משנה פאה ד א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ד · משנה א | >>
הפאה ניתנת במחובר לקרקע.
בדלית ובדקל, בעל הבית מוריד ומחלק ג לעניים.
רבי שמעון אומר: אף בחליקי אגוזים.
אפילו תשעים ותשעה ה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז, לזה שומעיןו, שאמר כהלכה.
הַפֵּאָה נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע.
בְּדָלִית וּבְדֶקֶל, בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים.
אֲפִלּוּ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לְחַלֵּק וְאֶחָד אוֹמֵר לָבֹז, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה.
הפאה ניתנת - במחובר לקרקע.
- בדלית, ובדקל - בעל הבית מוריד, ומחלק לעניים.
- רבי שמעון אומר: אף בחליקי אגוזים.
- אפילו תשעים ותשעה אומרין לחלק,
- ואחד אומר לבוז - לזה שומעין, שאמר כהלכה.
אמר הכתוב: "לא תכלה פאת שדך בקצרך"(ויקרא כג, כב). בא ללמדנו שיניחו פאה מחוברת לקרקע, וזה בקציר ומה שדומה לזה מן הדברים, שאפשר לקטון ולגדול לקחתה.
ודלית — שם לגפן, כמו "דליותיו"(יחזקאל יז, ו).
ודקל — התמר.
וחליקי האגוזים — אגוזי פרך, והם מין אגוזים, והוא מאד גבוה.
ופירוש לבוז — שיקח כל אחד מה שיוכל.
ואין הלכה כרבי שמעון:
במחובר לקרקע. דגבי קציר כתיב תעזוב דמשמע שיניח לפניהם תבואה בקשיה:
דלית. גפן גדולה המודלית ע"ג עצים או על גבי אילנות אחרים:
מוריד ומחלק. דהני שיש סכנה בעלייתם מצות פאה בתלוש ובירושלמי דריש לה מקרא וכן בת"כ בפ' קדושים:
חליקי אגוזים. אילן של אגוזים ופי' בערוך דקרי ליה חליקי לפי שהוא חלק שאין לו לא קשרים ולא ענפים:
אפילו צ"ט. ארישא קאי דבמחובר ואם יש כאן ק' עניים וצ"ט מהם אומרים לבעל הבית שיקצור הכל ויחלק להם הפאה ויש אחד שאינו רוצה אין שומעין להם אלא ירוצו ויבוזו ובדלית שמצותה בתלוש איפכא דשומעין ליחיד הרוצה ליחלק:
ירושלמי (הל' א'). כתיב לא תכלה פאת שדך בקצרך מכאן שהפאה ניתנת במחובר לקרקע יכול אפילו בדלית ובדקל ת"ל קציר מה קציר מיוחד שהקטן מושל בהם כגדול יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בהן כגדול ואית דבעיא משמעיניה מן הדא תעזוב הנח לפניהם תבואה בקשיה תלתן בעמיר תמרים במכבדות יכול בדלית ובדקל כן ת"ל אותם מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שאינם של סכנה ומוציא אני את אלו שהם של סכנה פירוש תמרים במכבדות אין סכנה בלקיטתן שאינן בראשו של דקל ומבעיא ליה בירושלמי בדלית ובדקל היכא קורא שם פאה אם למעלה או למטה בתלוש והוצאה משל מי ור"ל דאם קורא שם פאה למעלה הוצאה משל עניים ואם קורא שם למטה הוצאה משל בעל הבית ומסיק שאפי' תאמר קורא שם פאה למעלה הטריחו על בעל הבית שתהא הוצאה שלו מפני הסכנה תניא בת"כ בפרשת קדושים תעזוב הנח לפניהם והם יבוזו אפילו צ"ט אומרים לחלק ואחד לבזבז אפילו בריא אפילו ידיו יפות לזה שומעין שאומר כהלכה יכול בדלית ובדקל כן ת"ל אותם אפי' צ"ט אומרים לבזבז ואחד אומר לחלק אפי' זקן אפי' חולה לזה שומעין שאומר כהלכה:
ירושלמי (שם). בעל הבית שקרא שם פאה וכילה קורא אני עליו לא תכלה פאת שדך בקצרך [לא קרא שם פאה וכילה קורא אני עליו לא תכלה פאת שדך בקצרך] התנו ביניהן אפילו כן אין שומעין לו בעל הבית מחלק בידו שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו ר' שמואל בר אבודימא בעי כילה שדהו אתמר חזרה פאה לעמרים אפי' כן בעל הבית מחלק בידו שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו פי' שקרא שם וכילה שלא כדין עשה שהיה לו להניח לעניים לבזבז במחובר ואף על פי שעבר בלאו [לא] נשתנה דינו וקורא אני עליו לא תכלה דכתיב בסיפא דקרא תעזוב דמוכח שדינם לבזבז ולא לחלק כמו שדרשנו למעלה לנתינה במחובר ולא מיבעיא כשקרא שם במחובר וכילה אלא אפי' לא קרא שם נמי כך דינו דבין כך ובין כך קורא אני עליו לא תכלה ותעזוב אלא שהעניים התנו ביניהן ושמא ע"פ ב"ד עשו תנאי זה דאי בעל הבית אין שומעין לו לעוות עני האומר לבוז אלא בעל הבית מחלק בידו לכולם בשוה. שלא יראה לעני מודעתו מלשון הלא בועז מודעתנו כלומר הידוע וניכר לו וישליך לפניו רבי שמואל בר אבודימא בעי כלומר מילתא דפשיטא לן מיבעיא ליה לר"ש בר אבודימא כילה את שדהו אתמר חזרה פאה לעמרים כי ההיא דתניא בריש הגוזל קמא (דף צד.) מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה מפריש מן העמרים אפי' כן בעל הבית מחלק כלומר אע"פ שחזרה פאה לעמרים להיות דינה לבזבז כמו הקמה אמרי' דאפ"ה מחלק שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו:
הפאה ניתנת במחובר - דכתיב (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב א, הנח לפניהם והם יבוזו:
בדלית - גפן המודלית על גבי עצים או על גבי אילנות:
מוריד ומחלק - דכתיב (שם) תעזוב אותם, אותם שאין בהם סכנה ב אתה עוזב לפניהם ואי אתה עוזב אותם שיש סכנה בעלייתם, אלא מוריד מן האילן ומחלק להם:
בחליקי אגוזים - על שם שאילנות של אגוזים חלקים ואין בהם קשרים כשאר אילנות קרויין חליקי אגוזים. ד ואין הלכה כר"ש:
אפילו תשעים ותשעה - ארישא קאי, בפאה הניתנת במחובר:
במחובר. פירש הר"ב דכתיב לעני ולגר תעזוב [*דהוה מצי למימר יהיה]. עיין ריש פ"ו:
מוריד. פי' הר"ב דכתיב תעזוב אותם. אותם שאין בהם סכנה וכו'. ירושלמי. והכי דריש דאותם מיעוטא הוא ומסתבר להוציא את אלו שיש בהם סכנה:
ומחלק לעניים. ירושלמי (שלא) [צ"ל שמא] יראה לעני מדעתו [צ"ל מודעתו] וישליך לפניו. פי' הר"ש כדי שלא ישליך לפני עני הקרוב לו שרואהו הלכך צריך לחלק להם והוא מלשון הלא בועז מודעתנו [רות ג]:
בחליקי אגוזים. פי' הר"ב שאין בהם קשרים. וכ"כ הר"ש בשם הערוך. והרמב"ם פי' אגוזי פרך והם מין אגוזים והוא מאד גבוה:
תשעים ותשעה. פי' הר"ש עניים:
[*ואחד אומר לבוז לזה שומעין וכו'. ואפי' הוא בריא וחזק יותר מחביריו או אוכל יותר מהם. כך מצאתי בפירוש שאזכור בפ"ו משנה ד']:
(א) (על הברטנורא) דהוה מצי למימר יהיה:
(ב) (על הברטנורא) ירושלמי. והכי דריש דאותם מעוטא הוא ומסתבר להוציא את אלו שיש בהם סכנה
(ג) (על המשנה) ומחלק. שלא יראה לעני קרובו וישליך לפניו. ירושלמי:
(ד) (על הברטנורא) והר"מ פי' אגוזי פרך והם מין אגוזים והוא מאוד גבוה:
(ה) (על המשנה) צ"ט. פי' עניים:
(ו) (על המשנה) לזה שומעין. ואפילו הוא בריא וחזק יותר מחביריו או אוכל יותר מהם:
הפאה כו': פי' הרש"ש ז"ל הפאה של תבואה וקטנית ואילן ניתנת במחובר חוץ מדלית ודקל כלומר זכות ורשות עניים ניתנת לעניים בה במחובר לקרקע ויבוזו אותה וכל דאלים גבר. ותרתי קמשמע לן חדא שיניחנה במחובר ויזכו בעצים ובקשים וחדא שיניחנה לפניהם ויבוזו אותה כרצונם ע"כ. ומשמע דגם שכחה ולקט דינם לבוז כמו הפאה דהא בשלשתן כתיב לעני ולגר תעזוב. ועי' עוד במ"ש בשם הר"ר שמשון ז"ל לקמן פרק בתרא סי' ג'. וכן נראה גם כן מן הפי' שהעתיק שם ר"ע ז"ל כמש"ש בס' תוי"ט:
יכין
הפאה ניתנת במחובר לקרקע: שיניח לעניים לתלשה בעצמן ממחובר:
בדלית: גפן המודלה ע"ג כותל גבוה:
ובדקל: שגבוה הוא:
בעל הבית מוריד ומחלק לעניים: שלא יסתכנו כשידחקו זה את זה. ואינו משליכו לפניהן. שמא יתכוון להשליך סמוך לקרובו עני:
רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים: אילני אגוזי פרך. קאקוסניססע בל"א. שחלקים וגבוהים מאד. ונראה לי דת"ק ס"ל דכיון דפסוק א' מחייבו ליתן מחובר. וכ' א' מחייבו ליתן בתלוש. מסתבר שלא חייבתו תורה להטריח כ"כ באילנות שגבוהים ביותר ואף שאין אלו גדלין בא"י הרי כבר כ' הרמב"ם [בפ"א ממתנת עניים] שנוהגים כל מתנת עניים גם בח"ל [אב"י ועי' שיר השירים וי"ו י"א. ואגוזי פרך דערלה פ"ב ועי' מעשרות פ"א ב'. ועוד דשיעורין הלמ"ס כסוכה ד' ה' ב' ובתוכם שיעור דאגוז לשבת ואתרוג לר"מ כשבת דפ"א. א'. ובודאי שיער בפירות דא"י וי"ל דכונת ע"ר על חלוקי אגוזים דוקא שהוא מין בפני עצמו]:
אפילו תשעים ותשעה: עניים, וארישא קאי. ולא זכיתי לידע למה נקט "תשעים ותשעה", ולא "מאה" שהוא מנין שלם. [אמר ברוך יצחק: ול"מ נראה לי דאתא לאשמועינן דאפילו באו כל המאה יחד תחלה, והיו להם דעה אחת, ואחר כך בשעת החלוקה נטה האחד בדעתו מחביריו הרבים – אם אמר כהלכה שומעין לו.]:
אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין: אף שחזק מחביריו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת