נדרים פא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר תניא כוותיה דרב אדא בר אהבה דברים שיש בהן עינוי נפש מפר בין בינו לבינה בין בינה לבין אחרים שאין בהן עינוי נפש בינו לבינה מפר בינה לבין אחרים אינו מפר כיצד אמרה קונם פירות עלי ה"ז יפר קונם שאיני עושה לפי אבא לפי אחיך לפי אביך לפי אחי ושלא אתן תבן לפני בהמתך ומים לפני בקרך אין יכול להפר שלא אכחול שלא אפקוס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה שלא אציע לך מטתך ושלא אמזוג לך את הכוס ושלא ארחץ לך פניך ידיך ורגליך אין צריך להפר ר"ג אומר יפר שנא' (במדבר ל, ג) לא יחל דברו דבר אחר לא יחל דברו מכאן לחכם שאין מתיר נדרי עצמו מאן שמעינן דאמר שלא אכחול ושלא אפקוס דברים שבינו לבינה הויין ר' יוסי וקתני דמפר משום דברים שבינו לבינה אמר מר ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה היכי דמי אילימא דאמרה הנאת תשמישי עליך למה לי הפרה הא משועבדת ליה אלא באומרת הנאת תשמישך עלי וכרב כהנא דאמר רב כהנא הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי יפר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו מאן תנא הא דתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלן משום שנאמר לא יחל דברו דבר אחר לא יחל דברו מכאן לתלמיד חכם שאין מפר נדרי עצמו מני ר"ג היא בעא מיניה רבא מרב נחמן תשמיש המטה לרבנן עינוי נפש הוא או דברים שבינו לבינה אמר ליה תניתוה ונטולה אני מן היהודים
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר - בעפר חפירתו דהואיל שהוא רגיל בה ומתגדל באותה עפר כך לא מצינו אדם שניזוק במקום שרגיל לדוש . בתוכו שאין השער מזיקו:
דברים שיש בהן עינוי נפש מפר בין בינו לבינה כו' - כלומר כשהוא מפר לה הוו מופרים לעולם בין כל זמן שהיא תחתיו ובין בינה לבין אחרים אפי' לאחר שתתגרש ותנשא לאחר:
שאין בהן עינוי נפש בינה לבין אחרים אינו מפר - כדמפרש בריש פירקין דלאחר שגרשה תלין עליה:
כיצד - איזהו נדרי עינוי נפש שיהיו מופרין לעולם אמרה קונם וכו':
שאיני עושה לפי אבא - אינו לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה לכך אינו מפר לה:
שלא אכחול ושלא אפקוס - דברים שבינו לבינה:
שלא אשמש מטתך - כדמפרש לקמן:
שלא אציע מטתך כו' אין צריד להפר - משום דרחמנא זכייה ליה בהני מלאכות:
רשב"ג אומר יפר משום שנאמר לא יחל דברו - דאורייתא. דלאו כל כמינה לאפקועי שעבודו דבעל מינה והיינו כרב אדא בר אהבה דאמר דברים שבינו לבינה יפר: דבר אחר לא יחל דברו מכאן אזהרה לחכם שלא יתיר נדריו לעצמו:
דברים המותרים ואחרים שנהגו בו איסור - אי אתה רשאי לנהוג כו' מני רשב"ג היא. דאמר לעיל יפר לה הואיל ונהגה בו איסור והיא סבורה שתהא אסורה להציע לו מטתו ולמזוג כוס אינו רשאי לנהוג בהן היתר אא"כ מפר לה:
משום שנאמר לא יחל דברו - דאינו רשאי לבטל דבריה ולנהוג בהן היתר אא"כ מפר לה:
האומרת נטולה אני מן היהודים - מודרת אני מהם מתשמיש שלא יהנה שום יהודי ממנה:
ר"ן
[עריכה]שמת בעפר פיר. בעפר חפירתו שהוא דר בו תמיד שמתוך שהוא רגיל שם אינו נתקל בעפר של אותה גומא כך זה מתוך שהוא רגיל אינו חושש שמא תקשר לו נימא אם לא תרחץ:
תניא כוותיה דרב אדא בר אהבה וכו'. מפר בין בינו לבינה כגון דאמרה קונם פירות בעלה עליה ובין בינה לבין אחרים שאסרה פירות אחרים עליה:
קונם שאני עושה לפי אבא וכו'. מפרש ואזיל דברים שאין בהם עינוי נפש ובינה לבין אחרים. ומפרש לה מקמי בינו לבינה משום דבבינו לבינה איכא פלוגתא דזימנין מפר וזמנין אין צריך להפר:
שלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך אין יכול להפר. משום דלא משעבדא ליה ואע"ג דבפרק אע"פ אסיקנא דכופה ליתן תבן לפני בהמתו התם מיירי בשלא הכניסה לו ארבע שפחות דקיימא לן התם דיושבת בקתדרא ואינה חייבת לו בדברים הללו אפ"ה נדרה שלא אציע לך מטתך וכו' אין צריך להפר משום דקיימא לן התם אפילו הכניסה לו כמה שפחות מחוייבת בהכי לפי שהדברים הללו מביאין לידי קירוב הדעת:
ר"ג אומר יפר. אע"ג דלא חייל נדרה אפ"ה צריך להפר מדרבנן שלא תקל בנדרים ותעבור על בל יחל והא אסמכתא בעלמא הוא:
דבר אחר לא יחל דברו מכאן לחכם שאין מתיר נדרי עצמו. וכדדרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו וקשה בעיני מאי ד"א דהא ר"ג דאמר יפר משום לתא דבל יחל קאמר ולא מדרשא דקרא ומאי דבר אחר ונראה בעיני דר"ג דאמר יפר דברו קדריש דאפי' מידי דלא מיקרי נדר אלא דבר בעלמא אמר קרא דלא יחל דנהי דלא לקי עליה אפ"ה כיון דאפשר בהפרה בלא הפרה לא יחל והיינו דקאמר דבר אחר דההוא דברו גופיה דדריש ר"ג להכי למידי אחרינא מדריש דחכם אינו מתיר נדרי עצמו ולדברו הוא דמשמע לן הכי:
מאן שמעת ליה דאמר שלא אכחול ושלא אפקוס דברים שבינו לבינה הוי ר' יוסי. דאילו לרבנן משום נדרי ענוי נפש הוא דמפר:
משום שנאמר לא יחל דברו מני ר"ג היא. דדריש דברו לומר דאפי' מידי שאינו נדר גמור אלא דבור בעלמא אפ"ה לא יחל כדי שלא ינהוג קלות ראש בנדרים גמורים הכא נמי כיון שנהגו איסור בדברים המותרין הוה ליה לגבייהו כדברים האסורים. ומכאן היה אומר ה"ר יהודה הכהן ז"ל שאם נהג אדם שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בזמן מיוחד ושוב רוצה לשתות יין או לאכול בשר באותו הזמן צריך היתר. מתני' בנגעים (פ"ב מ"ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר' יהודה אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו. ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים:
וגרסי' בירושלמי (פ"י ה"י) נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר לה פשיטא שאינו מפר לה לענין הבעל מהו שיפר לה לענין הזקן מה אנן קיימין אי בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן אלא כינן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים ולאו ר' יהודה היא תנינן בשם ר"י ר' חייא תנא לה בשם חכמים ופסק הרמב"ן ז"ל כר' יהודה מדתני לה ר' חייא בשם חכמים וכתבתי מזה בפ"ק בס"ד:
ירושלמי קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם:
בעא מיניה רבא מרב נחמן תשמיש המטה לרבנן ענוי נפש הוא. ונפקא מינה דמפר בין לעצמו בין לאחרים או דברים שבינו לבינה הוא ולעצמו מפר לאחרים אינו מפר:
נטולה אני מן היהודים. שאסרה הנאת תשמישם עליה:
אמאי תהא נטולה מן היהודים. דאם איתא דתשמיש ענוי נפש הוי מהניא הפרתו בין לעצמו בין לאחרים:
לרבנן תבעי לך. משום דנטולה אני מן היהודים ר' יוסי קתני לה ולדידיה ודאי לא הוי ענוי נפש וכדתניא בברייתא דלעיל:
כוליה פירקין ר' יוסי היא.
תוספות
[עריכה]בעפר פיר. נוטריקון עפר פיר כגון פירא דכוורי (כתובות דף עט.) והכי קאמר לא יפר שבכך לא תתגנה עליו:
שלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך אינו יכול להפר. דלא הוי דברים שבינו לבינה דלא משעבדא ליה ותימה דבפרק אע"פ אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו ותירץ ריצב"א דהתם מיירי שלא הכניסה לו שפחות והכא מיירי דהכניסה לו חמש שפחות דקאמר התם דיושבת בקתדר' דיקא נמי דקתני שלא אמזוג כוסך דלהכי כופה אותה אפילו אם הכניסה לו מאה שפחות ולא תנא שלא אניק דהא לא משתעבדא ליה כיון דהכניסה לו מאה שפחות:
רבן גמליאל אומר יפר שנאמר לא יחל דברו. כלומר אף על גב דמשעבדא ליה צריך הפרה מדרבנן שלא תקל בנדרים ותעבור על לא יחל:
למה לי הפרה. הא משעבדת לבעל: מאן תנא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר לבטלם רבן גמליאל. דאמר לעיל צריך להפר מדרבנן ואף על גב דמשעבדא ליה ולא חייל נדרה אפ"ה צריך הפרה שלא תבא לעבור באיסור דלא יחל. תשמיש לרבנן עינוי נפש הוי. כמו כיחול ופירכוס או דברים שבינו לבינה הוי ונפקא מיניה לדינא דלעיל דדברים שבינו לבינה אינו מיפר אלא לעצמו:
נטולה אני מן היהודים. שאוסרת על עצמה אפילו תשמיש בעלה יפר ותהא נטולה מתשמיש היהודים אחרים אחר שיגרשנה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק יא (עריכה)
ח א מיי' פי"ב מהל' נדרים הל' ב, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סימן רלד סעיף ס:
ט ב מיי' שם הל' יא, טוש"ע שם סעיף ע וסעיף עב:
י ג מיי' שם הל' ט, טוש"ע שם סעיף נט וסעיף סו:
יא ד מיי' שם, טוש"ע שם סעיף עג:
יב ה מיי' פ"ו מהל' שבועות הלכה ג:
ראשונים נוספים
לא מצינו שועל שמת בעפר פיר שלו. עפר הגומא שהוא גדל בו אינו מזיק לו כיון שהורגל. פיר כמו (כתובות עט.) פירא דכוורי וכן זה האיש נמי אם אין אשתו רוחצת ומתקשטת ומעברת שער של אותו מקום כיון שהורגל בו אינו מזיק לו:
שלא אתן תבן לפני בקרך ולפני בהמתך כו'. והא דאמרי' בפרק אף על פי (שם סא:) שאינו כופה ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן לפני בקרו הכא מיירי כשהכניסה לו ד' שפחות דיושבת בקתדרא וכן מוכיח סיפא דקתני שלא אציע לך המטה כו' אין צריך להפר ולא קתני שלא אניק את בנך משום דאיירי כשהכניסה לו ד' שפחות דאינה מחוייבת להניק אבל אלו מלאכות היא חייבת כדקתני התם אע"פ שאמרו יושבת בקתדרא אבל מצעת לו המטה ומוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו:
ר"ג אומר יפר משום לא יחל דברו. כלומר אע"ג דמשועבדת לו ולא חל הנדר יפר שלא תבא לזלזל בנדר גמור ותעבור על לא יחל:
מכאן לחכם שלא יתיר נדרי עצמו. דדרשינן לא יחל הוא דברו אבל אחרים מוחלין לו:
דברים המותרין. שיודעים שהם מותרין ולהחמיר נהגו בהם איסור צריכין התרה מדרבנן שלא יבאו לזלזל בדברים האסורים ור"ג הוא דמחמיר לעיל בנדרים המותרין להצריכם הפרה:
תשמיש המטה לרבנן. כגון שאמרה הנאת תשמישך עלי עינוי נפש הוי ומפר אף לאחרים או דברים שבינו לבינה ומפר דווקא לעצמו אע"ג דגבי יום הכיפורים מקרי ענוי נפש ומייתי ליה מקרא אם תענה את בנותי קרא אסמכתא בעלמא הוא ומדרבנן הוא דאסור ומידי דהוה אנעילת הסנדל:
נטולה אני מן היהודים. מופרשת אני מכל היהודים שאסרה הנאת תשמישם עליה:
שלא אתן תבן לפני בהמתך שלא אתן תבן לפני בקרך אין יכול להפר: איכא למידק דבפרק אף על פי מחלק בין בהמתו לבקרו, ותניא התם שלא אתן תבן לפני בהמתך אינו כופה, שלא אתן תבן לפני בקרך כופה, ותירץ רבינו יצחק ב"ר אברהם ז"ל דהכא בשהכניסה לו חמש שפחות דיושבת בקתדרא, ואפילו הכי מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה כדאיתא התם, והתם בשלא הכניסה, ושם כתבתי יותר מזה סייעתא דשמיא.
בעא מיניה רבא מרב נחמן תשמיש המטה לרבנן עינוי נפש הוא או דברים שבינו לבינה הוא: ואתינן למיפשטה ממתניתין [לקמן צ, ב] דנטולה אני מן היהודים שאינו מפר [אלא _ לפי הגמרא] לעצמו, ותהא נטולה מן היהודים כדברים שבינו לבינה, ודחינן דמתניתין רבי יוסי היא, אבל רבנן תיבעי ולא איפשיטא, הרמב"ם ז"ל פסק (פי"ב מהל' נדרים ה"ג) דאינו מפר אלא לעצמו. וקשיא לי דהא אמר שמואל משמיה דלוי כל נדרים מפר אדם לאשתו כלומר משום עינוי נפש, אלמא כל מילי קרו רבנן עינוי נפש, משום דדלמא זמנין תצטריך להו ומתענה בהם, וקיימא לן כרבנן וכשמואל דאמר משמיה דלוי, כל נדרים בעל מפר לאשתו, פירוש כל נדרי עינוי נפש.
לפי אבא לפי אביך וכו'. אלו לא הוו אפילו דברים שבינו לבינה ואף על פי שאם היא נותנת לאביו של בעלה או לאחיו או נותנת תבן לפני בהמתו מגיע לו הנאה שאם היא לא תעשה מוטל עליו לעשותו אפילו הכי לא חשבינן דברים שבינו לבינה אלא דברים המרגילים חיבת התשמיש כגון כחל ופקוס וכל שכן התשמיש עצמו או שאר שמוש העושה אשה לבעלה ממש ובלבד שלא יהיו מן השמושים המחוייבים על האשה לעשות לבעלה כי באלו אין הקונם חל ואין צריך הפרה מאחר שמחוייבת היא לאו כל כמינה לאפקועי החיוב המוטל עליה. הרי"ץ ז"ל.
קונם שאני עושה לפי אבא וכו'. לא יפר לא משום ענוי נפש ולא משום דברים שבינו לבינה (דמקש') דמה קשה לו אם אינה מהנה אחרים ממעשה ידיה. מיהו אם נדרה שלא תהנה שכיניה משאילת כליה יפר משום דברים שבינו לבינה כדתניא בכתובות בהמדיר וכן היא שנדרה שלא תשאל ולא תשאיל וכו' תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכנותיו שנדרה דתניא התם שנדרה קודם שבאת אליו והוא לא ידע (בשה) בזה כשקדשה ולהכי אינו יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין דאי נדרה תחתיו יפר ובנדר כי האי ליכא למימר דתצא שלא בכתובה מטעם שאין אדם דר עם נחש בכפיפה כדאמרינן התם גבן נודרת ואינה מקיימת שיש להקפיד בביטול לא יחל ובעונש ומהשאת שם רע. תבן לפני בהמתך ולפני בקרך גרסינן. ולא הוי דברים שבינו לבינה שהרבה ימצא נותנים שאין דרך אשה בזה. ויש לישאל דתניא בכתובות בהמדיר אינו כופה ליתן תבן לפני בהמתו פירוש סוסו מפני שמזוין ביצרו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו ואם כן לפני בקרו דברים שבינו לבינה הוי. ועיינתי בתוספת דכתובות ולא גרסינן אבל כופה לתת לפני בקרו אלא הכי גרסינן ואינו כופה להטיל לפני בהמתו פירוש להטיל מזונות ודלא חלק בין בהמתו לבקרו.
שלא אכחול וכו'. כיחול ופקוס היינו קישוט ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה. לפי מה שפירשתי למעלה דרחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה לא מתסרי אלא מדרבנן דלא מיקרו ענוי נפש לא קשה הכא מידי דקרי לתשמיש דברים שבינו לבינה ולא ענוי נפש. אבל אי אפשי לעמוד באותו הפירוש דאי אמרינן דרבנן וקראי דמקשי (דמייתי) בפרק יום הכפורים אסמכתא נינהו לא היה לו להקשות ואימא עיף מנעילת הסנדל ולא מרחיצה ועל תשמיש לא היה לו להקשות ואימא אידי ואידי (מערות) מצרות. מהשמטה דהא לאו דוקא קאמר אלא אסמכתא. אלא ודאי דאורייתא נינהו כדמפקינן מחמשה ענויי דכתיבי ואף על גב דמייתינן קראי דדברי קבלה כגון נתת לבך להתענות מים קרים על נפש עיפה ודברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן ההוא לאו מילף הוא אלא גלוי בעלמא כמו מלתא דנגיחה בקרן היא. ואף על גב דהתם בתחלת הפרק מוקמינן חמשה ענויי דכתיבי לרבות טבלים נבילות וחולין ומעשר שני במסקנא דברייתא מפקינן להו מוהאבדתי איזהו דבר שיש בו איבוד נפש זו אכילה ושתיה ובכלל זה פיגולים נבילות טבלים וחולין ומעשר הילכך מייתרי הענוי להכי. ושמעתא דלעיל הכי פירושה. ואי סלקא דעתך כי לא רחץ (אינו) איכא ענוי כי רחץ ליחייב כרת אמר רבא הכא מענינא דקרא כו'. פירוש דאף על גב דאיקרי עינוי לא מיחייב דמענינא דקרא התם ילפינן דכרת דכתיב אענוי אכילה ושתיה כתיב גבי יום הכפורים כתיב תענו את נפשותיכם מילתא דידיע ענוייה פירוש יום הכפורים דכתיב במילתא דידיע ענוייה דהיינו אכילה ושתיה קאמר וטעמא כדאמרינן ביומא דכתיב וכל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום ההוא והאבדתי ובחסרון אכילה ושתיה חסר נפש ממשמעות תענו אלא אטעם דוהאבדתי דאמרינן בסמוך.
והאי דמייתי תענו לסימן בעלמא כלומר ענוי נפש דכתב תענו באכילה ושתייה משתעי. והכא בנדרים מעניניה דקרא דכתיב לענות מילתא דאתיא לידי ענוי דהא ליכא קרא למעט דלאו בכל ענוי משתעי כדאיתא ביום הכפורים מוהאבדתי ולא ממשמעות דלענות דייק. ואחר שפירשנו דתשמיש המטה הוי ענוי מדאורייתא יש לשאול אמאי קרי ליה הכא דברים שבינו לבינה. ונראה לי דתשמיש המטה הרי זה ענוי דאיש ולא הוי ענוי דאשה כדאמרינן בכתובות באף על פי צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי. ואף על גב דמואם תענה את בנותי מפיק ליה הכי פירושו אם תענה את נפשך במניעת תשמיש בנותי דבענוי שנראה יותר מצוי יש לנו להעמיד והבא להוסיף בענוי אחר עליו להביא ראיה. שטה.
שלא אכחול ושלא אפקוס ושלא אשמש מטתי משום דברים שבינו לבינה. פירוש והיינו לרבי יוסי דאלו לרבנן ענוי נפש הוי כדאיתא לעיל. הרנב"י ז"ל. שלא אציע לך את מטתך ושלא אמזוג לך את הכוס ושלא ארחץ את פניך ידיך ורגליך אינו צריך להפר דהא משעבד ליה וכשם שאין אדם מיחל איסור הקדש אלא על דבר שברשותו כך אינו מיחל איסור קונם אלא על דבר שברשותו.
ויש לשאול אמאי לא תני להו בכתובות בהמדיר בהדי שבע מלאכות שהאשה עושה לבעלה דתנן התם אלו מלאכות וכו'. ונראה לי שלאחר סידור המשניות תקנו התנאים אלו שאר מלאכות הצעה מזיגה ורחיצה. הכי גרסינן לה בתוספתא רשב"ג אומר יפר משום שנאמר לא יחל דברו יפר ולא גרסינן ומכאן שאין חכם מתיר לעצמו והתלמוד אמרו מעצמו ואינו מן הבריתא ופירושו רשב"ג אומר יפר משום שנאמר לא יחל דברו מדרבנן שלא יבא לעבור במקום שהיה עליו איסור לא יחל מדאורייתא. שאין מתיר לעצמו דכתיב לא יחל אבל אחרים מוחלין לו. והא דאמרינן לעיל בריש ארבעה נדרים ושרא לנפשיה (כרב חסדא) ברב סחורא פירשנוהו (יוצא) דמצא פתח לעצמו ובא לפני רב נחמן והתירו אבל לא התיר לעצמו. שטה.
מאן שמעת לה דאמר שלא אכחול ושלא אפקוס הוו דברים שבינו לבינה רבי יוסי דאלו רבנן הא אמרי כל מלתא דאיכא נוול הוי ענוי נפש אלמא דאליבא דרבי יוסי שלא אכחול ושלא אפקוס ושלא אתקשט נהי דלא מפר בין לעצמו בין לאחרים דלא חשבינן ליה ענוי נפש מכל מקום משום דברים שבינו לבינה מיפר ודוקא לעצמו אבל לאחרים לא. והיינו תניא כוותיה דרב אדא בר אהבה. והשתא משמע מהכא וממתניתין קמא דהאי פרקא דקשוט של אותו מקום וכחול ופקוס חשיב לרבנן נדרי ענוי נפש ולרבי יוסי חשיב ליה מדברים שבינו לבינה וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים. וכן פסק הרמב"ם פי"ב מהלכות נדרים כרבנן שכתב אחד ענוי גדול ואחד ענוי קטן וכו' ואחר כך פירש כיצד נדרה או נשבעה שלא תרחץ היום וכו'.
אלא שתמהתי עליו שהוא נראה כסותר דבריו שכתב בתחלת הפרק ההוא אבל הבעל אינו יכול להפר אלא כל נדרים ושבועות שיש בהן ענוי נפש או שהן דברים שבינו לבינה כגון שנשבעה או שנדרה שלא תכחול או שלא תתקשט שנאמר בין איש לאשתו. עד כאן. השתא משמע מלשונו זה שכחול וקשוט קרי דברים שבינו לבינה כפי סברת רבי יוסי וממה שהביא אחרי כן באותו פרק כתב כרבנן דהוו ענוי נפש כמו שכתבנו למעלה. ואפשר לומר כי מה שפירש בלשונו זה כגון שנשבעה או נדרה לפרש נדרי ענוי נפש שהזכיר בתחלה בא. ומה שאמר אחרי כן שנאמר בין איש לאשתו. לפשוט שמשם אנו למדים שהבעל מפר דברים שבינו לבינה. הרי"ץ ז"ל.
גרסינן בפרק קמא רבינא הוה ליה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו פירוש בנדרים שאינו יכול להפר כגון שאינן לא ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה אי נמי כגון שהיה ענוי נפש אלא שלא הפר לה ביום שמעו והוצרכה להתר חכם. ורבינו גופיה לא מצי למישרא לה משום דנדרי אשתו הרי הן כנדרי עצמו כדבעינן למכתב קמן וקמבעיא להו אם יכול ליעשות שליח להגיד לפני בית דין חרטת אשתו כדי שלא תתבזה אשתו לבא לבית דין מי חיישינן שמא יוסיף מדעתו בענין החרטה מה שלא נצטווה מפיה מתוך שהוא חפץ בהתר. ובבעל קא מבעיא להו דבאיניש אחרינא פשיטא שנעשה שליח לחברו לחרטתו שאין לחשוד שמא יוסיף מדעתו דאין אדם חוטא ולא לו.
ויש אומרים דבאיניש אחרינא פשיטא להו דלא יעשה שליח לחרטתו של חברו ולא דאיק. אמר ליה אי מיכנפין אין אי לא לא פירוש אם מצא מושב זקנים יחד הרי זה מגיד להם חרטת אשתו. אי לא מיכנפין לא פירוש לא שרינן ליה לכנופי בי דינא ולישאל על חרטת אשתו דכיון דטרח כולי האי לכנופינהו חיישינן שמא מתוך שחפצו גדול בהיתר שמא יוסיף מדעתו. ואתמר משמיה דרבינו שמשון ז"ל דיכול אדם לכתוב חרטתו בכתב וישלח לבית דין והם מתירין לו על ידי חרטה הכתובה בתוכו אפילו שלא בפניו. שמע מינה תלת שמע מינה בעל נעשה שליח לחרטת אשתו ושמע מינה לא יאי למישרא נדרא באתרא דרביה.
וכתב רבינו ז"ל פירוש מדלא אמר להו לתלמידיה למישרא לה ואתא לקמיה דרב אשי כלומר דאלו רבינא גופיה דהוא בעל לא מצי למישרא ליה דנדרי אשתו כנדרי עצמו אבל אפשר היה לו לצוות לתלמידיו להתירה. ושמע מינה כי מיכנפין שפיר דמי פירוש ליעשות שליח לחרטת אשתו (וש"מ) אבל לכנופי לא. מתני בנגעים כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו פירוש בכהן הרואה את הנגעים רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו. כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו פירוש דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ולא שנא בנדר שנדר הוא עצמו משום דבר ולא שנא בנדר שהדירוהו אחרים כגון שאסרו לו הנאתם לא מצי שרי איהו ולא נזקק עם שנים אחרים להתיר את הנדר. אבל מי שנדר הנאה מנכסי חברו ובא לישאל הרי זה יכול לישאל לפני אותו שנדר ממנו הנאה הן שהוא יחיד מומחה הן להצטרף עם שנים. רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים כלומר שאינן ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה. ואשכחן במכלתין בגמרא דמערבאי דגרסינן הכי נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר לה כלומר לא הפר לה ביום שמעו דתו לא מצי מפר. פשיטא שאינו מפר לה לענין הבעל כלומר מדין בעל מהו שיפר לה לענין הזקן כלומר אם הבעל יחיד מומחה מי מצי מפר לה מידי דהוה איחיד מומחה דעלמא. מה אנן קיימין אם בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן כלומר והוא עצמו מתירן מדין בעל אלא כינן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים. ולא מתנתא אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים פירוש בתמיה כלומר במתניתין דנגעים תנן דנדרי אשתו כנדרי עצמו. ולאו רבי יודה היא כלומר ההיא רבי יהודה היא ודילמא רבנן פליגי עליה ואמרי דבעל מתיר נדרי אשתו לענין הזקן. ומהדרינן תנינן בשם רבי יודה רבי חייא תני לה בשם חכמים כלומר אף על גב דודאי במתניתין ידנגעים תנינן לה בשם רבי יודה מיהו רבי חייא הוה תני לה בשם חכמים כלומר והלכך כרבי יהודה קיימא לן. שמעינן מינה דהלכתא כרבי יהודה שאין הבעל מתיר נדרי אשתו מאי טעמא אשתו כגופו ואין חכם מתיר נדרי עצמו. וכתב רבינו שמשון ז"ל דמכל מקום מצטרף הוא הבעל לשלשה מידי דהוה אבכור דאין חכם מתיר בכור שלו והוא מצטרף לשלשה כדאיתא בבכורות. הרנב"י ז"ל.
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל: ופסק הרמב"ן נר' בפסקי הלכותיו כרבי יהודה מדתני לה רבי חייא בשם חכמים ולעולם אין הבעל מתיר נדרי אשתו ואפילו לענין זקן מאי טעמא אשתו כגופו דמי ואין חכם מתיר נדרי אשתו. ומיהו בפ"א דמכלתין משמע איפכא דאמרינן התם רבינא הוה ליה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי אמר בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו וכו' ואמרינן עלה שמע מינה לא (ואלו) שרי למשרא נדרא במקום רביה כלומר מדאיצטריך רבינא למטרח למבעי מדרב אשי אי מצי איהו למהוי שליח אשתו לחרטתה כדי שיתירנו רב אשי דאי לא משום כבודו דרב אשי דהוה רביה איהו גופיה הוה מתיר לה מחמת זקן אלמא מתיר הוא הבעל לענין הזקן דלא כרבי יהודה במתני' דתני לה לסתם מתניתין דלא כרבי יהודה ואף על גב דרבי חייא דירושלמי תני לה בשם חכמים אנן אמתניתין ואגמרא דילן סמכינן אלא שכבר הורה זקן נר' ולחומרא בשל תורה והלך אחריו.
ירושלמי קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הניית בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם אית תנויי תני אפילו על קמייתא נשאל שאינו כמפר נדרים לעצמו עד כאן בירושלמי והוא בפרק השותפין דמכלתין. תוספתא המודר הנאה מבני עירו ובא אחד וישב שם שלשים יום מותר בו מיושבי עירו ובא אחד וישב שם שלשים יום אסור בו. תוספתא הנודר מן העיר ונשאל לחכם שבעיר אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו והנודר מן ישראל ונשאל לחכם שבישראל אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו. עד כאן.
תשמיש המטה לרבנן ענוי נפש הוי פירוש דאשה. אף על גב דפשיטא לן דענוי נפש דאיש הוי ליכא למפשט מיניה באשה כדפ' לעיל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה