נדרים פה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דרבי סבר טובת הנאה ממון ורבי יוסי בר רבי יהודה סבר טובת הנאה אינה ממון לא דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון אלא הכא במתנות שלא הורמו קא מיפלגי ואי טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו אלא היינו טעמא דרבי קנסוה רבנן לגנב כי היכי דלא ליגנוב ורבי יוסי בר ר' יהודה סבר קנסוה רבנן לבעל הבית כי היכי דלא לישהי לטיבליה רבא אמר שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא:
מתני' קונם שאיני עושה על פי אבא ועל פי אביך ועל פי אחי ועל פי אחיך אינו יכול להפר שאיני עושה על פיך אינו צריך להפר רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהי אסורה עליו:
גמ' אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי למימרא דקסבר שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ורמינהי המקדיש מעשה ידי אשתו
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]ורבי יוסי סבר אינו ממון - ואינו משלם לו אלא דמי חולין שבו:
במתנות שלא הורמו קמיפלגי - דרבי סבר כמי שלא הורמו דמיין ולהכי משלם לו דמי כולו ורבי יוסי סבר כמי שהורמו דמיין ואינו משלם אלא דמי חולין:
ואי טובת הנאה אינה ממון - אפילו הוויין כמי שלא הורמו אינו משלם לו דמי טבלו דהא לא מפסיד ליה ולא מידי:
אלא - לעולם אימא לך דאינו ממון והיינו טעמא דרבי אע"ג דטובת הנאה אינה ממון אפי' הכי משלם לו דמי כולו משום דקנסו רבנן לגנב כי היכי דלא לגנוב:
ור' יוסי סבר - אינו משלם אלא דמי חולין דחדא ועוד קאמר חדא דטובת הנאה אינה ממון ועוד לדבריך דאמרת טעמא משום קנס אדרבה לקנסיה לבעל הבית זה:
כי היכי דלא לשהי לטיבליה - ולעולם אכתי רישא וסיפא דמתני' דקשיא אהדדי לא מיתרץ:
רבא אמר - לעולם לא קשיא מתניתין וסיפא כדקתני דטובת הנאה ממון ורישא היינו טעמא דיטלו בעל כרחו:
שאני תרומה משום דלא חזיא אלא לכהנים - וכיון דאתי למיסרה עלייהו שוייא לההוא תרומה כעפרא בעלמא והואיל וכעפרא הויא לא מיתחלי בטובת הנאה ולהכי שקלי לה בעל כרחו:
מתני' קונם שאיני עושה על פי אבא כו' אין יכול להפר - דלא הוי לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה:
שאיני עושה לפיך אין צריך להפר - דלא אמרה כלום דלאו כל כמינה לאפקועי לבעל מה דזכי ליה רחמנא:
ר' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו - כדאמרי' במס' כתובות בפ' אע"פ (דף סד:) ומה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהן עשר בגליל כו' והמותר שלה ואותה העדפה שמעדפת הואיל ושלה היא אוסרת עליו אם לא יפר:
ר' יוחנן בן נורי אומר - להכי יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו דאותה מלאכה שעושה אחר הגירושין כשתבא ברשותו אסור באותה מלאכה ובכל מעשה ידיה מגירושין ואילך וקסבר אדם אוסר דבר שלא בא לעולם כגון מעשה ידיה שעתידה לעשות דלכשתבא לעולם אחר גירושין אע"פ שלא בא לרשותו בעת שבא לעולם דהא מגורשת היא לכשבאה ברשותו שתנשא לו שיהא אסור ורבי עקיבא סבר בהא מודינא לך דאדם אוסר דשלב"ל היכא דהוי ברשותו לאלתר כשבא לעולם כגון העדפה אבל אין אדם אוסר דשלב"ל אע"פ שבא לעולם אינן ברשותו אלא לאחר זמן לכשיבא לרשותו חל עליהן איסור כדפירשתי:
ר"ן
[עריכה]דסבירא ליה דטובת הנאה ממון:
אינו משלם אלא דמי חולין שבו. אבל לא דמי תרומות ומעשרות ואפילו לפי טובת הנאה שיש לו בהן דסבירא ליה דטובת הנאה אינה ממון:
במתנות שלא הורמו קמיפלגי דרבי סבר. כיון שלא הורמו תרומות ומעשרות הוו להו כחולין שבו דלאו כמי שהורמו דמיין ורבי יוסי סבר כמי שהורמו דמיין ואין לו בהם כלום ומשום הכי אינו משלם אלא דמי חולין שבו:
מה לי הורמו מה לי לא הורמו. דכיון דטובת הנאה אינה ממון כי לא הורמו מאי הוי דהא פתיכי ביה תרומה ומעשר שאין לו בהן כלום:
אלא היינו טעמא דרבי. השתא לא מיבעיא לן אי אית להו לתרוייהו טובת הנאה ממון או אינה ממון ואי אית להו טובת הנאה אינה ממון לרבי יוסי ברבי יהודה ניחא ורבי היינו טעמיה דקנסוהו רבנן לגנב לשלם טובת הנאה של תרומות ומעשרות לבעל הבית ואי סבירא להו טובת הנאה ממון לרבי ניחא ורבי יוסי ברבי יהודה היינו טעמיה דאינו משלם אלא דמי חולין שבו משום דקנסוהו רבנן שלא ישלם לו טובת הנאה שבתרומה ומעשרות:
רבא אמר שאני תרומה. כלומר כולה מתני' אית לה דטובת הנאה ממון וסיפא ניחא דכהנים אלו יטלו אחרים ורישא היינו טעמא דיטלו בעל כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים שאי אפשר ליתנה לישראל הלכך כיון (דמיסרה) עלייהו שויא עפרא (דאתו) בעלמא דאפקריה לההיא טובת הנאה שיש לו בה:
ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בעל כרחו ואינו יכול לעכב אע"פ שיכול לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא הא לא איתשיל מיהו היכא דאיתשיל חייבין לשלם דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו כיון דאיתשיל הויין להו הנך פירי כאילו לא אתסרו עליה מעולם וא"ת אם כן היאך יטלו כהנים על כרחו למה לא נחוש דלמא מיתשיל ומתהני מדידיה לאו קושיא היא דהתנן המקדש האשה על תנאי שאין עליה או עליו נדרים ונמצאו עליה או עליו נדרים אינה מקודשת ומדקתני אינה מקודשת משמע שאינה מקודשת כלל ויכולה להנשא לאחר אע"ג דתניא התם הלכה אצל חכם והתירה וכן הוא שהלך אצל חכם והתירו מקודשת אלמא אע"ג דמצי מיתשיל וחיילי קדושי למפרע כל אימת דלא מיתשיל לא חיישינן דלמא מיתשיל הכא נמי דאם איתשיל עבדו כהנים איסורא למפרע כל אימת דלא איתשיל לא חיישינן להכי. הרשב"א ז"ל:
ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאיני מוצא שאלה בהפקר ומשום הכי יטלו על כרחו דאי לא ודאי כיון דנדרים לאיתשולי עלייהו קיימין דמשום הכי מיקרו דבר שיש לו מתירין בפרק הנודר מן הירק (לעיל דף נט.) חיישינן דלמא מיתשיל וכי תנן אינה מקודשת לא שתהא מותרת לינשא אלא דינא קתני ואפי' תימא נמי דמילתא פסיקתא קתני היינו טעמא משום דבדידה ליכא למיחש דלא מקלקלה נפשה ובדידיה לא אשכחינן בגמרא אינה מקודשת אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו מקודשת לומר שהיא מקודשת גמורה אבל לא הלך איכא למימר דחיישינן כנ"ל:
מתני' קונם שאני עושה ע"פ אבא. מה שאני עושה יהא לפי אבא בקונם:
אינו יכול להפר. דאין אלו נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה:
שאני עושה על פיך אינו צריך להפר.
תוספות
[עריכה]לא דכ"ע אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמיפלגי. ומפרש בירושלמי בטבלין שנפלו לו מבית אבי אמו כהן מיירי ורבי סבר כמו שהורמו דמיא ורבי יוסי ברבי יהודה סבר לאו כמו שהורמו דמיא:
ואי טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו ומה לי לא הורמו. [ובקידושין (דף נח:) משני דמיירי בישראל] שנפלו לו [טבלים] מבית אבי אמו כהן וצ"ע אמאי לא משני הכא כי התם וצריך לומר שהיה תופס אותו תירוץ לדוחק:
אלא היינו טעמא דרבי דקסבר קנסו רבנן לגנב. דמש"ה מיפטר דטובת הנאה אינה ממון ורבי יוסי ברבי יהודה סבר קנסו רבנן לבעל הבית ואי קשיא לימא דאינו ממון ומיפטר גנב מש"ה לא קניס לגנב ויש לומר דהוי כמו תירוץ אחר [א"נ] דלכ"ע טובת הנאה [הוי] ממון ואפ"ה מיפטר דקנסו לבעל הבית והא דקאמר רבי סבר דקנסו רבנן לגנב דסבירא ליה דלכ"ע טובת הנאה אינה ממון וכך היא הסוגיא סוף פרק שני דקידושין איבעית אימא אינה ממון וטעמא דרבי דקנסו לגנב ואיבעית אימא ממון וטעמא דרבי יוסי דקנסו לבעה"ב:
רבא אמר. מתניתין אית ליה טובת הנאה ממון והיינו טעמא דמתניתין דיטלו בעל כרחו כיון דמיתסר עלייהו הוי עפרא בעלמא. כיון שאסר כל כהנים ולוים אם כן אסור הוא ליתן תרומותיו לשום כהן ואין לו בהם שום טובת הנאה שאינו יכול ליתנם לשום אדם ולעכבם לעצמו לא מצי ולכך אינו שלו ומותרין ליטלו בעל כרחו דהוי כמי שאינו שלו אבל בסיפא דמותר ליהנות למקצת כהנים הוי לו טובת הנאה בה ואסורין לבא וליטלה אותם כהנים שאסר:
קונם שאני עושה לאבא ולאביך לא יפר. שאין זה נדר שבינו לבינה שאין לו לחוש אם יאסרו (חכמים) במעשה ידיה:
על פיך אינו צריך להפר. דאשתעבדא ליה:
יפר שמא תעדיף. ממה שפסקו חכמים דהיינו משקל חמש סלעים: רבי יוחנן בן נורי אומר אף בשביל עיקר מעשה ידיה צריך להפר שמא יגרשנה:
למימרא דסבר שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. שעדיין לא גירשה ועדיין לא באו לעולם מעשה ידיה שהיא מקדשה עתה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק יא (עריכה)
כט א מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה ו:
ל ב מיי' פי"א מהל' נדרים הלכ' יא, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סי' רלד סעיף ע:
לא ג מיי' שם הלכה י, סמג שם, טוש"ע שם סעיף עא ו, טוש"ע אה"ע סימן פא סעיף ב:
ראשונים נוספים
דרבי סבר טובת הנאה ממון. הלכך צריך לשלם לו כל דמי הטבל:
ור' יוסי בר' יהודה סבר לא הוי ממון. הלכך אינו חייב לשלם לו אלא דמי החולין:
ואי אמרת טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו ומה לי לא הורמו. ומיהו בפ"ק [צ"ל בפרק שני דף נח:] דקידושין מוקי פלוגתייהו בהכי ובישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן למאן דאמר כמי שהורמו דמיין זכה בהן ואין צריך ליתנם לכהן ולמאן דאמר לאו כמי שהורמו דמיין לא זכה בהן וצריך לקיים מצות נתינה וסוגיא דהכא תמוה מאוד דעל כרחין המתרץ דמוקי פלוגתייהו במתנות שלא הורמו אי אפשר לפרשו אלא כדמפרש לה בקידושין וא"כ מאי מקשי ליה תו מה לי הורמו ומה לי לא הורמו וכדקתני בתוספתא דקידושין וכתב רבינו שהמקשה לא הבין דברי המתרץ ולא חש לפרש (אל) [צ"ל אליו] דבריו ואמר לו תירוץ אחר:
ורבי יוסי בר' יהודה סבר קסו רבן לבעל הבית. תימה מה אנו צריכין לקנס זה כיון דטובת הנאה אינה ממון מן הדין מיפטר גנב ונראה דשינויא [אחרינא] הוא איבעית אימא דכולי עלמא טובת הנאה ממון וטעמא דרבי יוסי בר' יהודה דפטר לגנב משום דקנסינן לבעל הבית והכי איתא בקידושין בהדיא ולשנא דנדרים משונה הוא:
רבא אמר שאני תרומה כו'. פירוש לעולם טובת הנאה ממון והאי דקתני מתני' דיטלו בעל כרחו ולא חיישינן לטובת הנאה משום דכיון שאסר את כל הכהנים בהנאה אי אפשר ליטלו לשום כהן ואין לו בהם טובת הנאה ואי אפשר לעכבו לעצמו הלכך הוי כאילו אינם שלו אבל סיפא כיון שיכול ליתנו לכהנים אחרים יש לו בהן טובת הנאה:
מתני' קונם שאיני עושה על פי אבא כו' אינו יכול להפר. דלא הוו דברים שבינו לבינה אם אסרה מעשה ידיה על אחרים:
על פיך אינו צריך להפר. משום דמשעבדא ליה ואלמוה רבנן לשעבודא דבעל:
שמא תעדיף יותר מן הראוי לו. בכתובות מפרש לה כמה היא עושה לו והמותר יכולה להקדיש ומפרש לה התם בהעדפה שעל ידי הדחק וסבר רבי עקיבא דדידה הוי וחל עליו הקדש והוי דברים שבינו לבינה דאי אפשר להיות שלא יתערב בשלו:
ר' יוחנן בן נורי סבר עיקר מעשה ידיה צריך הפרה שמא יגרשנה ואז יחול הנדר ולא יכול להחזירה:
גמ' אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. דהרי עדיין לא גרשה וגם לא נעשה מעשה בידים:
ואי אמרת טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו: קסבר מעשר שני לית ביה טובת הנאה, כלומר אינו יכול ליתנה למי שירצה, אלא הרי היא הפקר, והוי מצי לשנויי כשנפלו לו מבית אבי אמו כהן, ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין קא מיפלגי, כדמשני בשלהי פרק האיש מקדש [קידושין נח, ב] רבי סבר קנסו לגנב כי היכי דלא ליגנוב, ורבי יוסי בר יהודה סבר קנסו לבעל הבית. יש מפרשים דלצדדין קאמר, והכי קאמר אי טובת הנאה אינו ממון דרבי יוסי בר יהודה ניחא, ורבי סבר קנסו רבנן לגנב, ואם תמצי לומר טובת הנאה ממון דרבי ניחא, ורבי יוסי בר יהודה סבר קנסו לבעל הבית. ומסתברא דאאוקמתא דטובת הנאה אינה ממון סמוך, והכי קאמר לעולם טובת הנאה אינה ממון כדקא שני, אלא טעמא דרבי משום דקנסו רבנן לגנב, ורבי יוסי בר יהודה סבר אף על פי דודאי איכא למיקנס לגנב כי היכי דלא ליגנוב, אפילו הכי לא קנסינן ליה משום דקנסינן ליה לבעל דלא לישהייה לטיבלה, וקנסא דבעל הבית היינו כשנמנעים מלקנוס הגנב.
הא דאמר רב משלם דמי כולו: לאו דוקא כולו, אלא דמי החולין וטובת הנאה שיש לו בה, שיכול ליתנה לכל כהן שירצה כבר סלקא הוא מיניה ואפסדה אנפשיה. ושמעינן מיהא דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולין אחרים ליטול אותם בעל כרחו, ואינו יכול לעכב, ואף על פי דיכול לישאל על איסורו השתא מיהא לא איתשיל. ומיהו היכא דנשאל על איסורו איכא למידק, כיון דחכם עוקר זה הנדר מעיקרו, אי חייבים לשלם למפרע אם לאו, ומסתברא דמשלמין, הרי זה כאילו אין כאן איסור כלל.
ואם תאמר כיון שכן היאך יטלו כהנים אלו על כרחו דאכתי ממונו הוא, כיון דאי בעי מיתשיל עליה והויא טובת הנאה שלו, ויש לומר מכל מקום כיון דהשתא מיהא לא איתשיל השתא מיהא לאו ממוניה הוא, ולא אמרינן דלמא מיתשיל, ולא חיישינן נמי דלמא מיתשיל אמקצתן בענין שישארו המקצת באיסורין, ונמצא כהנים נוטלים באיסור למפרע. ואל תתמה דגדולה מזו אמרו, שהרי [כתובות עב, ב] המקדש על תנאי שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, ואינה מקודשת משמע שאינה מקודשת כלל ויכולה היא לינשא לאחר, ואף על גב דתניא הלכה אצל חכם מקודשת לאחר, ולא חיישינן דלמא לאחר שתנשא לאחר תשאל על נדרה ותהא מקולקלת למפרע. וכדמשמע בירושלמי [כתובות פרק שביעי הלכה ז'], וכמו שכתבתי שם במקומה בסייעתא דשמיא. ואם תאמר דלמא התם הוא דאינה חשודה לקלקל את עצמה, אבל כאן מצוי הוא שישאל על נדרו, לא היא, דקתני התם [כתובות עה, א] וכן הוא שהלך אצל חכם והתירו מקודשת, וכשלא הלך אינה מקודשת, ומתירין אותה לינשא לאחר ולא חיישינן שמא ישאל ויקלקלנה. אלא דקשיא לי אשמעתין, אכתי אמאי באין ונוטלין בעל כרחו, דכיון דטובת הנאה ממון יכול הוא למכור אותה הנאה שיש לו בהם לאחרים, ואותם אחרים יתנו לכל כהן שירצו.
הא דאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי: האי שמעתא כולה כתבתיה בארוכה בפרק אף על פי בסייעתא דשמיא.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
פיסקא קונם כהנים כו' אלא ה"ט דרבי כו' פי' לאו בטובת הנאה קמיפלגי דאיכא למיימר דרבי סבר טובת הנאה אינה ממון והאי דקאמר דמשלם דמי כולו דקנסוהו לגנב כי היכי דלא ליגנוב ור' יוסי בר' יהודא סבר טובת הנאה ממון והאי דקאמר אינו משלם אלא דמי חולין שבו דקנסוהו לבעל הבית כי היכי דלא לישהי לטבילי':
משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקאתי למיסרי' עליהון שויוה עפרא בעלמא'. ראיתי כתוב בספר היש5ר ולויים דקתני לר' מאיר דאמר מעשר ראשון אסור לזרים דאיכ' דמוקים סתם מתני' כוותי' בפ' יש מותרות ואין נ"ל זה הדוחק כל דל"מ מעשר אלא אפילו תרומה אע"ג דאסורה לזרים ואל חזיא לאכילה אלא לכהנים ימכרנה לכהנים ויהיו הדמים שלו וכ"ש המעשר ואמאי תני יטלו בע"כ ואמאי אמר דשויוה עפרא בעלמ' אלא ודאי טעמא דמילת' לאו משום איסור זרות הוא אלא משום דהוא מתנות כהונה ומעשר היא מתנות לוויים וה"ה נמי אם הי' מעשר עני היא מתנות עניים והלכך לא חזי אלא לכהנים וללוים ולעניים לדידדי' לא חזי לא לאכלם ולא למוכרם מפני שהוא מחויב ליתן אותם ואין לו עליהם אלא טובת הנאה הלכך אם אמר קונם כהנים ולוים אלו נהנין לי לא יתנם להם וגם לא יטלו בע"כ מפני שטובת הנאה ממון ונמאצ שהן נהנין משלו שעדיין יש לו טובת הנאה בהן שאם הוא אסור ליתנן לאלו יכול לתתם לאחרים אבל כשאסר כל הכהנים והלוים ההבנאתו אסור לתתם לשום אחד מהן ונמצא שהפסיד טובת הנאה שהיתה לו עליהן והרי הן אצלו כעפרא בעלמ' שלתתם לשום אחד מהן אי אפשר שנמצא מתנהו כשמקדישם ונותן לו והוא אינו יכול ליהנות מהן מפני שאינן שלו והן מתנות כהונה וליוי' הלכך אם באים ונוטלין בע"כ אינן נהנין ממנו כלום שכבר הפסיד טובת הנאה שהיתה לו בהן אבל כשאמר כהנים ולוים אלו אינן יכולין ליטול בע"כ שעדיין שי לו בהן טובת הנאה ונמצא שהן נהנין משלו וכשאסר את כולן בהנאתו כל הקודם לבא נוטלן בע"כ ואינו יכול למונעו שכבר הפסיד טובת הנאה שבהן ואינו רשאי הוא לתתם לשום אדם והרי הן כלקט שכחה ופאה שכל הקודם בהן זכה:
פיסקא קונם שאני עשוה אינו צריך להפר פי' מפני שהיא משועבדת לו למעשה ידיה לפיכך אי הנדר חל ובריש פרק המדיר תנן המדיר את אשתו מליהנות לו עד למ"ד יום יעמוד פרנס יתר מיכן יוצאי ויתן כתובה ומקשה בגמרא וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כל כמיני' דמפקע לי' לשיעבודי' והתנן קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר אלא כיון דמשעבדא לי' לאו כל כמיני' דמפקע לי' לשיעבודי' ומהדר מתוך שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ומקשה ואם איתא לדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזנות ואיני עושה נעשה כאומרת לו איני ניזונת ואיני עושה ומהדר לא תיאמ נעשה אלא אימא כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך פי' לא תימא נעשה אלא דוקא באמר לה שאע"פ שהוא רשאי לומר לה כל זמן שלא אמר לה לא חל הנדר ומתני' דהמדיר בדמאר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ולפי' הנדר חל ומתני' דהכא בדלא אמר לה איני ניזונת ואיני עושה ולפי' לא יחול הנדר ואע"פ שבכל שעה שהיא רוצה היא יכוה לומר לו כך לא אמרי' יפר שמא תאמר לו כך ויחול הנדר שכיון שבעת הנדר לא אמרה לו והיא משעובדת לו תו לא חייל נדרא כל זמן שהיא תחתיו ואע"פ שחוזרת ואומרת לו ומפקעת שיעבודו לא חייל עלה נדרא שנדרה בעודה משועבדת לו ולא דמי למאי דאמר ר' יוחנן בן נורי יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו דודאי לכשיגרשנה חייל נדרא אבל כל זמן שהיא תחתיו ואין דרך האשה לומר לבעלה כן הלכך כשבטל לגמרי בטל כ"ז שהאי תחתיו אבל לאחר גירושין דמופקע שיעבודי' חייל:
ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו פי' בהעדפה פלייגי ר"ע ורבנן דרבנן סברי העדפה דבעל הויא בעבור מעה כסף שהוא נותן לה בכל שבוע והלכך לא חייל עלה נדרא דמשועבדת לי' ור"ע סבר העדפה דידה הויא ולא משעבדא לי' והילכך חייל עלה נדרא ובריש פ' מציאות האשה אמרי' כי אתא רבין אמר בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע ל"פ דבעל הויא כי פליגי בהעדפ' שע"י הדחק:
ר"י בן נורי אמר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזרו לו פי' ר' יוחנן בהעדפה כרבנן ס"ל דבעל הויא ולא חייל נידרא עלוי' כי היכי דלא חייל אמעשה ידי' אלא משום הכי יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור ורבנן ור"ע אמאי אלא חיישי' לגירשוין אי אמרת משום דס"ל דאין אדם מקדיש דשלב"ל והא מעשה והעדפה עדין לא באו לעולם וחייל נידרא אהעדפה לר"ע ולרבנן דלא חייל כלל משום דמשעבד' לי' הא לאו הכי אלמא כולהו ס"ל כר"מ דאמר לקמן דמותר קדוש משום דמקדש אדם דשלב"ל וכיון דאמר מקדיש דשלב"ל מה לי אם בא תחתיו מה לי אם בא לאחר גירושין אלא טעמא דידהו משום דקסברי כיון שהנדר אינו חל אלא לאחר גירושין א"כ אין זה דבר שבינו לבינה דודאי העדפה לר"ע הויא בינו לבינה ומיפר לעולם אבל זה שאין הנדר חל אלא לאחר גירשוין לא הוי דבר שבינו לבינה הלכך לא מצי מיפר ור' יוחנן בן נורי סבר כיון דתחתיו נדרה לדברים שבינו לבינה הוי ומיהו כל זמן שעודה תחתיו אין צריך להפר משום דמשעבדת ל'י אבל מיפר הוא משום גירשוין:
אי טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו והוא הדין אי הויא ממון שאין חילוק בין הורמו ללאו הורמו. שטה.
מה לי לא הורמו שהרי סופם היה ליתנן לכהן וללוי ואינן שלו ועל מתנות אינו חייב דהוו ממון דאין לו תובעין. כי היכי דלא לישהי לטיבליה ואפילו הוא בן יומו או בעומרין. וקשה מה קנס הוא זה והלא כשיהיה בידו יתנם לכהן וללוי אם לא נאמר משום שיפסיד טובת הנאה שבו. הרא"ם ז"ל.
רבי סבר קנסו לגנב וכו'. יש מפרשים דלצרדין וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ומסתברא דאאוקמתא דטובת הנאה אינה ממון סמיך והכי קאמר לעולם טובת הנאה אינה ממון כדקא שני אלא טעמא דרבי משום דקנסו רבנן לגנב. ורבי יוסי ברבי יהודה סבר אף על פי דודאי איכא למיקנס לגנב כי היכי דלא ליגנוב אפילו הכי לא קנסינן ליה משום דקנסינן ליה לבעל דלא לישהייה לטיבליה וקנסא דבעל הבית היינו כשנמנעין מלקנוס הגנב. הרשב"א ז"ל.
רבא אמר לעולם רישא וסיפא הוי טובת הנאה ממון ושני תרומה דהיינו טעמא דיטלו בעל כרחו לאו משום דטובת הנאה אינה ממון אלא משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקאתי למיסרה עלייהו דקאמר קונם נהנים שויא עפרא בעלמא דאיהו לא מצי למיכלה ולא הוי ממון כלל הילכך יטלו בעל כרחו דהוא אינו יכול ליתנה לשום כהן. ורבא לטעמיה דמוקי לה למתניתין לעיל במעשר עני המתחלק בתוך הבית דאית בה טובת הנאה וטובת הנאה ממון והיינו דלא קתני ובמעשר עני. פירוש.
הכי גרסינן אלא אמר רבא שאני תרומה דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתי למיסרה עליה שהתרומה היתה אוסרת תבואתו שויא עפר בעלמא פירוש הרי הוא כמו שהפקירה והפקר מותר במודר הנאה כדתנן לעיל באין בין המודר יניחנו על הסלע וכו'. בשלמא סיפא שלא אסר כל הכהנים אין לנו לומר הוא מפקירה שטובת הנאה שיכול ליתנה לכהנים אחרים ממון וחפץ הוא באותה טובה הילכך הלין לא אבל רישא שאסר כל הכהנים אם כן אינו מקפיד בטובת הנאה שיחזיקו טובתו דלעצמו אין לנו לומר שחפץ לעכב שהרי תבואתו נאסרת בכך הילכך יש לנו לומר הרי הוא כמי שהפקירה בפיו הילכך יטלו על כרחו אבל ליתנם בידים אסור שנראה כמקפיד בטובת הנאת תרומה. שטה.
שאני תרומה וכו'. בדוחק אתיא דמאי קאמר משום תרומה לא חזיא אלא לכהן ומה יתרץ מלויים דמעשר חזיא לכל אדם. ודוחק לומר גם מעשר הוי כתרומה לרבי מאיר דאמר מעשר ראשון אסור לזרים ביבמות ובכתובות. וי"ל תרומה דנקט חדא מנייהו והכי קאמר משום דמתנות לא חזיין אלא לכהן ולוי וכיון דאסרן בהנאה שלו עשה לאלו מתנות כעפר שאין בו טובת הנאה לבעלים ומעתה אם הם נוטלין מתנותיהן אינן נהנין ממנו. והשתא ניחא דרבא לטעמיה לעיל דאוקי מתניתין במעשר המתחלק בתוך הבית וטובת הנאה לבעלים והאי דלא קתני כהנים ולויים ועניים אלו לוי הוא בכלל עני והוא הדין.
וכתב רבינו ז"ל אקשינן רישא אסיפא רישא טובת הנאה אינה ממון פירוש מדקתני יטלו על כרחו סיפא טובת הנאה ממון פירוש והיינו דקתני סיפא יטלו אחרים ולא אלו ושניא תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקאתי למיסרה עליהון שוייה עפרא בעלמא פירוש כיון דאין בעל הבית יכול לקבל טובת הנאה מתרומה זו משום אדם אלא מכהנים דהא לא חזיא אלא לכהנים והוא אסר הנאתו לכהנים אשתכח דכי שקלי כהנים ההוא תרומה לא שקלי לה מדיליה ואשתכח בעל הבית זה לא מקבל טובת הנאה מתרומה זו לא מישראל ולא מכהנים והרי היא לפניו כעפרא דעלמא. ואם כן למדנו שכל דבר שאינו ראוי כלל לא לאיסור אכילה ולא לאיסור הנאה ואפילו טובת הנאה אין לו בה אינו חשוב ממון. ולפי זה הורו המורים שהאוסר לעצמו ככר שלו ובא אחר וגזלו ממנו אין כאן משום גזל דהא לא גזל מיניה מידי דהא לא חזי ליה לנגזל למידי לא לאכילה ולא למכירה ולא ליתנו במתנה כדאיתא בפרק אין בין.
אלא שצריך עיון אם נשאל עליה והרי הותרה למפרע דחכם עוקר את הנדר מעיקרו מי מיחייב גזלן בהשבה דהא איגלי מילתא דלאו דאיסורא הוה או דילמא כיון דלא איתשיל עלה אלא לבתר דאתא לידיה דגזלן תו לא הדרא ליה כדאמרינן בסוף פרק הנודר מן הירק גבי תרומה הכא בתרומה ביד כהן עסקינן דתו לא מצי מיתשיל עלה אלמא דהקדש או תרומה אף על גב דמצי לאיתשולי עלייהו מיהו כיון דאתו ליד גזבר וכהן תו לא מצי מקדיש ותורם לאיתשולי עלייהו או דילמא התם כהן וגזבר מדינא הוו קא זכו בההוא הקדש או בההיא תרומה ומכי אתא לידיהו תו לא מצו בעלים לאיתשולי עליה אבל גזלן זה לאו מדינא זכה ביה בהאי ככר דגזל מהאי גברא וכל זמן שהוא בעין גזלה הדרא בעינה הילכך מכי אתשיל מאריה דככר אנדריה הרי הככר ביד זה בתורת גזלה ומיחייב לאהודורי. וכתב רבינו ז"ל ומאן דאסר נפשיה מן בריות נמי שרי למשקל לקט שכחה ופיאה מאי טעמא עזיבה כתיבה בהו ולית בהו טובת הנאה לבעלים. הרנב"י בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל.
ושמעינן מיהא דהאוסר וכו'. ככתוב בהר"ן ז"ל. אלא דקשיא לי אשמעתין אכתי אמאי באין ונוטלין בעל כרחו דכיון דטובת הנאה ממון יכול הוא למכור אותה הנאה שיש לו בהם לאחרים ואותם אחרים יתנו לכל כהן שירצו. הרשב"א ז"ל.
מתניתין קונם שאני עושה לפיך וכו'. אין צריך להפר דכיון דמשתעבדא ליה למעשה ידיה לאו כל הימנה לאסור מעשה ידיה לבעלה. רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו כדתנן כמה עושה לו וכו' והמותר דהיינו העדפה דידה הוו וכיון דהעדפה דידה הוי הילכך יפר שמא תעדיף דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם דהיינו העדפה כיון דלכשבא לעולם הוי לאלתר שלה לפיכך יכולה לאסור הילכך יפר. רבי יוחנן בן נורי אומר יפר דאף על גב דליכא למיחש להעדפה אפילו הכי יפר שמא יגרשנה דליהוי השתא מעשה ידיה דילה וחייל עלייהו הקדש בשעת גרושין ותהא אסורה לחזור לו דהוא אסור ליהנות ממעשה ידיה דקסבר אדם אוסר דבר שלא בא לעולם אף על גב דלכשיבא לעולם דהיינו נמי בשהיא תחת בעלה אין שלה הואיל דלכשיבא לידה דהיינו כשהיא מגורשת שיהא איסור חל עליו. ורבי עקיבא סבר אדם אוסר דבר שלא בא לעולם כיון דהוי שלו לאלתר כשבא לעולם אבל בהא דרבי יוחנן בן נורי סבר דחיי' לגרושין אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם ורבנן סברי אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם כלל דאפילו להעדפה לא חיישינן. פירוש.
קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר דמשועבדת לו. תימה דלא חייש כאן להעדפה. וי"ל משום דלא נדר אלא לפיו ואם יש העדפה אין זה לפיו ומותר בה הרי ממה נפשך מותר לתנא קמא ולרבי עקיבא דעתה לאסור גם העדפה מדנעשה לפיו מיהו הסוגיא מוכחת שהיא נודרת מלעשות מלאכתו ותנא קמא לא חייש להעדפה ומיירי במעלה לה מזונות וגם מעלה לה מעה לצרכה והשתא בפשיטות חיישינן שמא תעדיף לרבי עקיבא יש לומר טעם תנא קמא מאחר שגם בעלה חייב במזונותיה ובכסותה אינו מצמצם לכך גם מעשיה כאלו כולן משועבדין ואין כאן העדפה ולרבי עקיבא כיון שהיא מקפדת ואוסרת הנאת ידיה עליו אם כן יפר שמא תעדיף עליו וכל שכן אם ידוע שהיתה עודפת במעשיה וסבירא ליה אדם אוסר דבר שלא בא לעולם ומיד כשתעדיף הוא נאסר.
ובפרק מציאת האשה בהעדפה (שאל) שלא על ידי הדחק כולי עלמא לא פליגי דלבעלה הוי כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק תנא קמא סבר לבעלה ורבי עקיבא סבר לעצמה ורבי יוחנן בן נורי לא חייש להעדפה משום דלא שכיח ואי נמי כתנא קמא שהעדפה היה שלו משום דלא מצמצם לה במזונות ובכסות ותקנת חכמים להיות כשלו משום כן מכל מקום יפר לה שמא יגרשנה ומעתה תאסר עליו כל מה שעושה ותחזור לו כי סבירא ליה נמי אדם אוסר דבר שלא בא לעולם בשיזכה בו ויבא לידו והיינו דמה שעשתה בנתיים אבל מנשואים שניים הוו מעשיה לבעל כבתחלה או שמא מנשואין שניים יאסרו עליו מעשיה ולאו כל כמיניה להפקיע במזונות שנותן לה שיעבודו של איסור קונם. הרא"ם ז"ל.
ורבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו מחמת הנדר שחל עליה ואולי יבא לידי שגגה ויהנה ממנה כי אז אינו יכול להפר ואפילו החזירה בו ביום דאין הבעל מפר בקודמין דאי משום העדפה דקודם גרושין אינו יכול להפר דסבירא ליה לרבי יוחנן בן נורי דלאו כל כמינה לאפקועי אפילו המותר וסבירא ליה דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם כך סלקא דעתין בתחלת שמעתין עד דאסקינן בסוף דטעמיה דרבי יוחנן בן נורי משום דקונמות אלימי וחשיבי כקדושת הגוף ומפקיעי מידי שעבוד הבעל וראוי לחול הקונם מיד על מעשה ידיה אלא דאלמוה רבנן לשעבודיה שלא תחול הקונם עד שיגרשנה ומאחר דראוי לחול חשבינן כאלו חל. הרי"ץ ז"ל.
גמרא למימרא מאי דסבר שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הואיל דלכשבא לרשותו לאחר זמן שיהא איסור הקדש חל עליו השתא נמי חייל עליה דקאמר הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאמר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו והתנן כו'. והמותר על מעשה ידיה רבי מאיר אומר הקדש ואמרינן רב ושמואל דאמרי תרוייהו מותר לאחר מיתת אשתו קדוש ומוקמינן במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף. לצרכה לצורך בשמים להתבשם. דרב ושמואל סברי תקנו מעשה ידיה לבעלה משום איבה דבדין הוא דמעשה ידיה הוי שלה הילכך לא מצי מקדיש אף על גב דמעלה לה מזונות ומה שכתוב בגמרא רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה לאו דוקא אלא ודאי הכי סבירא להו תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ומעה כסף תחת מותר וכיון דלא יהיב לה מעה כסף מותר דילה הוי בחייה ולאחר מיתה קדוש ולא דמי מותר למעשה ידיה דמעשה ידיה חולין אפילו לאחר מיתה משום דכל נשים צריכות מזונות ולא כל נשים צריכות מעה כסף לצרכן ואמטו להכי קאמר רבי מאיר דמותר הוי קדוש לאחר מיתתה ואמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאמר אפילו מותר הוי חולין לאחר מיתה שהרי בחייה דידה הוי אלמא קסבר שמואל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכשבא לעולם אינו שלו דלכשיבא לידו תיחול איסור הקדש עליו ואמטו להכי הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאמר לא הוי קדוש לאחר מיתה וקשיא דשמואל אדשמואל. וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי על העדפה הוא דקאמר דהכי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאמר יפר ולאו מטעמיה דלא מפני שמא יגרשנה תהא אסורה לחזור לו שהרי אין אוסר דבר שלא בא לעולם דכשבא לעולם אינו שלו דלכשיבאו לאחר זמן אין איסור חל עליו אלא משום העדפה כלומר העדפה דאיתה השתא לקמ' קודם גירושין והאי העדפה לא דמי להעדפה דרבי יוחנן הסנדלר דאמר חולין דההיא לא הוי קדושה אלא לאחר מיתה דהיינו דבר שלא בא לעולם לימא הלכה וכו' אי נמי אין הלכה כתנא קמא דאמר אין צריך להפר אי נמי הלכה כרבי עקיבא דאמר שמא תעדיף. פירוש.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה