משנה שקלים ב ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שקלים · פרק ב · משנה ב | >>
הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו, ושקלו על ידי עצמו, אם נתרמה תרומה, מעל.
השוקל שקלו ממעות הקדש, אם נתרמה תרומה וקרבה הבהמה, מעל.
מדמי מעשר שני, מדמי שביעית, יאכל כנגדן.
הַנּוֹתֵן שִׁקְלוֹ לַחֲבֵרוֹ לִשְׁקֹל עַל יָדוֹ, וּשְׁקָלוֹ עַל יְדֵי עַצְמוֹ,
- אִם נִתְרְמָה תְּרוּמָה, מָעַל.
- הַשּׁוֹקֵל שִׁקְלוֹ מִמְּעוֹת הֶקְדֵּשׁ,
- אִם נִתְרְמָה תְּרוּמָה וְקָרְבָה הַבְּהֵמָה, מָעַל.
- מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מִדְּמֵי שְׁבִיעִית,
- יֹאכַל כְּנֶגְדָּן:
הנותן שקלו לחברו - לשקול על ידו,
- ושקלו - על ידי עצמו,
- אם נתרמה התרומה - מעל השוקל.
- שקלו - מן ההקדש,
- נתרמה התרומה, ואחר כך קרבה הבהמה - מעל.
- ממעשר שני, ומדמי שביעית - יאכל כנגדו.
- ושקלו - על ידי עצמו,
אם נתרמה תרומה, מעל השוקל לפי העיקרים שהקדמתי לך, כי כשהוא תורם – תורם על הגבוי ועל העתיד לגבות, ואותו השקל כשנתנו לחבירו מיד קנאו ההקדש כשתרם, וכשנתנו על עצמו נהנה מן ההקדש ונתחייב קרבן מעילה. וההנאה שהוא נהנה היא שלא ימשכנו אותו, וכבר קדם לך כי כל מי שאינו שוקל שממשכנין אותו, וזו היא ההנאה שבסיבתה נתחייב מעילה להשלים המצוה, והעיקר אצלינו 'מצות לאו ליהנות נתנו', וכששקל שקלו ממעות שהיו אצלו הקדש ונתנו אחר שנתרמה תרומה, ואחר שנתן קנו מאותה התרומה בהמה והקריבוה, אז יתחייב מעילה לפי שזה ההקדש הקדש הוא בכל מקום שהוא ולא נשתנה, וכשהקריבו הבהמה והוא נתכוון שהוא ממעות כל מי שנתן דבר בתרומת הלשכה, כאילו קנה באותן מעות של הקדש בהמה והקריבה ונפטר מחיוב המשכון כאשר זכרנו ונהנה ויתחייב מעילה.
ואם נתנו ממעות מעשר שני יאכל כנגדו בירושלים כדין מעשר שני כאשר זכרנו.
ואם היה מדמי שביעית יאכל גם כן כנגדו בקדושת שביעית, כאשר בארנו במקומו.
הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו - בשבילו, והלך השליח ושקל בשביל עצמו:
אם נתרמה התרומה - קודם שנתן השקל לגזבר:
מעל - זה ששקל בשביל עצמו, דמיד שנתרמה התרומה על העתיד לגבות, היה זה השקל שנתן לו חברו לשקול עליו ברשות הקדש, וכשנתנו על עצמו נהנה מן ההקדש, שהרי אם לא היה נותן שקל זה בשביל עצמו היו ממשכנין אותו, כדתנן לעיל בפ"ק משישבו במקדש התחילו למשכן, ונמצא נהנה מן ההקדש ג וחייב קרבן מעילה:
השוקל שקלו מן ההקדש - שהיו בידו מעות שהוקדשו לבדק הבית ד וכסבור שהם של חולין ה ושקל מהם שקלו, ונתרמה התרומה וקנו בהמה באותה תרומה והקריבוה, אז נתחייב השוקל קרבן מעילה, אבל לא קודם, לפי שזה ההקדש נשאר הקדש כמו שהיה בכל מקום שהוא. ולא נשתנה, וכשנקרבה הבהמה והוא נתכוין שהיא מממון כל מי ששקל בתרומת הלשכה נעשה כאילו קנה בהמה באותן מעות של הקדש והקריבה, ונהנה שלא משכנוהו בשביל שקלו, ונתחייב בקרבן מעילה. ורישא נמי דקתני כשנתן לו חבירו לשקול על ידו ושקל על עצמו דמעל, היינו נמי שקרבה בהמה אחר שנתרמה התרומה. והאי דלא תנייה ברישא, משום דסמיך אסיפא שמפרש בה מעילת שניהם. והיינו טעמא שאינו מועל מיד אע"פ שנהנה כבר, לפי שאין מעילה אלא במוציא מן ההקדש לחולין, אבל המוציא מהקדש להקדש אעפ"י שנהנה אינו מועל אלא אחר שעשה מעשה בהקדש השני. וכן מוכח בירושלמי:
יאכל כנגדן - יביא שקל ויאמר, כל מקום שהם מעשר שני או שביעית יהיו מחוללים על שקל זה, דשביעית תופסת דמיה כהקדש, ויאכל פירות שיקנה באותו שקל בירושלים כדין מעשר שני או יאכלם בקדושת שביעית אם הפירות שחלל היו שביעית:
מעל. פי' הר"ב שנהנה כו' שהיו ממשכנין אותו. אבל זה שעשה המצוה לא מיקרי הנייה. דמצות לאו ליהנות נתנו. כ"כ הרמב"ם:
ממעות הקדש. פי' הר"ב שהוקדשו לבדק הבית. דאילו מעות שהופרשו לקדשי מזבח לא פסיקא ליה. דהא תנן במ"ב פרק ג' דמעילה דמפריש מעות לנזירתו לא נהנין ולא מועלין דראוין לשלמים. ואין מועלין בקדשים קלים עד שיזרק דם. בפ"ק דמעילה. ומ"ש וכסבור שהם של חולין משום דשוגג במעילה מפורש בקרא בפ' ויקרא. אבל הזיד במעילה לא אתפרש בהדיא בקרא כמ"ש הרמב"ם בריש ה' מעילה:
(ג) (על הברטנורא) אבל זה שעשה המצוה לא מיקרי הנייה דמצות לאו להנות נתנו. הר"מ:
(ד) (על הברטנורא) דאלו מעות שהופרשו לקדשי מזבח לא פסיקא ליה. דהתנן במ"ב פ"ג דמעילה דמפריש מעות לנזירתו לא נהנין ולא מועלין דראוין לשלמים ואין מועילין בקדשים קלים עד שיזרק הדם:
(ה) (על הברטנורא) משום דשוגג במעילה מפורש בקרא בפרשת ויקרא אבל במזיד במעילה לא אתפרש בהדיא בקרא. הר"מ:
הנותן שקל לחבירו וכו': ביד פ"ג דהל' שקלים סי' י' י"א ובפ' ששי דהלכות מעילה סי' י"ב י"ג וכתב החכם ה"ר שלמה שיריליו ז"ל ה"ג וכן נמצא בספר ישן הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקלו ע"י עצמו אם נתרמה התרומה מעל השוקל שקלו ממעות הקדש אם נתרמה התרומה מעל ולא גרסי' בגמ' דבני מערבא כגרסת הספרים דגרסי בסיפא וקרבה הבהמה ואין לתמוה במה שכתוב בסדרי המשנה שלנו וקרבה הבהמה ולא כן בירושלמי דהא בבמה דוכתי אשכחן הכי וקשיא לי דהני תרתי בהבי וכולה חדא היא ודמיין אהדדי דהא כי הפריש שקלו ראובן מיד קדוש כדאמרי' וכו' א"כ כי שקלו שמעון לעצמו גזלו מן ההקדש דהא לקמן תנן מותר שקלים חולין הא שקלים עצמן קדש ואין רשאי לשנותם וליהנות מהם וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ' ששי דהלכו' מעילה וז"ל הפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חברו מעל ע"כ וא"כ תרי באבי למאי איצטריכו. ונ"ל דצריכי דאי תני שוקל שקלו של חברו ושקלו ע"י עצמו ה"א בההיא מעל כי נתרמה משום דגבי שקל דשולק יד בהקדש חברו הוא אבל סיפא הקדש דידיה הוא ואין כאן שולח יד ועוד אי סברי ב"ד דההוא גברא לא שקיל שקלי מיניה משכונא מש"ה מעל דמזיק לחבריה טפי אבל גבי מעות הקדש אע"ג דנהנה דלא שקלי מיניה משכונא אימא לא ואי תני שוקל מעות הקדש ה"א בההיא משום דעומד ומוקדש הוא לקדושה אחרונה משנה מקדושה לקדושה הוא אבל שקלו של חברו דלקדושה דיהביה ראובן יהביה נמי האי גברא וכיון דחדא קדושה היא אימא לא צריכא. ומאן דגריס בסיפא וקרבה הבהמה אית ליה למיגרס נמי ברישא והיינו תנא דבי רבי דבירוש' וכן מצאתי גרסא דגריס הכי בתרוייהו קרבה הבהמה א"נ תנא סיפא לגלויי רישא וה"פ דמתני' לשקול על ידו בשבילו ושקלו ע"י עצמו. ובגמ' ירוש' פריך דכי שקל ע"י עצמו מאי הוי דהא כי יהיב להו לגזברים סתמא יהיב להו ולא קאמר להו בשבילי אני נותן דאין לך אדם שפורע שקלו שיאמר בשבילי אני נותן וכיון דהך שקל של חברו הוה אע"ג דיהביה מדעתא דנפשיה כיון דסתמא יהיב ליה שקל בחזקת בעליו הוא דלגבי הקדש דברים שבלב אינם דברים ומשני ליה כגון דהאי דיהיב איניש מסויים של בית ר"ג כדמפ' התם:
אם נתרמה התרומה מעל: אם כששקלו זה ע"י עצמו נתרמה התרומה מעל מיד ואע"ג דהדר שילם שקלו דשני:
מִמעוֹת הקדש: מִמְעוֹת בדק הבית אם נתרמה התרומה מעל ואע"ג דהדר שילם שקלו והרא"ש ז"ל גריס בסיפא ונתקרבה הבהמה ולא היה בספרו כתוב ברישא ופירש דקאי נמי ארישא והיינו טעמא שאע"פ שנהנה כבר אינו מועל עד שנעשה כל מצות הקדש דהיינו נתקרבה. ותניא פ' הנהנה במסכת מעילה מנין המוציא מקדש לקדש כגון לקח קני זבין ושקל שקלו או הביא חטאתו ואשמו ממטות של הקדש כיון שהביא מעל דברי ר"ש ר' יהודה אומר עד שיזרק הדם ת"ל למעול מעל ריבה ומתני' דהכא ר' יהודה וסבר ר' יהודה כיון דמקדש לקדש קמשני לא איתרבי למעילה אלא אחר שנעשה כל מצות הקדש שני אלו דבריו ז"ל. ומה שכתב דקאי נמי ארישא יפה פירש דכולה חדא ותנא סיפא לגלויי רישא כדפרישית לעיל אבל מה שכתב ומתני' דהכא ר' יהודה היא ולא ר"ש קשה לי בגווה טובא דהא כיון דנתרמה התרומה על כל שקל ושקל חלק כל ישראל יש ואין בשום שקל של שום אדם שום מרות בו דהא תורמין על כל ישראל כולן וא"כ מה לי קרבה הבהמה או לא קרבה והא אין כאן תוספת ומגרעת בהקרבת הבהמה דהאי שקל ששקל ראובן ושקלו שמעון לעצמו ועוד קשה דקאמ' מאן דתנא נתקרבה כר' יהודה ולא כר"ש ובירוש' אמרי' דמאן דתני נתקרבה הבהמה ר"ש הוא ועוד דלדעתו מאן דתני נתקרבה הבהמה לענין דינא קפיד ובלאו הכי לא מעל ובירוש' אמרי' דלא תני ליה אלא משום דכהנים זריזין הן. וע"ק דהא ר"ל וכולי' ועוד דלשון אם נתרמה לא משמע הכי וה"ל למיתני לא מעל עד שיתרמו תרומה ועוד למה להו בירוש' למימר טעמ' משום משכון הא זרקו עליו דם ומעל לר' יהודה הלכך מכל אילין לא סליק לן האי פירושא ואין לנו לפרש אלא על דרך הירוש' והראב"ד ז"ל בפי' ת"כ נמי היה גורס נתקרבה הבהמה בסיפא ולא ברישא ומפ' וכו' ודבריו רחוקים ודחוקים ועוד שעושה גמרא מעצמו עכ"ל ז"ל בקיצור כל מאי דאפשר:
מדמי מעשר שני: ה"ר יהוסף ז"ל הגיה ממעשר שני ומחק מלת מדמי:
יכין
הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו: ר"ל בשביל המשלח:
ושקלו על ידי עצמו: ר"ל ששקלו השליח בשוגג בשביל עצמו, דהיה סבור שלו הוא, דאי במזיד ליכא מעילה. [מיהו אשכחנא נמי מעילה דרבנן, ור"ל דעביד אסורא, כאלו ואלו מתערבין באמה וכו' ומועלין בהן [יומא דנ"ח], ועי' תוס' [פסחים דכ"ב א'] ורש"י [מעילה די"א א']:
אם נתרמה תרומה: ר"ל אם בשעה ששקלו בשביל עצמו, כבר נתרמה התרומה:
מעל: דאף דבשביל הנאת המצוה שנתן שקלו, לא מעל, דמצות לאו להנות נתנו עכ"פ מדהי' ממשכנין מי שלא נתן שקלו, נמצא נהנה ממעות הקדש, דכשנתרמה תרומה על העתיד לגבות, ברשות הקדש קאי השקל בכל מקום שהוא. ואף שי"ל שזה השקל יהיה נשאר בשירי הלשכה, והרי קיי"ל דאין מעילה בשיריים, ואיך יביא חולין לעזרה, מתני' ר"מ היא דס"ל יש מעילה בשיריים (ירושלמי):
השוקל שקלו ממעות הקדש: של בדק הבית או של קדשי קדשים שהיו תחת ידו, ושגג דסבר של חולין הוא, אבל קדשים קלים אין בהם מעילה רק אחר זריקה. וכמו כן במזיד אין מעילה בשום קדשים:
אם נתרמה תרומה וקרבה הבהמה: ר"ל שכבר הקריבו הקרבן שקנו בעד התרומה שהפרישו, דאל"כ לא מעל, דהמוציא מעות מהקדש להקדש, לא מעל עד שיעשה מעשה בהקדש השני. ולא דמי לדלעיל סי' י"ב, דא"צ שיקריבו כבר הקרבן, דהתם לא בא השקל בתחלה לבי גזא דרחמנא כי הכא, להכי תיכף כשהוציאו מעל, משא"כ הכא מהקדש להקדש הוציא [ולתוי"ט רישא מיירי כסיפא וזה דלא כרמב"ם פ"ג משקלים]:
מדמי מעשר שני מדמי שביעית: אם הביא מהן שקלו, והרי מעשר שני צריך לאכלו בירושלים, ושביעית צריך לאכלו קודם זמן הביעור, ואע"ג דשביעית אסור לסחורה [כשביעית פ"ח] כדי ג' סעודות מותר למכור [כסוכה ל"ט ב']:
יאכל כנגדן: דהיינו שיביא שקל חולין, ויאמר שקל שנתתי ממעשר או משביעית יהיה מחולל על זה ויאכל לזה השקל כשאר מעשר שני או כשאר שביעית:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת