סנהדרין קיב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
וההקדשות שבה יפדו כו':
ת"ר אהיו בה (קדשי) קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו ותרומות ירקבו ומעשר שני וכתבי הקדש יגנזו ר"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר אמר מר היו בה (קדשי) קדשים קדשי מזבח ימותו ואמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ר' יוחנן אמר (משלי כא, כז) בזבח רשעים תועבה ר"ל אמר ממון בעלים הוא והכא בקדשים שחייב באחריותן ור"ש היא דאמר ממון בעלים הוא הא מדסיפא ר"ש היא רישא לאו ר"ש בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים אבל קדשי קדשים מאי יפדו אדתני סיפא קדשי בדק הבית יפדו ליפלוג וליתני בדידה בד"א בקדשים קלים אבל קדשי קדשים יפדו כיון דאיכא חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא לא פסיקא ליה בשלמא ר' יוחנן לא אמר כר"ל דכתיב זבח רשעים תועבה אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן אמר לך כי אמרינן זבח רשעים תועבה הני מילי היכא דאתנהו בעינייהו אבל הכא כיון דאישתני אישתני:
ר"ש אומר בהמתך ולא בהמת בכור ומעשר:
במאי עסקינן אילימא בתמימין שלל שמים הוא אלא בבעלי מומין גשללה נינהו אמר רבינא לעולם בבעלי מומין ומי שנאכל בתורת בהמתך יצאו אלו שאין נאכלין בתורת בהמתך אלא בתורת בכור ומעשר דשלל שמים נינהו ופליגא דשמואל דאמר שמואל הכל קרב והכל נפדה מאי קאמר ה"ק כל שקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בעל מום משלל אימעיט וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום כגון בכור ומעשר מבהמה נפקא:
תרומות ירקבו:
אמר רב חסדא ל"ש אלא תרומה ביד ישראל אבל תרומה ביד כהן כיון דממוניה הוא תשרף מתיב רב יוסף מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו והא מעשר שני ביד ישראל כתרומה ביד כהן דמי וקתני יגנזו אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב חסדא ל"ש אלא תרומה ביד כהן אבל תרומה ביד ישראל דתנתן לכהן שבעיר אחרת תנן התם עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר"מ וחכמים המחייבין אמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלים דר"מ סבר מעשר שני ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא אבל בגבולין דברי הכל פטור מתיב רב יוסף מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו במאי עסקינן אילימא בירושלים מי הויא עיר הנדחת והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלים וזו אחת מהן אינה נעשית עיר הנדחת ואלא בעיר אחרת ואסקוהו לגוה הא קלטוהו מחיצות אלא לאו בגבולין וקתני יגנזו לא לעולם דעיר אחרת ואסקוהו לגוה והכא במאי עסקינן שנטמא ולפרקיה דא"ר אלעזר מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים ת"ל (דברים יד, כד) לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר (בראשית מג, לד) וישא משאת מאת פניו הכא במאי עסקינן בלקוח
רש"י
[עריכה]היו בה קדשי מזבח - כגון עולות ואשמות של רשעים בתוכה נהי דלא קרינן בהו את כל בהמתה לפי חרב דהא לא בהמתה היא אלא בהמת שמים אלא מאיסותא הוא להקריב קרבנות של רשעים הללו שהודחו הלכך ימותו כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן שעורין עד שכריסן נבקעת דאפילו דמיהם אסור כדלקמן: שנאמר כליל לה' אלהיך ל"ג:
ר"ש אומר וכו' - לקמן מפרש טעמא:
זבח רשעים תועבה - ואפילו דמיהן אסורין:
ור"ש הוא דאמר - בהזהב (ב"מ נו:) קדשים שחייב באחריותן ממון בעלים הוא ויש בהם אונאה הלכך לענין עיר הנדחת נמי ממון בעלים הוא ודיינינהו לפי חרב כשאר בהמות שבתוכה והלכך אסורין דמיהן בהנאה והאי דקאמר ימותו ולא אמר שיחרימו אותה עמהם משום כבוד שמים:
ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר - בפ"ק דב"ק (ד' יב:) ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהם ממונו והואיל וממונו הם אסורים בהנאה דאפילו דמיהן בהמתם מיקרו אבל קדשי קדשים אמאי ירעו דהא ודאי הם עצמם אינם קרבים דזבח רשעים תועבה אלא ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה:
אי הכי מדתני סיפא וכו' - דקא מפליג בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית:
ליפלוג וליתני בדידה - בקדשי מזבח עצמן בין קדשים קלים לקדשי קדשים:
דלמיתה אזלא - כדאמרינן (תמורה דף טז.) חמש חטאות מתות:
לא פסיקא ליה - למיתני קדשי קדשים דעיר הנדחת ירעו דכיון דמתו להם אותם רשעים אי איכא חטאות שהפרישו בחייהם אזלי למיתה דכל חטאות שמתו בעליהם מתות במסכת הוריות (ד' ו.) מפרש טעמא אבל שאר קדשי קדשים כגון אשמות שמתו בעליהם ירעו:
דאיתנהו בעינייהו - דהן עצמן ודאי אינן קרבים משום זבח רשעים תועבה:
אבל הכא - דאיכא למימר ירעו ויפלו דמיהם לנדבה:
כיון דאישתני - ליכא הכא זבח רשעים תועבה:
ולא בהמת בכור ומעשר - שאם היו בה בכורות או מעשר בהמה שהוא של ישראל וחלבו ודמו קרב אין מחרימין אותו עמה דלא מיקרי בהמתה:
שלל שמים הוא - ומשללה נפקא:
אלא בבעלי מומים - שאין בהם חלק לגבוה אלא נאכלין לבעלים שללה נינהו אמאי אין מחרימין אותן עמה:
לעולם בבעלי מומין - ואפ"ה אין נשרפין עמה דדרשינן לקרא הכי בהמתה למי שנאכל לבעלים בתורת בהמתם יצאו אלו שיש להם שם לווי שאין נאכלים בתורת בהמתם שאין אומרין בהמת עיר הנדחת אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנדחת:
ופליגא - הא דרבינא אדשמואל דאמר שמואל עלה דהא מילתא דר"ש כי הוה קשיא לן במאי עסקינן הוי מתרץ הכי הכל קרב והכל נפדה:
מאי קאמר ה"ק - כל שהוא קרב לגבוה כשהוא תם וכשהוא בעל מום צריך פדייה כגון שאר קדשים קלים חוץ ממעשר בהמה ובכור הנהו משללה נפקא דאין מחרימין אותם עמה דהואיל וצריכי פדייה במומן שלל שמים קרינן ביה ופליג עליה דת"ק דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא:
וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום - אלא נאכל לבעלים כגון בכור ומעשר ההוא לאו שלל שמים מקרו ואפילו בתמותן ולא מצי למפרך והא בתמותן שלל שמים הוא שהרי נאכל במומו והלכך אצטריך בהמתה למעוטי בכור ומעשר תמימים דמשללה ליכא למעוטינהו והיינו פליגא דאיהו מוקי לה אפילו בתמימים דקסבר בכור ומעשר בעלי מומין בהמתה קרינא ביה ובסייף:
תרומה ביד ישראל - שעדיין לא נתנה לכהן דאפילו אותו ישראל רשע הוא תרומה שבידו אינה נשרפת עם שאר שללה דהא לאו דידיה הוא דשמא היה נתנה לכהן צדיק שבחוצה לה הלכך אינה נשרפת דהיינו כפקדון דעיר אחרת ואתנהו בגוה דאמר לעיל דמותרין ונהי דבאכילה לא שרינא לה דשמא היה נתנה לכהן רשע שבתוכה הלכך ירקבו אבל תרומה ביד כהן דממוניה הוא תשרף:
וקתני יגנזו - אע"ג דממוניה הוא לא אמר תשרף:
אלא תרומה ביד כהן - דממוניה הוא ולא מזלזלינן בה כולי האי הואיל וקדש הוא:
לכהן שבעיר אחרת - כלומר לכהן שלא הודח עמהן:
אבל בגבולין - שאין לה היתר אכילה אלא בפדייה ד"ה פטורה מן החלה דממון גבוה הוא ל"א אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה דהיינו בשעת גלגול העיסה לא קרינא ביה ראשית עריסותיכם (במדבר טו) ואפילו פדאה לאחר מיכן פטור מן החלה: י' דברים נאמרו בירושלים בפ' מרובה (ב"ק פב:) חשיב להו:
אלא בעיר אחרת ואסקו לגוה - שהיה אותו מעשר שני של אחד מבני עיר הנדחת והעלו אותו לירושלים קודם שהודחה ואח"כ הודחו אם כן אמאי יגנזו לשתרו נמי באכילה דהא קלטינהו מחיצות דהיינו חומה:
אלא לאו בגבולין - ולא מטו ליה וקתני יגנזו ואינו יוצא לישרף בתמיה:
ואם איתא - דבגבולין לד"ה ממון גבוה הוא לשתרי נמי באכילה אלא לאו ממון הדיוט הוא ונהי דבשריפה לא משום זילותא:
לעולם דעיר הנדחת ואסקיה לגוה - ודקאמרת לשתרו נמי באכילה דהא קלטוהו מחיצות:
הכא במאי עסקינן כשנטמא - דלאו בר אכולי בטומאה הוא דכתיב (דברים כו) לא בערתי ממנו בטמא ולקמן פריך מאי איריא עיר הנדחת אפילו בחוצה לה:
ואפילו בירושלים - לאחר שנכנס ואע"ג דדרשינן (שם יד) כי ירחק ממך המקום וצרת הכסף בידך ברחוק מקום אתה פודה וצר ולא בקרוב מקום:
ואין שאת אלא אכילה - וה"ק קרא כי ירחק ממך המקום או כי לא תוכל לאוכלו שנטמא וצרת הכסף בידך:
בלקוח - שכבר הוציאה בהוצאה לכסף מעשר ונתנוהו ביין ושכר ובשר ונטמא אותו לקוח דההוא לית ליה פדייה וכי קאמר ר"א במע"ש גופיה שהעלה פירות מע"ש לירושלים ונטמאו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]נה א ב ג ד -- מיי' פ"ד מהל' עכו"ם הלכה י"ג, סמ"ג עשין טו:
נו ה ו מיי' פ"ו מהל' בכורים הלכה ד':
נז ז מיי' פ"ז מהל' בית הבחירה הלכה ד', ומיי' פ"ד מהל' עכו"ם הלכה ד':
נח ח מיי' פ"ב מהל' מעשר שני ונטע רבעי הלכה ח', סמ"ג לאוין קלו:
ראשונים נוספים
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק יא (עריכה)
פיסקא ההקדשות שבתוכה יפדו. ת"ר היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו ומדקתני ימותו ולא קתני יהרגו ש"מ דלא קטלינן להו בידים אלא כונסין אותן לכיפה אבל מקטלינהו קטלא לא דשלל שמים [נינהו] ומפרקינהו נמי לא דקדשי מזבח אינן נפדין תמימין ואקרובינהו נמי לא שהרי מתו בעליהן הילכך ימותו, קדשי בדק הבית דחזו למפרקינהו יפדו, ומתני' דקתני ההקדשות יפדו בקדשי בדק הבית קאי, ר"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר ובבעלי מומין קאי דלא נפקא לי משלל שמים אבל ממיעוטא דבהמתה נפקא כדמפרש לקמן שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר:
אמר מר היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו ומתמהינן אמאי קא פסיק ותני ימותו לא שנא חטאות ולא שנא אשמות בשלמא חטאות הילכתא גמירי לה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא אלא אשמות אמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה דקי"ל כל שבחטאת מתה באשם ירעה עד שיסתאב. ר"י אמר זבח רשעים תועבה ואפי' דמיהן. ריש לקיש אמר אמר קרא שללה והאי בכלל שללה הוא ואמטול הכי ימותו ומתמהינן שללה שלל שמים הוא ואוקי' בקדשים שחייב באחריותן כגון חטאות ואשמות ודאות ונדרים שקדם להקדישן כגון דאמר הרי עלי להביא שור או כבש או עז לעולה והפריש אחד ואמר הרי זה לנדרי דמיחייב באחריותיה דהא חיובא עליה דידיה רמי כל כמה דלא קרבא חובה לגבי מזבח לא נפיק ידי חובתיה וכיון דמיחייב באחריותיה כדידיה דמי דאי הוה ממון גבוה תו לא הוה מחייב איהו באחריותיה ואליבא דר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן ממון הדיוט נינהו ואיתא בכמה דוכתאי בפרק מרובה (בבא קמא ע"ד:) לענין תשלומי כפל ובפ' הזהב (נ"ו) לענין אונאה ובשבועות (מ"ב:) לענין שבועה. ודחי' הא מדסופא ר"ש הוי רישא לאו ר"ש ואידחיא לה ואוקי' בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמר ממון בעלים נינהו. ואיתא בפ' ארבעה אבות נזיקין ומעלה מעל בה' ר"י הגלילי אומר לרבות קדשים קלים שהן ממונו ואיתא בפ' הזהב. ולטעמיה דר"ל דמוקים לה בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמר ממון בעלים נינהו והו"ל בכלל כל שללה ע"כ הא דקתני ימותו במיתה האמור' בעיר הנדחת קאי דהיינו סייף ור"ש ז"ל פירש דמשום כבוד שמים הוא דקתני ימותו. ודייקי' אבל קדשי קדשים מאי ירעו אבל הן עצמם אין קריבים דזבח רשעים הוא הילכך ירעו אי הכי אדאיכפל לפלוגי בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית בקדשי מזבח גופיהו הוה ליה [לפלוגי] בד"א בקדשים קלים אבל קדשי קדשים ירעו. ומפרקי' כיון דאיכא חטאת דגמירי דכי מתו בעליה למיתה אזלא לא פסיקא ליה למתנא קדשי הקדשים ירעו. ודייקי' בשלמא ר"י לא אמר כר"ל כו' פשוטה היא:
ר"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר. והוינן בה במאי עסקינן אילימא בתמימים תיפוק לי דשלל שמים הוא שהרי חלבן ודמן לגבוה וממיעוטא דשללה נפקא אלא בבעלי מומין שאין בהן חלק לגבוה אלא נאכלין כולן לבעלים שללה נינהו והיכא קא ממעיט ליה ממיעוטא דבהמתה. ואסיקנ' לעולם בבעלי מומין ונפקא ליה מבהמתה הכין מי שנאכל בתורת בהמתה יצא בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתה אלא בתורת בכור ומעשר מאי היא דאלו בהמתה דנמכרת באטליז ונשחטת באטליז ונשקלת בליטרא מה שאין כן בבכור ובמעשר בעלי מומין כדמיברר בבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין (ל"א) ותניא התם בבכור נאמר [כו' במעשר נאמר] לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום. וי"א מי שנאכל (לכהנים) [לבעלים] בתורת בהמתה יצאו אלו שיש להן שם לו שאין נאכלין בתורת בהמתה אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנדחת. והא דרבינא דמוקי לה להאי מיעוטא דבהמתה בבעלי מומין פליגא אדשמואל דמוקי לה אליבא דר"ש אפי' בתמימין דאמר שמואל הכל קרב והכל נפדה. מאי קאמר הכי קאמר כל הקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בעל מום כגון שאר קדשים קלים לבד מבכור ומעשר כיון דצריכין פדייה כשהן בעלי מומין שלל שמים נינהו וממיעוטא דשללה נפקי ולאפוקי מדתנא קמא דאמר קדשים קלים ימותו דממון בעלים נינהו וכל הקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום אלא נאכל לבעלים במומו כגון בכור ומעשר אע"פ שקרב כשהוא תם כיון דכי נפל ביה מום לא צריך פדייה אפי' בתמותו נמי לאו שלל שמים ניהו ולא מימעיט משללה אלא נפקא לי מבהמתה. ואיכא נוסחי עתיקאי דאית בהו, הכי קאמר כל הקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בעל מום משללה נפקא וכל הקרב כשהוא [תם] ונפדה כשהוא תם מבהמתה נפקא ולא נהירא לן האי נוסחא דלא אשכחן מידי דלהוי קרב ולהוי נפדה כשהוא תם דהא אפי' בכור שנמכר כשהוא בעל מום אינו נפדה כשהוא תם וכ"ש מעשר שאין נפדה אפילו כשהוא בעל מום כדתניא בבכור נאמר לא תפדה כו':
ותרומות ירקבו. א"ר חסדא לא שנו אלא תרומה ביד ישראל שעדיין לא ניתנה לכהן דאכתי חזיא לכהן שבחוצה לה ולאו ממון דאנשי עיר הנדחת הוא מיהו כיון דאיכא למימר דדילמא הוה יהיב לה ואיהו לכהן שבתוכה ירקב ואי נמי כיון דאית ליה למרא זכותא דטובת הנאה בגוה אמטול הכי ירקבו אבל אם ניתנה לכהן שבתוכה לא שנא צדיק ולא שנא רשע כיון דממוני' היא תשרף דהא אפילו נכסי צדיקים שבתוכה אובדין. מתיב רב יוסף כו' והא מעשר שני ביד ישראל בעליו כתרומה ביד כהן דמי ואפ"ה יגנזו אבל משרף לא. ואי קשיא לך וליפרוק ליה מתני' ר"מ היא דאמר מעשר ממון גבוה הוא ואמטול הכי יגנזו אבל תרומה דלאו ממון גבוה היא כי מטיא ליד כהן תשרף הא לא קשיא דלא ניחא ליה לאוקומי מתני' דלא כרבנן דאמרי מעשר ממון בעלים הוא ואשתכח דדינא דמעשר ביד בעליו ודינא דתרומה ביד כהן חדא היא, אשתכח השתא להאי פירושא דמתני' דקתני ותרומות ירקבו מדאורייתא הוא דירקבו דהא אוקימת' במידי דהוי ממון בעלים ואת כל שללה קרינא ביה ובדין הוא דליזלן לשריפה ורבנן הוא דעבדו להו מעלה דכיון דאיקרו קדש ליכא לזלזולי בהו ואמטול הכי ירקבו, וכי תימא מי איכא מידי דמדאורייתא בעיא שריפה ואתו רבנן ומבטלי מיניה מצות שריפה אין הפקר ב"ד הפקר ומקמי גמר דין אפקעוה רבנן לההיא תרומה מההוא כהן ושויוה ממון גבוה כי היכי דלא ליחול עלה איסור עיר הנדחת וה"ה נמי גבי מעשר לטעמייהו דרבנן דאמרי ממון בעלים הוא בדין הוא דליבעי שריפה ורבנן הוא דאפקעוה מבעלים ושויוה ממון גבוה להא מילתא כי היכי דלא ליחול עליה איסור עיר הנדחת וכ"ש לטעמא דר"מ דס"ל דממון גבוה הוא דלא חייל עליה איסור כלל ורבנן הוא דאחמירו עליה למגנזיה. ואידחי' ליה האי לישנא קמא דרב חסדא ואסיקנא אלא הכי איתמר לא שנו שירקבו אלא תרומה ביד כהן דממוניה היא ולא אפשר לאצול' לגמרי אבל תרומה ביד ישראל דלאו ממונא דאנשי עיר הנדחת היא תנתן לכהן שבעיר אחרת אבל לכהן שבתוכה לא ואפילו צדיק דאתי לאיחלופי בנכסי צדיקים שבתוכה:
תנן התם עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי רבי מאיר דכתיב מראשית עריסותיכם והאי לאו דידיה היא וחכמים מחייבין דממונא דידיה הוא. אמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלם דלא ניתן לפדותו דרבי מאיר סבר מעשר ממון גבוה הוא דקדש לה' כתיב ביה וכל מעשר הארץ מזרע הארץ כו' לה' הוא קדש לה' אלמא ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא והאי דקרייה רחמנא קדש משום דאסיר למיכליה באנינות ובטומאה דכתיב לא אכלתי באוני כו' (ותם) [ותו] דאסיר ליה למפרקיה אבל בגבולין דיכיל למפרקיה דברי הכל חייבת דממון הדיוט [הוא] הואיל ויכול לפדותו ברחוק מקום. ואית נוסחי דאית בהו אבל בגבולין דברי הכל פטורה מן החלה והכין פירושה מחלוקת במעשר שני בירושלם שיכול לאכלו בלא פדייה ובהא קאמרי רבנן דממון הדיוט הוא אבל בגבולין שאין יכול לאכלו אלא לאחר פדייה אפילו רבנן מודו דממון גבוה הוא ופטורה מן החלה, והאי נוסחא בתרא דייק טפי דאי לנוסחא קמא קשיא דאטו משום דיכול לפדותו הוי ממון הדיוט והרי הקדשות דבדק הבית דיכול לפדותן ואפ"ה ממון גבוה נינהו:
מתיב רב יוסף מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו במאי עסקינן אילימא במעשר דירושלם מי הויא עיר הנדחת והכתיב באחד עריך דמשמע עיר שהיא באחד עריך שמיוחדת לאחד מן השבטים וירושלם לא נחלקה לשבטים אלא דעיר אחרת ואי דאסקוה לירושלם מקמי דתהוי עיר הנדחת הא קלטוה מחיצות ותו לא שרי לאפוקיה ואמאי [יגנזו] לשתרי נמי באכילה דלא גרע מנכסי רשעים שבחוצה לה היכא דאין נקבץ האי נמי שוב אינו נקבץ לתוכה מאחר שנכנס לירושלם דקלטו מחיצות אלא לאו דאכתי איתיה בגבולין וקתני יגנזו, להאיך לישנא דגרסינן בגבולין דברי הכל חייבת הכי קא מקשינן אי ס"ד בגבולין דברי הכל חייבת אלמא ממון הדיוט הוא אמאי יגנזו לשרפיה משרף. ומפרקינן לא לעולם דאסיקניה לירושלם דלא אפשר לאפוקי למשרפיה דקלטוה מחיצות ודקאמרת אי הכי לישתרי באכילה לטעמא דרבי מאיר הב"ע שניטמא דלאו בר מיכלי הוא דכתיב לא בערתי ממנו בטמא. ומקשינן וליפרקיה וליכליה בטומאה אי נמי ליפקיה ולישרפיה ואידחיא לה ואסיקנא לעולם בטהור ודקא קשיא לך לשתרי באכילה הב"ע דנפול מחיצות החומה דאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא דכתיב ואכלת לפני ד' אלהיך מצוה מן התורה לאכלו לפנים ממחיצת החומה אבל מחיצה לקלוט את המעשר שלא יוציאנו מירושלים ושלא יוציאנו מידי אכילה מדרבנן הוא דקלטי ליה מחיצות וכי גזור רבנן דליקלטוה מחיצות היכא דאיתינהו למחיצות [היכא דליתינהו למחיצות] כגון הכא דנפול לבתר הכי לא גזור רבנן והאי כיון דהשתא ליכא מחיצות לא קלטי ליה מחיצות דלא לאפוקיה ובדין הוא דליפקיה ולישרפיה אלא כיון דסליק לירושלים הוה ליה ממון גבוה לרבי מאיר (ומהדרא) [ומהשתא] היכי נעביד מיכליה לא אפשר דהא ליכא מחיצות משרפיה לא אפשר דממון גבוה הוא ואימעיט ליה משללה הילכך יגנז, והיא הדין נמי לטעמייהו דרבנן דאמרי מעשר ממון בעלים הוא והוה ליה בר שריפה עבדו ליה רבני תקנתא למגנזיה כי היכי דלא ליתזל כדפרישנא זימנין סגיאין. ולהאיך לישנא דגרסינן אבל בגבולין דברי הכל פטורה הכי קא מותיב רב יוסף אי ס"ד בגבולין דברי הכל פטורה אלמא ממון גבוה הוא אמאי יגנזו ליסקיה לירושלם וליכליה ומפרקי' לעולם דעיר אחרת ואסיקניה לירושלם ודקא קשיא לך לשתרי באכילה דהא אמרת לדברי הכל מכי סליק לירושלם ממון גבוה הוא וממילא ממעיט ממיעוטא דשללה ואמאי יגנז הכא במאי עסקינן בשנטמא דלא חזי לאכילה. ומקשינן וליפרקיה וליכליה וסברי' לאוקומה בלקוח בכסף מעשר שני ואליבא דרבי יהודה דאמר יקבר דלא אלים למתפס פדיון והיינו דקתני יגנז ודחינן אי הכי מאי איריא עיר הנדחת אפי' דעלמא נמי ואידחי ליה האי טעמא דסברי לאוקומה כשניטמא ואסקי' לעולם בטהור ודקא קשיא (ליה) [לך] אמאי יגנז [הא] קלטוה מחיצות הכא במאי עסקינן דנפול מחיצות החומה בתר דעילוה להתם וכי גזור רבנן דליקלטוה מחיצות היכא דאיתינהו היכא דליתינהו לא גזור רבנן וכי תימא אמאי יגנזו ליפקיה ולישרפיה כיון דקלטוה מחיצות מעיקרא כי חייל השתא איסור עיר הנדחת לאו ממונא דעיר הנדחת הוא הילכך מיכליה לא איפשר דליכא מחיצות ומחיצה לאכול דאורייתא משרפיה לא אפשר כיון דקלטוה מחיצות מעיקרא הו"ל ממון גבוה לדברי הכל כדאמרן וממילא מימעיט ליה משללה ומיפרקיה נמי לא אפשר דאין פודין מעשר שני אלא ברחוק מקום הילכך יגנז כדבעינן למימר טעמא לקמן. ואיכא דאקשו הכא אהא דאמרי' קלטו מחיצות וקאמרינן נמי כי גזור רבנן היכא דאיתינהי למחיצות [כי] ליתינהו (כי) למחיצות לא גזור רבנן טעמא דליתינהו הא איתינהו גזרינן ויאכל ולא יגנז משום גזרה דרבנן מי איכא מידעם דהוו בשריפה מדאורייתא ואתו רבנן ומתקני קליטה כי היכי דתפקע דאורייתא, ולא פריקו בה ולא מידי, ואנן עייננא בהאי קושיא וחזינא דליתיה מעיקריה דכי קא מוקמי' לה דנפול מחיצות לאו למימר (דאיתינהו) [דאי איתינהו] למחיצות לא הוה משתרי באכילה אלא מדרבנן דהא ודאי לטעמא דמ"ד מע"ש בירושלם ממון גבוה הוא על כרחין אע"ג דהוה מעיר הנדחת מותר באכילה דהא לא קרינן ביה שללה ואשתכח השתא להאי טעמא דאי הוה איתינהו למחיצות מדאורייתא נמי הוה משתרי באכילה ואמטול הכי אוקימ' דנפול מחיצות דלא משתרי באכילה והא דאיתינן הכא מילתיה דרבא לענין קליטה וקאמרינן דכי גזור רבנן היכא דאיתינהו למחיצות כו' לאו לענין אכילה כי איתינהו למחיצות אצטריך לאשמועינן הכי דהא אמר מחיצה לאכל מדאורייתא אלא לענין קליטה הוא דאצטריך לאשמועינן משום דק"ל כיון דקלטוה מחיצות מעיקרא אמאי יגנזו וקא פשטינן דמחיצה דקלט' ליה למעשר שלא יוציאוהו מידי אכילה מדרבנן בעלמא הוא וכי גזור רבנן כל כמה דאיתינהו למחיצות היכא דליתינהו למחיצות לא גזור רבנן ואמטול הכי יגנז כדפרשי'. אלא אי קשיא הא קשיא דקאמרינן היכא דליתי' למחיצות לא גזור רבנן טעמא דלא גזור רבנן כי ליתינהו למחיצות מכלל דאי הוו גזרי רבנן קליטה כי ליתינהו למחיצות לא יגנז מי איכא מידי דמדאורייתא יגנז ומתקני רבנן קליטה דלא יגנז. ופירוקה דהאי דגנזינן ליה למעשר שני דעיר הנדחת לאו מדאורייתא גנזינן ליה לקיומיה בי' דינא דעיר הנדחת דאי משום דינא דעיר הנדחת שריפה בעי ותו דהא לטעמא דמאן דאמר מעשר שני בירושלם לדברי הכל ממון גבוה הוא אפי' גניזה נמי לא בעי אלא מדרבנן בעלמא הוא דכיון דנפול מחיצות ולא אפשר למכליה גזרו רבנן עילויה למגנזיה כי היכי לקיומי ביה מצות עיר הנדחת כל דהוא משום חומרא דעיר הנדחת:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה