיה גבהו מ'. וא"ת אי הכי ליזל בתר אותו מנין. וי"ל דאין לנו לילך אלא אחר הפחות. ועתוי"ט:

(ה)

(יט) (על המשנה) בור. דוקא נקט בור דאלו חצר דרכו לכנס שם בין ביום בין בלילה. נ"י. ועתוי"ט:

(כ) (על הברטנורא) גמרא. דמשום גניבה שלא יגנוב חפציו של בעל הבית לא חיישינן, שהאשה משמרת הבית. ר"ש. ועתוי"ט:

(ו)

(כא) (על הברטנורא) לשון הר"ש, כגון יורשים או שותפים שחלקו ונתרצה כו'. ע"כ. אבל בלוקח גינה לפנים מגנתו של חבירו, נראה דא"צ לרצוי, אלא ממילא יש לו דרך, דה"נ איכא למימר דבעין יפה מכר כמו בבור. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) וכן במתניתין לתוך שדה ואפשר דבלשון משנה נכלל גינה בשם שדה. ועיין מ"ז פ"ד:

(כג) (על המשנה) תגרין. לקנות מירקות גינתו. ר"ש:

(כד) (על המשנה) אחרת. כלומר לא יכנס כתוכה לכתחלה כשאין צריך לזו הגינה כלום. אלא לכנוס דרך עליה לשדה אחרת שלו. כדי לקצר את. דרכו להכנסת תגרין. ר"ש:

(כה) (על המשנה) נתנו כו'. כלומר נתנו לו ב"ד דרך מן הצד מדעת שניהם כו'. וזה וזה אין רשאים לזורעה הואיל כו' ובחרו להם דרך זה ע"י ב"ד. ר"ש. והטור העתיק נתן וכו':

(כו) (על המשנה) ולא כו'. ואע"פ שנתנו לו מדעת שניהם, לפי שהוא מרבה עליהם הדרך ולא נתנו לו אלא לצורך גינתו. הר"מ:

(ז)

(כז) (על הברטנורא) שהשווהו ותקנוהו להלוך, והבעלים ידעו ושתקו, אסור לקלקלו, דודאי לרבים מחל. ר"ש. ועתוי"ט:

(כח) (על הברטנורא) ואע"פ שהיה בטעות. ועתוי"ט:

(כט) (על המשנה) היחיד. לילך אדם אחד לשדה שלו. ר"ש:

(ל) (על המשנה) ד"א. כרוחב עגלה. ר"ש:

(לא) (על המשנה) הרבים. כגון עיר שיש בה מעבר שבאין דרך שם מארץ רחוקה. ט"ז אמה, דסתם דרך שבתורה טז"א כדילפינן מעגלות דמשכן. ר"ש:

(לב) (על הברטנורא) לפרוץ בנינין להפסיד ממון אחרים אלא כו'. ר"ש:

(לג) (על הברטנורא) הולכין מעט ויושבין לנחם האבל או להרבות צער על המת שמת ולהרבות בבכי ולתת איש אל לבו לשוב בתשובה כי חיי האדם הבל כו'. ר"ש. ועתוי"ט:

(ח)

(לד) (על המשנה) קבר. והם לא היו רגילין ליקבר אחד אחד בפני עצמו אלא כל בני המשפחה נקברין במערה אחת כל אחד בכוך בפני עצמו, הלכך המוכר כו' מכר לו מקום לשתי מערות וחצר ביניהן ומקום הכוכין חוץ מן המערות ד' אמות תחת הקרקע לכל כתלי המערות. ולר"ש ד' מערות. ר"ש:

(לה) (על המשנה) עושה כו'. כלומר עושה חללה של מערה ד"א רוחב באורך ו'. וגובה המערה מפרש בתוספתא ד' אמות. הרשב"ם. וכתבו התוספ' דלאו דוקא ד' אמות רוחב אלא יותר מעט. דאלת"ה היאך היו מכניסין הארון שהוא ד"א כו':

(לו) (על המשנה) ופותח. חופר בכותלי המערה ונמצאו פתוחין לחללה: ר"ש:

(לז) (על המשנה) ד"א. דשיעור אדם בינוני ג' אמות מלבד ראשו וצוארו. ועוד דפי הארון הצריכו ד' אמות:

(לח) (על המשנה) ורומן ז'. להכניס הארון בריוח וגם להיות אויר טפח בין הקרקע לארון שלא לטמא העוברין דרך המערה. ר"ש. וקרקע, ר"ל תקרת הכוך שהיא קרקע עולם. והתוספ' העתיקו כדי שיהא פותח טפח בארון. ועתוי"ט:

(לט) (על המשנה) ששה. ואע"פ דגברא באמתא יתיב, היינו כשהוא לבוש, אבל מת שאינו לבוש כל כך אף עם הארון לא הוי כי אם אמה. תוספ'. ועתוי"ט:

(מ) (על המשנה) מימין הפתח. מסקינן בגמרא שלא היו באותו כותל שיש בה הפתח, דא"ב היו תחת החצר ויהיו נדרסין מרגלי נושאי המטה וקובריה כו', אלא שהיו בשני הזויות שכנגד הפתח, חצי כוך בכותל זו וחצי כוך בכותל זו. והיינו מימין הפתח, כלומר בזויות שכנגד ימין הפתח, והיה בכל זוית פנוי חצי אמה מזה וחצי אמה מזה, שאלכסון לא יגיע לאמה. הלכך עושה הכוכין שבזויות בעומק כעין עילית ותחתית כו'. ומזה מוכרח שאע"פ שהר"ב וכן הר"מ מפרשים בדת"ק שאין מקום פנוי בזויות, בדר"ש מפרשים כפירוש הר"ש שהיה מקום פנוי. ועתוי"ט:

(מא) (על המשנה) וקובריה. כלומר נושאי המטה. הר"ש:

(מב) (על המשנה) ב' מערות. הך מערה דלעיל ועוד מערה אחרת כנגדה דהוו ליה ב' מערות בין הכל לחצר, ובכל אחת יש בה ח' כוכין. ועכשיו יוכלו נושאי המטה לבא מכאן ומכאן מן הצדדין שאין שם מערה לחצר, ולא יהיו דורסים על גבי המערות. ועתוי"ט:

(מג) (על המשנה) ד' כו'. ואותן כוכין שבמקצועות שסמוכה מערה לחברתה צריך להעמיק כו'. א"נ לנפלים. וכדלעיל באותן שבזויות. ועתוי"ט:

(מד) (על המשנה) לד' רוחותיה. ואין לחוש לדריסת נושאי המטה כדחיישינן בחצר, דהכא ליכא הילוך אלא לפי שעה להביא המטה לחצר וליכא למקפד. הר"ש. ועתוי"ט: