סמ"ג עשה קכז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · סמ"ג · עשה · קכז · >>


מצות עשה קכז - שיתגלח הנזיר ויביא קרבנות בסוף ימי נזרו

מצות עשה שיגלח נזיר על הקרבן כשישלים נזירתו או כשיטמא, שנאמר וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. למדה תורה [בספרי פרשת נשא כל פירוש הפרשה שמזכיר מ״ס] כי ימות מת באוהל שהוא בא עליו בפתע פתאום, פתע זה אונס, פתאום זה שוגג. ויש אומר פתע פתאום דבר אחד הוא מקרה של פתאום ביום טהרתו ביום הזאתו או אינו אלא בשמיני שהוא טהור לגמרי. תלמוד לומר ביום השביעי. אי ביום השביעי, יכול אפילו לא הזה? תלמוד לומר ביום טהרתו.

וכן הסדר: [בפ״ג מינין דף מ״ד] הזה עליו ביום השלישי ובשביעי, ומגלח את שער ראשו בשביעי, וטובל בשביעי אחר ההזאה כדרך כל טמא מת, ומעריב שמשו ומביא קרבנותיו בשמיני. וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה אל פתח אהל מועד ביום השמיני להוציא יום השביעי או אינו אלא להוציא התשיעי קבע זמן לקרבין וקבע זמן למקריבים מה בקרבים הכשיר שמיני ומשמיני והלאה אף במקריבים הכשיר שמיני ומשמיני והלאה [בנזיר דף י״ט ודף כ״ב ובנדרים דף י׳ ובתעניות דף י״א ובפרק החובל דף צ״א] ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, שלא נזהר מטומאת המת. רבי אלעזר הקפר אומר שציער עצמו מן היין וקדש ראשו לחזור ולהתחיל מניין הנזירות כבתחילה והימים הראשונים יפלו ולא יעלו מן המנין. [בנזיר דף י״ח ודף נ״ד] מאימתי יתחיל למנות? משיביא חטאת, אבל עולתו ואשמו אין מעכבין אותו מלמנות. [מהמיימוני, ריש פ״ז דהלכות נזיר]

יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם ולא סותר הקודמים, ואע״פ שנטמא בהן טומאת שבעה, לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו, עד שיטמא בטומאה שהיא מעצמו של מת ואחר כך מביא קרבנות טומאה ויגלח תגלחת טומאה ויפלו כל הימים הראשונים. שנינו במסכת נזיר [דף מ״ט] ואלו טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהם: [שם דף נ׳ ובפ׳ גיד הנשה דף פ״ט] על הנפל ואפי׳ לא נתקשרו איבריו בגידים, [בדף מ״ט דלעיל] ועל כזית מבשר המת ועל כזית נצל, [שם דף נ״ב] ועל עצמות שהם רוב מניין העצמות אע״פ שאין בהן רובע הקב או רוב בניינו שהן שתי שוקיים וירך אחד, [שם ובדף מ״ט כל הסוגיא] ועל חצי קב עצמות ואפי׳ שאין בהן לא רוב בניינו ולא רוב מניינו. וכל העצמות יהיו משל מת אחד ולא משני מתים ועל השדרה הבאה מן המת ועל הגולגולת של מת אחד ועל אבר מן המת הבא ממת אחד ועל אבר מן החי מן אדם אחד שיש עליהם בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי ועל חצי לוג דם הבא ממת אחד, [שם דף נ׳] ועל מלא חפנים רקב מן המת. [שם] איזהו נצל זה בשר המת שנימוח ונעשה לחה סרוחה [שם] ואין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום בארון של שייש ויהי׳ כלו שלם חסר ממנו אבר או שנקבר בכסותו או בארון של עץ או של מתכת אין לו רקב. ולא אמרו רקב אלא למת בלבד להוציא הרוג שהוא חסר דמו כדאי׳ במס׳ נדה [בדף כ״ז וגם שם כל הסוגיא]. קברו שני מתים כאחד או שגזזו שערו או צפרניו וקברום עמו או אשה מעובר׳ שמתה ונקברה ועוברה במיעיה אין הרקב שלהם מטמא וכן אם טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא עד שירקב מאליו כדמסקינן בפרק כ״ג [דף נ״א]. [שם דף מ״ט כל הסוגיא ומה שכתב חוץ מן הרקב וכו׳ כך משמע שם דף נ׳ ונ״א ובפ״ב דאהלות עיין שם בפירוש הרמב״ם למשנה ב׳ וכן הסוגיא לקמן מ״ע רנ״א]

כל אלו טומאות שמצינו, אם נגע נזיר באחת מהן או נשאה או האהיל הנזיר עליה או האהילה הטומאה עליו או היה הנזיר ואחת מטומאות אלו באהל, הרי זה מגלח תגלחת טומאה ומביא קרבן טומאה. וסותר הכל חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע שא״א שיגע בכולו שהרי אינו גוף אחד אבל אם נשאו או נטמא באהלו מגלח. וכן נזיר שנגע בעצם המת אפי׳ עצם כשעורה או נשאו הר״ז מגלח עליו ומביא קרבן טומאה וסותר את הקודמין. ואין עצם אחד מטמא באהל, [שם דף נ״ד כל הסוגיא] אבל אם נטמא בגוש ארץ העמים או בשדה שנחרש בה קבר בתוכה או שנטמא באהל רובע עצמות שאין בהם לא רוב בניין ולא רוב מניין או שנטמא ברביעית דם מן המת שהוא מטמא במגע ובמשא ובאהל או שנטמא בגולל ודופק או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהם בשר כראוי, הרי זה אינו סותר אע״פ שבכל אלו הוא טמא טומאת שבעה ומזה בשלישי ובשביעי, אינו מגלח תגלחת טומאה ולא מביא קרבנות ולא סותר את הקודמין. אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו למניין נזירותו כדפסקינן בפרק כ״ג [דף נ״ו]. [בספרי דלעיל כל הסוגיא עד סוף]

וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימיו נזרו יביא אותו אל פתח אהל מועד יביא אותו יביא את עצמו זה אחד מג׳ אתים שהיה ר׳ ישמעאל דורש כן כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה את עצמם וכיוצא בו ויקבר אותו בגיא הוא קבר את עצמו. והקריב את קרבנו לה׳ כבש בן שנתו תמים לעולה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחות בשמן ומנחתם ונסכיהם והחלות והרקיקים יהיו עשר מכל מין ומין [כדאי׳ בפ׳ התודה דף ע״ח ולקמן במ״ע קפ״ג מביאו] ובכל העשרים לא יהיה כי אם רביעי׳ שמן הל״מ [כדאמרינן בפ״ב דמידות דף פ״ט] ומנחתם ונסכיהם של עולה ושלמים לפי שהיו בכלל ויצאו לידון בדבר החדש שיטענו לחם החזירם לכללם שיטענו נסכים כדין כל עולה ושלמים. והקריב הכהן לפני ה׳ ועשה את חטאתו ואת עולתו ואת האיל יעשה זבח השלמים לה׳ על סל המצות כלומר שישחט את השלמים על מנת לקדש את הלחם [בפ׳ התכלת דף מ״ו]. ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו של איל. וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו ולקח שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים [בפ״ג מינין דף מ״ה] יכול יגלח בעזרה אמרת הר״ז דרך בזיון אלא כך הפירוש וגלח הנזיר לאחר שחיטת השלמים שכתוב בהן ושחטו פתח אהל מועד [בפ״ב דמידות] והיכן מגלח שערו בעזרת נשים בלשכת הנזירים שהיתה שם בקרן מזרחית דרומית ושם מבשלים שלמיהם ומשליכים שערם באש, [בספרי דלעיל] ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו והניף אותם הכהן תנופה לפני ה׳ קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה ואחר ישתה הנזיר יין על חזה התנופה ועל שוק התרומה כלו׳ מלבד חזה ושוק הראויין לו מכל השלמים מוסיף על שלמי נזיר הזרוע הזה ולפי שהיו שלמי נזיר בכלל ויצאו מן הכלל לידון בדבר חדש הוצרך להחזירן לכללן לידון אף בחזה ושוק [שם] זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו לה׳ על נזרו מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו אשר ידור כן יעשה על תורת נזרו מניין שאם אמר הריני נזיר על מאה עולות ועל מאה שלמים שישלם כולם ת״ל כפי נדרו אשר ידור כן יעשה מוסף על תורת נזרו ומניין שאם אמר הריני נזיר חמש נזירות על מנת לגלח על ג׳ בהמות הללו שלא אמר כלום ת״ל זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו לה׳ על נזרו על כל נזירות ונזירות צריך שלשה בהמות הללו.