סמ"ג עשה קכח
לדון בערכי אדם. לדון בערכי בהמה. לדון בערכי בתים. לדון בערכי שדות. שנא׳ דבר אל ב״י ואמרת אליהם איש כי יפליא לנדור נדר בערכך נפשות לה׳ [עיקר פירוש כל הפרשה כפירש״י בפרשת בחקותי] פי׳ כי יפליא יפרש בפיו בערכך נפשות ליתן ערך נפשות [בפ״ק דערכין דף ד׳ ובפ״ה דף כ׳] ואפי׳ אמר ערך ראשי עלי או ערך לבי עלי נערך הואיל ונפשו תלויה באותו אבר ואין ערך זה לשון דמים שהוא שוה בשוה שאם אמר דמי עלי נותן כפי מה שראוי לימכר בשוק. אלא בין שהוא יקר בין שהוא זול נותן כפי שניו הערך הכתוב בפרשה.
והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש. ואם נקבה היא והיה ערכך שלשים שקל ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים פירוש לא שיהא הנודר קטן שאין בדברי קטן כלום אלא מדבר בגדול שאמר ערך קטן זה שהוא בן חמש שנים עלי [כדאמר שם בפ״ק דף ב׳ וה׳]. ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשת שקלים כסף ולנקבה ערכך שלשת שקלים כסף. ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שקל ולנקבה עשרה שקלים פירוש משהגיע לימי זקנה האשה קרובה להחשב כאיש לפיכך האיש פוחת בזקנותו שאינו שוה שליש ערכו והאשה בזקנותה שוה שליש ערכה [בספ״ד דהתם דף י״ט] והיינו דאמרי אינשי סבא בביתא פחתא בביתא סבתא בביתא סימא בביתא וסימנא טבא בביתא. ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן מכאן שאם היה עני ואין ידו משגת שנותן כל אשר תשיג ידו יתר על הסידור שיתבאר [בסמוך] ובלבד שיהיה בו סלע אחד שאין בערכין פחות מסלע שנאמר וכל ערכך יהיה בשקל הקדש ואם אחרי כן העשיר אינו נותן כלום אבל פחות מסלע והעשיר שנינו בפ׳ אין בערכין [ר״פ דף ז׳ כל הסוגיא] שהוא נותן ערך הקצוב בתורה.
בערכין [דף כ״ג וכ״ד כל הסוגיא עד סוף וכן בפרק המקבל דף קי״ג וקי״ד וקצתם בפרק האומר משקלי דף כ״א] אמרינן שחייבי ערכין ודמין ממשכנין אותם ולוקחין מהם בעל כרחם מה שנדרו ואין חייבין לחזור להם המשכון ביום או בלילה. ומוכרין כל הנמצא להם מן הקרקעות ומן המטלטלין וכלי תשמיש הבית והעבדים ובהמה ונפרעים מן הכל ואין מוכרין לו כסות אשתו ובניו ולא בגדים שצבען לשמן ולא סנדלים חדשים שלקחן לשמן וכן המקדיש את נכסיו לא הקדיש את אלו. ומסדרים בערכין שנותנין לו סנדלין ותפילין ומטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני ונותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש לו לבדו אבל לא לאשתו ולבניו. היו עליו כלי משי ובגדים מוזהבים מעבירין אותם מעליו ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול אבל לא לימים טובים ולשבתות. ואם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין היו לו שלשה ממין אחד ואחד ממין אחר אין מוכרין מן המרובה כדי להשלים לו שנים מן המועט אלא נותנין לו שני כלים מן המרובה וכל שיש לו מן המועט. הי׳ חמר או איכר אין נותנין לו בהמתו אע״פ שאין לו מזונות אלא ממנה היה ספן אין נותנין לו ספינתו אלא ימכור הכל.
היו בנכסים בהמה ועבדים ומרגליות ואמרו תגרים מי שימתין עד זמן פלוני אם יוליכם למקום פלוני יהיו שוים הרבה, ובזמן הזה או במקום זה אינם שוים כי אם מעט, אין שומעין להם אלא כיצד עושין? מוכרין הכל במקומו ובשעתו כמה שהוא שנאמר ונתן הערכך ביום ההוא קדש לה׳ לרבות כל דבר של הקדש שאין מפרכסין אותו ואין ממתינין אותו לשוק ואין מוליכין אותו ממקום למקום אין להקדש אלא מקומו ושעתו. [שם פרק שום היתומים דף כ״א] בד״א במטלטלין ובעבדים אבל הקרקעות מכריזין עליהם ששים יום רצופין בקר וערב בשעת הכנסת פועלין ובשעת הוצאת פועלים ומסיימין המצרים אומר כך וכך היא שומה וכל הרוצה ליקח יבא ויקח ואחר כך מוכרין אותו [בחולין דף קל״ט] המפריש ערכו או דמיו ונגנבו או אבדו אע״פ שלא אמר עלי חייב באחריותו עד שיגיעו ליד הגזבר שנאמר ונתן הערכך ביום ההוא קדש לה׳ הרי הן חולין אע״פ שהפרישן עד שיגיעו ליד הגזבר. [במיימוני ריש הלכות ערכין ממשמעות הגמ׳ דערכין דף ו׳]
הערכין חייבין עליהם משום לא יחל דברו ומשום לא תאחר לשלמו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה. ואין ערך לפחות מבן חדש ואפילו הוא בן שלשים יום עד שיהא בן שלשים ואחד יום וכן בכל השיעורים בן חמש שנים ויום אחד וכן בן עשרים שנה ויום אחד וכן בן ששים ויום אחד וכל השנים מעת לעת מיום הלידה כדאיתא בפ׳ השג יד בנודר [דף י״ח], [במיימוני דלעיל וכן משמע בפרק יש בכור דף מ״ט ודף נ׳] וכל השקלים בשקל הקדש והוא משקל ג׳ מאות ועשרים שעורה מכסף טהור וכבר הוסיפו עליו ארבע מעות שכל מעה משקל שש עשרה שעורה ונעשה סלע, [בס״פ שום היתומים דף כ״ד] וכל הערכין וחרמין סתמן לבדק הבית ויפלו הכל ללשכה שהיתה במקדש מוכנת לקדשו בדק הבית. [בפ״ה דשקלים]
ובפ״ק דערכין [דף ה׳] בדברי רבי מאיר שתופשן שם עיקר הגוי נערך אבל אינו מעריך כיצד גוי שאמר ערכי עלי או ערך ישראל זה עלי לא אמר כלום וישראל שאמר ערך גוי זה עלי נותן לפי שני הגוי הנערך [שם ובדף ב׳] וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב ונותן כפו שניו. מסקינן בערכין [דף ה׳ ודף ו׳ כל הסוגיא] גוי שאמר דמי עלי נותן כפו נדרו ואינו נופל ללשכה שאין מקבלין מן הגוים נדר או נדבה לחזק בדק הבית או בדק ירושלים שנ׳ לא לכם ולנו לבנות את הבית ונא׳ ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים וכן מביאה בירושלמי דשקלים [פ״ק] ומה יעשה בהן יבדק הגוי על דעת מי נדר אם נדר על דעת ישראל יוציאוהו בבית דין מה שנראה להם חוץ מבדק הבית ובדק ירושלים ואם אמר לשמים נדרתי יגנזו. עוד שם בערכין [דף ו׳] הגוסס אין לו ערך ואין דמים הואיל ורוב גוססין למיתה הרי הוא כמת וכל מי שנגמר דינו בבית דין של ישראל להרגו על עבירה שעבר והעריכו אחר או שהעריך עצמו או שאמר דמי עלי או שאמר א׳ דמי זה עלו אינו חייב כלום שזה כמת הוא והמת אין לו ערך ואין לו דמים ועל זה נאמר כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה כלו׳ אין פדיון אלא הרי הוא כמת [שם] זה היוצא ליהרג וכן הגוסס שהעריך אחרים או נדר דמיהן או הזיק חיוב לשלם וגובין הכל מנכסיו. עוד שם [בדף ב׳] כהנים ולוים מעריכין ונערכין כשאר כל ישראל [שם] וקטן שהגיע לעונת נדרים והעריך או נדר דמים חייב לשלם שהרי נדריו קיימין [כדאיתא בנידה דף מ״ה ומ״ו], ת״ר בפרק האומר משקלי עלי [דף ב׳] האומר ערכי עלי ומת קודם שיעמוד בדין אין היורשין חייבין שנא׳ והעמידו לפני הכהן והעריך אותו עמד בדין ומת יתנו היורשין אבל האומר דמי עלי אע״פ שעמד בדין ומת קודם שיקצצו את דמיו ויאמרו הדייני׳ כמה ישוה אין היורשין חייבין ליתן ואם קצבו דמיו ואחר כך מת יתנו היורשים ומה בין דמים לערכין שהערכין קצובין מן התורה והדמים אינם קצובים. עוד שם [בדף כ׳] האומר דמי ראשי עלי נותן דמי כולו [בדף י״ט] האומר משקלו עלי נותן משקל כסף או זהב או נחושת כמו שפירש. [שם] אמר משקל ידי או רגלי עלי רואין כמה היא ראויה לישקל ונותן ממין שפירש ועד היכן הוא היד לעניין זה עד העציל וברגל עד הארכובה לפי שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם. [שם] אמר משקלו עלי ולא פירש אם מופלג בעשירות נותן זהב אם אין מופלג בעשירות נותן מדברים שדרכן לשקול באותו מקום ואפי׳ פירות.
שנינו במס׳ שקלים [פ״ה] שתי לשכות הוו במקדש אחת ללשכת חשאים ואחת ללשכת הכלים לשכת חשאים יראי חטא נותנין לתוכה בחשאי ועניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי לשכת הכלים כל מי שהתנדב כלי זורק לתוכה ואחד לשלשים יום הגזברים פותחין אותה כל כלי שנמצא צורך לבדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרין ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית. בפרק האומר משקלי [דף כ׳] מוכיח כי המפרש את הערך ואומר ערכי עלי חמשים סלעים או ערך פלוני עלי שלשים סלעים אינו נידון בהשג יד אלא לוקחין כל הנמצא בידו והשאר עליו חוב עד שיעשיר ויתן וכן האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי אינו נידון בהשג יד שהרי פירשו נדרן והרי הוא כמו שאמר מנה עלי הקדש שהוא חייב ליתן מנה גמור.