סנהדרין טו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו מ"ט אדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשום דמים משום הכי נותן דמיו האי ערכין המטלטלין ערכין של מטלטלין מיבעיא ליה תני ערכין של מטלטלין רב חסדא אמר אבימי במתפיס מטלטלין לערכין האי ערכין המטלטלין מטלטלין של ערכין מיבעי ליה תני מטלטלין של ערכין רבי אבהו אמר אבאומר ערכי עלי בא כהן לגבות ממנו מטלטלין בשלשה קרקעות בעשרה אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא בשלמא לאפוקי מהקדש בעינן שלשה אלא לעיולי להקדש שלשה למה לי א"ל סברא הוא מה לי עיולי מה לי אפוקי אפוקי מ"ט דילמא טעי עיולי נמי דילמא טעי:
רבי יהודה אומר כו':
א"ל רב פפא לאביי בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב כהן אלא לרבנן כהן למה להו קשיא:
הקרקעות תשעה וכהן:
מנהני מילי אמר שמואל עשרה כהנים כתובין בפרשה חד לגופיה הנך הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו ט' ישראל ואחד כהן מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן אימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים קשיא:
ואדם כיוצא בהן:
אדם מי קדוש אמר ר' אבהו בבאומר דמי עלי דתניא גהאומר דמי עלי שמין אותו כעבד הנמכר בשוק ועבד אתקש לקרקעות בעי רבי אבין שער העומד ליגזוז בכמה כגזוז דמי ובשלשה או כמחובר דמי ובעשרה ת"ש דהמקדיש את עבדו אין מועלין בו רשב"ג אומר מועלין בשערו וקיימא לן הדבשערו העומד ליגזוז פליגי ש"מ נימא הני תנאי כהני תנאי דתנן ר"מ אומר יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש ר' מאיר מחייב וחכ"א וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואמר רבי יוסי בר חנינא בענבים העומדות ליבצר עסקינן מר סבר זכבצורות דמיין ומר סבר לאו כבצורות דמיין לא אפילו תימא ר' מאיר עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם כל כמה דשבקה להו מיכחש כחשי חאבל שערו כל כמה דשבקה להו אשבוחי משבח:
דיני נפשות כו':
קא פסיק ותני טל"ש רובע זכר ול"ש רובע נקבה בשלמא רובע נקבה דכתיב (ויקרא כ, טז) והרגת את האשה ואת הבהמה אלא רובע זכר מנא לן דכתיב (שמות כב, יח) כל שוכב עם בהמה מות יומת אם אינו ענין לשוכב תניהו ענין לנשכב ואפקיה רחמנא בלשון שוכב לאקושי נשכב לשוכב מה שוכב הוא ובהמתו בעשרי' ושלשה אף נשכב הוא ובהמתו בעשרים ושלשה:
ישור הנסקל בעשרים ושלשה:
שנא' (שמות כא, כט) השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור:
א"ל אביי לרבא ממאי דהאי וגם בעליו יומת לכמיתת בעלים כך מיתת השור הוא דאתא
רש"י
[עריכה]האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו - כמו שהוא שוה דיודע הוא שאין לומר לשון ערך לכלי ואין ערכו קצוב וגמר ואמר לשם דמים דאין אדם מוציא דבריו לבטלה:
ערכין המטלטלין - משמע שהערכין מיטלטלין:
במתפיס מטלטלין לערכו - שאומר ערכי עלי ונתחייב ערך הקצוב לפי שניו והיה לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי וחלה עליהן קדושה ובא לפדותן צריך ג' להוציאן מיד הקדש:
ר' אבהו אומר באומר ערכי עלי - ואינו פורע ובא . כהן למשכנו ומצא לו מטלטלין והכי קאמר הערכין דהיינו ערך אדם ובא ליתן מטלטלין נגבין בשלשה שמאין:
בשלמא לאפוקי מהקדש - כגון דרב גידל ורב חסדא הוא דבעי שלשה דכיון דחל עליו הקדש לא ניפוק עד שיפדנו בשויו:
אלא לעיולי - כגון דר' אבהו:
עיולי נמי דילמא טעו - ויקחנו להקדש ביותר משויו:
חד לגופיה - דניבעי כהן:
מיעוט אחר מיעוט - דכולהו ממעטי ישראל דמשמע כהן ולא ישראל:
ואימא חמשה כהנים וחמשה ישראל - בעינן דקמא לגופיה ושני לו הוי מיעוט אחר מיעוט ושלישי הדר איצטריך לגופיה דניהוי כהן דכיון דאיתרבי ליה ממיעוט אחר מיעוט דאפילו ישראל כי הדר כתב כהן דוקא כתביה דלאו מיעוט אחר מיעוט הוא דהא שני לאו מיעוט הוא אלא ריבוי וכן כולם חד דווקא וחד הוי מיעוט אחר מיעוט:
ואדם כיוצא בהן - כקרקעות דבעי נמי תשע וכהן לשומו:
ועבד איתקש לקרקעות - והתנחלתם אותם (ויקדא כה):
שער העומד ליגזוז - והקדישו ובא לפדותו בשויו שעושין משער אדם נפה וקילקלי וחבק:
כגזוז דמי - והוו להו מטלטלין ובשלשה:
אין מועלין בו - דעבד הרי הוא כקרקע ואין מעילה בקרקע ובמסכת מעילה (דף יח:) גמר חטא חטא מתרומה בפרק הנהנה:
מועלים בשערו - דשערו לאו כגופו והוה ליה כשאר מטלטלין:
העומד ליגזוז - שכבר שילח פרע וראוי להסתפר:
ש"מ - פלוגתא דתנאי הוא לתנא קמא דאמר לית בהו מעילה סבר כמחובר דמי ולענין פדייה נמי בעי עשרה ולרבן שמעון כגזוז דמיא:
דברים שהן כקרקע - מחוברין לקרקע:
ואינן כקרקע - אלא כמטלטלין:
ר"מ מחייב - לישבע על השאר שהודה מקצת הטענה אע"ג דאין נשבעין על הקרקעות כדילפינן בשבועת הדיינים (שב עוח דף מב.) הכא כיון דאין צריכין לקרקע דעומדות ליבצר הן כדמוקי ר' יוסי בר חנינא לפלוגתיה כבצורו' דמיין ונשבעין:
לא - התם בענבים כל כמה דשבקת להו מיכחש כחשי אבל שערו אשבוחי משבח הלכך אפי' ר' מאיר בשער כרבנן סבירא ליה:
קא פסיק ותני - מתני' רובע סתמא בכ"ג:
לא שנא - שור שרבע אדם זכר ולא שנא שור שרבע אשה נקבה דנפקא לן תרוייהו מקראי בפרק ארבע מיתות (לקמן נד:) שהן בסקילה ותנא דמתני' מרבי להו לכ"ג:
בשלמא רובע נקבה - כתיב ביה כ"ג דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה איתקש בהמה לאשה ודיני נפשות נפקינן לקמן בעשרים ושלשה:
אלא רובע זכר - מנלן דבעי כ"ג:
דכתיב כל שוכב וגו' - ומהאי נפקא לן בארבע מיתות לרובע זכר:
דאם אינו ענין - לאדם הבא על הבהמה דהא קרא אחרינא כתיב (ויקרא כ) איש אשר יתן שכבתו וגו':
תניהו ענין לנשכב - למביא בהמה עליו ומדאפקיה בלשון שוכב לידון כשוכב מה בא על הבהמה הוא והיא בכ"ג כדילפינן מואת הבהמה תהרוגו (שם) דאיתקש בהמה לאדם אף מביא בהמה עליו שניהם בכ"ג:
תוספות
[עריכה]האומר ערך כלי עלי נותן דמיו. בפ"ק דערכין (דף ה.) מוקי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ותימה דבפרק השולח (גיטין דף לח: ושם) אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מאי טעמא גופיה לא קדיש כו' משמע התם דהיינו דלא כר"מ דלדידי' קדוש לדמיו ונראה דההיא דערכין אליבא דר' מאיר קאמר רב וליה לא סבירא ליה וכן משמע התם (ערכין דף ה.) דפריך לר"מ פשיטא ואי אתא למימר דסבר כר' מאיר מאי פריך פשיטא אלא משמע דלא סבר כרבי מאיר אלא קאמר דלר"מ נותן דמיו א"נ איכא ב' לישני דרב בגיטין (דף לח:) חד במקדיש וחד במפקיר:
אדם מי קדוש. וא"ת ולוקמא בעבד דקדוש כדאמרינן בסמוך דמועלין בשערו ואמר בהשולח (שם) המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים אין הגזברים רשאין להוציאם לחירות וי"ל דאדם לא משמע ליה דקאי אעבד אי נמי הכא פריך אליבא דרב דאמר (שם) המקדיש עבדו יצא לחירות:
שער העומד ליגזוז. אף על גב דמעילה ילפינן מתרומה ולענין תרומה לא אמרינן כל העומד לקצור כקצור דמי דלענין האי לא ילפינן מתרומה דתמעול מעל ריבה כדדרשינן במעילה (דף יח:) לגבי כמה דברים:
אין מועלין. כאן משמע דאין מעילה במחובר ובהדיא אמרי' הכי במסכת מעילה (דף יד:) וקשה לפי' רשב"ם דבפ' המוכר את הספינה (ב"ב דף עט. ושם) גבי מקדיש דקתני מועלין בבור ופי' כגון שהצניע חפצים בבור ולא יתכן דהיינו מחובר . אלא שעקר חוליא מן הבור ונהנה ממנה:
בענבים העומדים ליבצר. תימה דבפרק נערה (כתובות דף נא: ושם) פריך גבי זיל הב ליה מתמרי דעל בודיא סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי דצריכי לדיקלא קאמינא ומאי פריך והא רבנן דהכא לית להו הך סברא וי"ל דגבי בעל חוב מודה דלא גבי מדבר העומד לגזוז דלא סמכא דעתיה ועוד פר"ח דהתם פריך משום דבפרק הכונס (ב"ק דף נט:) פסיק רב כרבי שמעון דאמר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים ואין שמין אותן אגב שדה משמע דכבצורות דמיין:
אם אינו ענין לשוכב כו'. ומהכא נמי בפ' ד' מיתות (לקמן דף נד:) ילפינן אזהרה לנשכב מה שוכב ענש והזהיר כו' ותימה ר' אבהו דפליג עלה התם כ"ג מנא לן וכן רבי שמעון דדריש מיניה התם (ד' ס.) דבני נח מוזהרים על כישוף מדאיתקש לשוכב עם בהמה וכן לבן עזאי דגמר מיניה דמכשף בסקילה בההוא פירקא (דף סז:) וי"ל דאי משום הקיש הל"ל קרא דאיש כי יתן את שכבתו בבהמה גבי מכשפה הלכך קרא דכל שוכב מיותר לנשכב כדדרשינן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/סנהדרין/פרק א (עריכה)
קכג א ב מיי' פ"ח מהל' ערכין הלכה ב':
קכד ג מיי' פ"א מהל' ערכין הלכה ט', סמ"ג עשין קכח:
קכה ד ה מיי' פ"ה מהל' מעילה הלכה י':
קכו ו ז מיי' פ"ה מהל' טוען הלכה ד', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ה סעיף ב' ועיי"ש:
קכז ח מיי' פ"א מהל' מעילה הלכה י':
קכח ט י מיי' פ"ה מהל' סנהדרין הלכה ב':
ראשונים נוספים
הקדישות נמי דמשלים בהו מנין ששה כהנים ליבעו ששה ועלתה בקושיא.
הערכין המטלטלין בג' אוקמה רב גידל משמא דרב באומר ערך כלי עלי שצריך ג' לשומם וליתן דמיהן. ומתרץ ערכין של מטלטלין.
ורב חסדא מתרץ לה מטלטלין של ערכין ובמתפיס לערכו מטלטלין. ור' אבהו מוקים לה באומר ערכי עלי בא כהן לגבות הימנו מטלטלין בג' קרקעות בעשרה. אסקנה דלרבנן דתנן בג' לית להו כהן כמו שאמרנו.
הקרקעות תשעה וכהן מנא לן אמר שמואל עשרה כהנים כתובים בפרשה בזו שאמרנו למעלה חד לגופיה. אידך הוי מיעוט אחר מיעט כלומר כהן ולא ישראל כהן ולא ישראל מיעוט ישראל עשרה פעמים בזו הפרשה. וקי"ל אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. כלומר אלו רצה הכתוב למעט ישראל היה כותב כהן פעם אחת ודיו. למה כתב עשרה פעמים לרבות אפילו כולן ישראל ואחד כהן.
ואקשו אימא חמשה ישראל וחמשה כהנים ועלתה בקושיא:
ואדם כיוצא בהן. אוקימנא באדם האומר דמי עלי שצריך עשרה לשומו כעבד כנעני וליתן דמיו ועבד הוא כקרקע דכתי' בהן בכנענים לרשת אחוזה וזה הואיל וצריך שומת דמים כעבד כנעני צריך עשרה. בעי ר' אבין שערו העומד ליגזז כגזוז דמי ונפדה על פי ג' או דילמא כיון דמחובר בגופו כגופו דמי וצריך עשרה. ופשטי לה מהא המקדיש עבדו אין מועלין בו רבן [שמעון בן] גמליאל אומר מועלין בשערו.
וקי"ל בשערו העומד ליגזז פליגי תנא קמא סבר הואיל וליגזז עומד לא מיקדש עמו כי כגזוז דמי לפיכך הנהנה ממנו אין מועל.
ורשב"ג סבר לאו כגזוז דמי לימא כי הני תנאי דתנן בפרק שבועות הדיינין ר"מ אומר יש דברים שהן כקרקע כו' ר' מאיר כת"ק ורשב"ג כחכמים ואמרינן אפי' תימא ר"מ כרשב"ג אימור דאמר ר"מ בענבים דכיון דעבדי ליבצר כל מה דמשתהו בקרקע כחשי ויבשי אבל הכא בשערו דכמה דשביק ליה שבח הרי הוא כגופו. תני (בתוספתא פ"א) רשב"ג ור' אלעזר בר' צדוק אומרים אין מעברין השנה ואין עושין כל צרכי צבור אלא על תנאי כדי שיקבלו רוב צבור עליהן ומפורש (בגמ' בע"ז פ"ב) [בפירקין הל' ב']:
ירושלמי רב הונא הוה ידע שהדותא לההוא גברא אתו בעי מידון קמיה וכפר ביה ושרא רב הונא גרמיה מההוא דינא ואזל ואסהיד עליה קומי ב"ד חורין. א"ר יונתן ראה לשון שלימדני בן הנפח אלו אמר הרי השנה בעיבורה הייתי אומר אילו י"א יום שהחמה עודפת על הלבנה אלא הרי השנה מקודשת בעיבורה העיבור שהוסיפו לה חכמים ל' יום רב כהנא מדבית עלי קאתי והוו מאריך בצלותיה סגיא אמר כתיב אם יכופר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. אבל מתכפר בתפלה. מעשה ועיברו השנה מג' רועי בקר. א"ר חלבו וב"ד הסכים עליהן. א"ר אלעזר והיתה ידי על הנביאים החוזים שוא והקוסמים כזב בסוד עמי לא יהיו זה סוד העיבור ובכתב בית ישראל לא יכתבו זה המינוי ואל אדמת ישראל לא יבואו זו ארץ ישראל. ר' אלעזר כד סליק לארץ ישראל אמר האי גבי חדח. כד מניניה בישיבה אמר הא תרתי.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק א (עריכה)
ומתמהינן האי ערכין המטלטלין דמשמע שהערכין עצמן הן מטלטלין ערכין של מטלטלין מיבעי ליה ומשני תני ערכין של מטלטלין:
ורב חסדא אמר אבימי במתפיס מטלטלין לערכו כגון שאמר ערכו עליו והיו לפניו מטלטלין ואמר הרי אלו כערכי שהרי חלה עליהן קדושה ואם בא לפדותו צריך ג'. ומתמהינן האי ערכין המטלטלין מטלטלין של ערכין מיבעי ליה דמשמע שהמטלטלין נופלין לערכין ומשני תני מטלטלין של ערכין:
רבי אבהו אמר באומר ערכי עלי ואינו פורע בא כהן לגבות הימנו מטלטלין כדי ערכו צריך ג' לשומן כדבעינן למימר קמן בא לגבות קרקעות בעשרה והכי קאמר הערכין והן ערך אדם אם מטלטלין בג' כלומר אם גבו בשבילו מטלטלין בשלשה ואם קרקעות ט' וכהן ושומת אדם כיוצא בקרקעות. מקשי ליה רב אחא מדפתי לרבינא בשלמא לאפוקי מהקדש כהן הבא לפדות מטלטלין של הקדש וכדרב חסדא בעינן ג' דהא קראי בדקאתי לאפוקי מהקדש קא מיירי כגון דקאתי למפרק מטלטלין או קרקעות של הקדש אלא עיולי להקדש כדרב גידל ורבי אבהו ג' למה לי אמר ליה סברא הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי אפוקי מאי טעמא חצריך רחמנא ג' דילמא טעו ומפקי מיניה דהקדש שלא כדין עיולי נמי דילמא טעו ונשמי להו למטלטלין ביתר משוין הדר הו"ל אפוקי מהקדש דהא קא גבי להו הקדש ביתר משוין והוא הדין לטעמיה דרב גידל דמוקים לה באומר ערך כלי זה עלי שנותן דמיו צריך ג' שמאין כדי שלא יטעו וישומו אותו בפחות משויו ומפסיד הקדש:
רבי יהודה אומר אחד מהן כהן אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא לר' יהודה היינו דכתב כהן בכולם למדרש חד לגופיה ואינך הוו מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו תרי ישראל וחד כהן אלא לרבנן דלא בעו כהן כלל לישנא דכהן ל"ל למכתביה כלל וסלקא בקשיא:
ובקרקעות תשעה וכהן מנא הני מילי אמר שמואל עשרה כהנים כתובים בפרשה חד כדפרישנא ומשמעי כולהו למיעוטי כלומר כהן ולא ישראל חד לגופיה דליבעי חד כהן דוקא ואינך הוי מיעוט אחר מיעוט דהא אימעיט ליה ישראל מכהן קמא הנך מיעוטי למה לי אם אינן ענין למעט תנם ענין לרבות דאפילו תשעה ישראל ואחד כהן. מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן אימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים דקמא לגופיה כדאמרן ולמעוטי ישראלים ושני הוה ליה מיעוט אחר מיעוט לרבויי ישראלים וכיון דשני הוה מיעוט אחר מיעוט מיעוטא דג' למה לי על כרחך ג' לגופיה אצטריך דלהוי כהן דוקא ולמעוטי ישראל ורביעי הוה ליה מיעוט אחר מיעוט דאתרבי ליה ישראל תנינן וכן כולהו חד הוי דוקא וחד הוי מיעוט אחר מיעוט דלהוו להו חמשה כהנים וחמשה ישראלים ועלתה בקשיא:
פיסקא ואדם כיוצא בהן מדקתני אדם ולא קתני עבד ש"מ בבן חורין קא מיירי ומשום הכי מתמהי' אדם מי קדוש דצריכי עשרה למישימיה א"ר אבהו באומר דמי עלי דשמין אותו כעבד ועבד איתקש לקרקעות דכתיב בהו והתנחלתם אותם וגו' לרשת אחזה וכיון דאיתקש לקרקעות בעי ט' וכהן כקרקעות דאלו באומר ערכי עלי לא צריך עשרה דהא מקץ קייץ ערכיה ולא צריך למישמי לגופיה בי עשרה.
בעי רבי אבון שערו העומד ליגזז כגון שהכביד שערו וראוי להקל והקדישו ובא לפדותו בשויו בכמה כגזוז דמי ובג' כשאר מטלטלין או דילמא כמחובר דמי ובעשרה ופשיטנא מיהא המקדיש את עבדו אין מועלין ואפילו בשערו דעבד איתקש לקרקעות ואין מעילה בקרקעות ובמסכת מעילה (י"ח:) גמר חטא חטא מתרומה בפרק הנהנה רשב"ג אומר מועלין בשערו וקי"ל דבשערו העומד ליגזז פליגי ת"ק סבר לאו כגזוז דמי והוה ליה כי גופיה דעבדא ועבדא איתקש לקרקע לפיכך אין מועלין בו ורשב"ג סבר כגזוז דמי והוה ליה כשאר מטלטלין לפיכך מועלין בשערו ש"מ לת"ק דאמר שערו העומד ליגזז לאו כגזוז דמי בעי עשרה לרשב"ג דסבר כגזוז דמי סגיא ליה בשלשה. וסברינן לאוקומי הני תנאי כי הני תנאי דתנן ר"מ אומר יש דברים שהן כקרקע שהרי אינן מטלטלין ואין דינן כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך לשמור ופשעת בהן או שבצרתם לעצמך והלה אומר לא מסרת אלא חמש ר"מ מחייב שבועה על השאר לפי שהודה במקצת דכתיב כי הוא זה ודרשינן ליה בפרק שבועות הדיינין (שבועות ל"ט:) להודאה במקצת טענה וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואין נשבעים על הקרקעות דהא אימעיטו להו בכלל ופרט וכלל בפרק שבועות הדיינין (שבועות מ"ג.) ובדוכתה וא"ר יוסי ברבי חנינא בענבים העומדות ליבצר עסקינן ר' מאיר סבר כבצורות דמיין והוו להן מטלטלין ונשבעין עליהן ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין והוו להו כקרקע ואין נשבעין על הקרקעות וסברי' לאוקומי ר' מאיר דאמר כל העומד ליבצר כבצור דמי כרשב"ג דאמר שערו העומד ליגזז כגזוז דמי רבנן כת"ק דרשב"ג. ודחינן ת"ק דרשב"ג אפילו תימא ר' מאיר היא התם גבי ענבים העומדות ליבצר במה דשבקת להו מכחש כחשי שכיון שנתבשלו כל צרכן שוב אינן מוסיפין אלא הרוח חוזר ושואבת לחלוחיתן ומשום הכי חשיב להו ר' מאיר כבצורות הכא גבי שערו משבח שבח שהרי הולך וגדל ולענין צורך השער לאו עומד ליגזז הוא והאי דינא דענבים העומדות ליבצר כבר ברירנא ליה בדוכתיה במס' שבועות בירור יפה:
מתני' הרובע והנרבע בעשרים ושלשה. רובע שור שרבע את האשה והנרבע אשה שנרבעה לשור. ובגמרא יליף להו מקראי:
ואמרינן קא פסיק ותני רובע לא שנא רובע את הזכר ולא שנא רובע נקבה כולהו בעשרים ושלשה בשלמא רובע נקבה דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה ואיתקש בהמה לאשה מה אשה בעשרים ושלשה דדיני נפשות דבעו עשרים ושלשה נפקי לקמן מקראי אף בהמה בעשרים ושלשה אלא רובע זכר מנא לן דהוי בעשרים ושלשה ופשיט' דכתיב כל שוכב עם בהמה מות יומת ומהאי קרא נפקא לן בפרק ארבע מיתות לרובע זכר לחיוביה מיתה אם אינו ענין לשוכב ממש דהיינו אדם הבא על הבהמה שהרי נאמר איש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת תנהו ענין לנשכב לבהמה וה"ק קרא כל שוכב עם בהמה להרבע לה מות יומת ואפקיה רחמנא לנשכב בלשון שוכב לאקושי לשוכב לומר לך מה שוכב הוא ובהמתו בעשרים ושלשה דכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו מקיש בהמה לאיש אף נשכב לבהמה הוא ובהמתו בעשרים ושלשה:
פיסקא שור הנסקל שהמית את האדם דכתיב ביה השור יסקל בכ' ושלשה שנאמר השור יסקל וגם בעליו אם עשה כן יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור מה מיתת הבעלים שהרגו את האדם בכ"ג אף מיתת השור שהרג את האדם בכ"ג. אמר ליה אביי לרבה ממאי דהאי וגם בעליו יומת לאקושי מיתת השור למיתת הבעלים הוא דאתא אימא לקטלא ממש הוא דאתא דהיכא דמיקטל תוריה מיקטל איהו בהדי תוריה ומפרקינן אם כן ליכתוב רחמנא וגם בעליו ולישתוק יומת למה לי שמע מינה כי איצטריך למיכתב מיתה גבי בעלים לאקושי מיתת השור למיתת בעלים הוא דאיצטריך. ומקשי' דילמא לעולם לקטלא ממש ודקא קשיא לך לכתוב רחמנא וגם בעליו ולישתוק אי כתב הכי הוה אמינא בסקילה דהא וגם בעליו לחודיה מוסיף על ענין ראשון לכל מילי הוה משמע כתב רחמנא יומת במיתה האמורה בתורה סתם דהיינו חנק:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה