משנה תרומות ז ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת תרומות · פרק ז · משנה ב | >>
בת כהן שנישאת לישראל ואחר כך אכלה תרומה, משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש.
ומיתתה בשריפה.
נישאת לאחד מכל הפסולין, משלמת קרן וחומש, ומיתתה בחנק, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, זו וזו משלמות את הקרן ואינן משלמות את החומש, ומיתתן בשריפה.
בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל וְאַחַר כָּךְ אָכְלָה תְּרוּמָה,
- מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַקֶּרֶן, וְאֵינָהּ מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַחֹמֶשׁ.
- וּמִיתָתָהּ בִּשְׂרֵפָה.
- נִשֵּׂאת לְאֶחָד מִכָּל הַפְּסוּלִין,
- מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן וָחֹמֶשׁ, וּמִיתָתָהּ בְּחֶנֶק; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זוֹ וְזוֹ מְשַׁלְּמוֹת אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינָן מְשַׁלְּמוֹת אֶת הַחֹמֶשׁ, וּמִיתָתָן בִּשְׂרֵפָה:
בת כוהן שנישאת לישראל,
- ואחר כך אכלה תרומה -
- משלמת - את הקרן,
- ואינה משלמת - את החומש,
- ומיתתה - בשריפה.
- משלמת - את הקרן,
- נישאת, לאחד מן הפסולין -
- משלמת - קרן וחומש,
- ומיתתה - בחנק,
- דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים:
- זו וזו - משלמות את הקרן,
- ואינן משלמות - את החומש,
- ומיתתן - בשריפה.
- זו וזו - משלמות את הקרן,
- משלמת - קרן וחומש,
כבר ידעת, כי כוהנת כשנשאת לישראל אסור לה לאכול בתרומה ושאר קדשים, והוא לשון התורה "ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר"(ויקרא כב, יב) וגו'. ואמרו בספרא "מנין לבת איש כהן שנשאת לישראל ואחר כן אכלה תרומה, וכהן שאכל תרומת חברו, יכול יהו חייבין בחומש? תלמוד לומר "וכל זר לא יאכל קדש ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו"(ויקרא כב, יד), יצאו אלו שאינם זרים לו".
ואמרם מיתתה בשריפה - רוצה לומר כשזנתה והיא אשת זה שאינו כהן, לדברי ה' יתברך "ובת איש כהן כי תחל לזנות"(ויקרא כא, ט), כיון שהיא בת כהן הכל שווה, בין שתהיה אשת כהן או אשת ישראל.
ורבי מאיר אומר, כי כשנשאת לאחד מן הפסולין, כגון ממזר, או מצרי ואדומי ועמוני ומואבי, או אלמנה לכהן גדול, או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, שהיא חללה כמו שיתבאר במקומו, ואסור לה לאכול תרומה וקדשים לעולם, אפילו אחר שנתגרשה מאחד מאלו. ואם אכלה מהם, משלמת קרן וחומש כיון שהיא עתה כמו זר.
וחכמים אומרים שאינה כמו הזר, כי אף על פי שאינה ראויה לאכילה לעולם, כבר אכלה מהם בזמן שעבר קודם שתתחלל.
וכמו כן אומר רבי מאיר, כי אם זנתה והיתה תחת יד אחד הפסולין, מיתתה בחנק כדין כל אשת איש שזנתה, לפי שהיא משנתחללה אינה בת כהן בכהונה.
וחכמים כוונתם על חלולים שבזנות, והתורה לא קראה זנות אלא אשת איש כשזנתה, או שאר העריות. וכן באה בקבלה האמיתית. וכן אמר השם יתברך "לזנות בית אביה"(דברים כב, כא), עד שתהיה אשת איש כשזנתה, כמו שיתבאר במקומו.
ואין הלכה כרבי מאיר:
משלמת את הקרן. כדין גזל:
ואינה משלמת את החומש. דכהנת היא וראויה לחזור לבית אביה אבל נשאת לאחד מן הפסולין נעשית זרה דשוב אינה ראויה דכיון שנבעלה לפסול לה פסלה:
ומיתתה בשרפה. בירושלמי (הל' ב) אמרינן מה טעם דר' מאיר כי תחל לזנות את אביה את שאינה ראויה לחזור לבית אביה יצאת זו שראויה לחזור לבית אביה ופריך נשאת לכשר וזינתה הרי ראויה לחזור לבית אביה בתמיה ומשני מאי כדון כי תחל לזנות את שחילוליה מחמת זנות ולא מחמת נישואים מאי טעמייהו דרבנן ובת איש כהן מ"מ והאי טעמא נמי איתיה בריש ד' מיתות (דף נא.) ואיש יתירא דריש:
וחכמים אומרים זו וזו משלמין את הקרן. היינו חכמים היינו רבי יהודה כדמוכח בפ"ק דכריתות (דף ז.) [דפליגי] התם רבי מאיר ור' יהודה בסך בשמן המשחה לכהנים ולמלכים רבי מאיר מחייב ורבי יהודה פוטר דרבי מאיר סבר ואשר יתן ממנו על זר ומלך וכהן השתא זרים נינהו ורבי יהודה סבר בעינא עד דאיכא זר מתחלה ועד סוף ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים נינהו וא"ר איקא ואזדו לטעמייהו ומייתי מתניתין דגבי אוכל תרומה דבעינן זר מעיקרא לרבי יהודה:
בת כהן שנשאת לישראל - ואסורה לאכול בתרומה:
משלמת את הקרן - כדין גוזל את חבירו, אבל לא חומש דכהנת היא, וכתיב (ויקרא כב) וכל זר לא יאכל קדש יצאה זאת שאינה זרה ואפשר לה שתשוב לבית אביה כנעוריה ותהא מותרת לאכול בתרומה:
ומיתתה בשרפה - אם זנתה תחת בעלה ישראל, כדכתיב (ויקרא כא) ובת איש כהן כי תחל לזנות וכו', כל שהיא בת כהן לא שנא אשת כהן ולא שנא אשת ישראל באש תשרף:
נשאת לאחד מכל הפסולים - כגון חלל נתין וממזר, משלמת קרן וחומש, שהרי נתחללה בביאתו ואינה ראויה עוד לאכול בתרומה והרי היא כזרה:
ומיתתה בחנק - דכתיב ובת איש כהן כי תחל לזנות, מי שראויה לחזור לבית אביה אלמלא זנות זה היא בשרפה, יצתה נבעלת לפסול לה שאינה ראויה לחזור לבית אביה ב שזו אינה בשרפה:
וחכמים אומרים וכו' - דלא הויא זרה עד שתהא זרה מתחלתה ועד סופה וזו הואיל וכבר אכלה בתרומה אינה משלמת את החומש:
ומיתתה בשרפה - ובת איש כהן כתיב מכל מקום ג. והלכה כחכמים:
ומיתתה בחנק. פי' הר"ב דכתיב ובת איש כהן כי תחל לזנות כו' יצתה נבעלת לפסול לה שאינה ראויה וכו'. מחמת בעילת הפסול בלא זנות זה שנבעלת כשהיא אשת איש:
[*וחכמים אומרים כו'. ומיתתן בשרפה. פי' הר"ב ובת איש כהן כתיב מ"מ. ירושלמי. והאי טעמא נמי איתא בריש ד' מיתות ואיש יתירא דריש. הר"ש]:
(ב) (על הברטנורא) מחמת בעילת הפסול בלא זנות זה שנבעלה כשהיא אשת איש (ובס' ב"ד מביא גירסא בדברי הר"ב יצתה נשאת לפסול כו'):
(ג) (על הברטנורא) וה"ט איתא נמי בריש ד' מיתות ואיש יתירה דריש:
כת כהן שנשאת לישראל: בסנהדרין בד' ס"ו איכא מ"ד דרבי ס"ל כר"מ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דבירוש' פריך והתנן לקמן רפ"ח האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעלך ר' אליעזר מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר והה"נ בת כהן שאוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה אביך השיאך לזר דה"ה דפליגי בה ולר' יהושע פטורה בין מקרן בין מחומש דומיא דעבד מת רבך או מכרך וקיי"ל כר' יהושע ומתני' סתמא קתני דחייבת בקרן ומני לא ר' אליעזר ולא ר' יהושע ומשני הוון בענין למימר דר' יהושע לא פטר אלא בחומש ולא בקרן ומתני' בקרן מיירי ומסיק מה פליגין לשעבר שחשב הוא או היא שאוכלין בהיתר אבל מתני' להבא שאחר שנשאת ויודעת שנשאת אכלה והתם אפי' ר' יהושע מודה דמיחייבא בקרן כי מתני' ע"כ:
נשאת לאחד מכל הפסולין: כגון חלל נתין וממזר או מצרי ואדומי עמוני ומואבי או אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שהיא חללה (זונה). הרמב"ם ז"ל:
משלמת קרן וחומש: בקצת ספרי כתיבת יד גרסי' התם בכריתות משלמת קרן וחומש ואשם ושם כתב רש"י ז"ל דלא גרסי' אשם:
וחכמים אומרים זו וזו וכו': חכמים הוא ר' יהודה כדמוכח בפרק קמא דכריתות:
יכין
משלמת את הקרן: כשאר גזלן וכסי' ב':
ואינה משלמת את החומש: דאינה זרה מדאפשר שתחזור לבית אביה. וכיון שאינה משלמת החומש אין התשלומין נעשות תרומה ומותרת נמי לשלם בדמי'. וכיון שאין צריכה לשלם רק משום גזל א"כ אם היא תרומה שאין צריכה ליתנו לכהן כגון שירשתו מאביה כהן אין צריכה לשלם כלל:
ומיתתה בשרפה: בזנתה תחת בעלה ישראל:
נשאת לאחד מכל הפסולין: שמשנבעלה לחלל נתין ממזר ושאר פסולים. נאסרה בתרומה לעולם:
וחכמים אומרים זו וזו משלמות את הקרן ואינן משלמות את החומש: מדהיתה פ"א ראוי' לחזור:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת