רמב"ם על פאה ד
פאה פרק ד
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה פאה ד רמבם
אמר הכתוב: "לא תכלה פאת שדך בקצרך"(ויקרא כג, כב). בא ללמדנו שיניחו פאה מחוברת לקרקע, וזה בקציר ומה שדומה לזה מן הדברים, שאפשר לקטון ולגדול לקחתה.
ודלית — שם לגפן, כמו "דליותיו"(יחזקאל יז, ו).
ודקל — התמר.
וחליקי האגוזים — אגוזי פרך, והם מין אגוזים, והוא מאד גבוה.
ופירוש לבוז — שיקח כל אחד מה שיוכל.
ואין הלכה כרבי שמעון:
כשיקח מקצתו ויכסה מקצתו, לוקחין מידו הכל, בין מה שלקח ובא לידו, ובין מה שכיסה. וזה קנס, וכן אמרו: קונסין אותו ומעבירין ממנו את הכל, את התלוש ואת המחובר.
ועומר השכחה - יתבאר אחרי זה:
מגלות - הם חרמשים.
וקרדומות - הם ממיני הפטישים.
והדבר כולו מבואר:
שלש אבעיות — שלש בקשות, מלשון "אם תבעיון בעיו"(ישעיהו כא, יב).
ואמרו: נותנין הפאה בשחר, בשביל המיניקות שהם מצטרכות לאכול בבוקר. ובחצות, בשביל הנערים הקטנים שהם ישנים בבוקר, ויתהלכו לאטם עד חצות היום. ובמנחה, בשביל הזקנים, שלא יגיעו [מן ה](ל)עיר אלא עד אותה השעה.
ובית נמר — שם מקום.
ועניין על החבל — הוא על קו מישור, מתחילת השדה עד סופה.
מכל אומן ואומן — רוצה לומר, מכל שורה ושורה, שכן היו קוצרים שורה אצל שורה, וכל שורה נקראת אומן.
ואין הלכה כרבן גמליאל ולא כרבי עקיבא, אלא בשלוש שעות אלו בלבד תינתן הפאה, כדי שיהיו שעות ידועות להתקבץ בהם העניים:
שכחה — הוא מה שאמר הכתוב: "ושכחת עומר בשדה"(דברים כד, יט). וזה יהיה כשמוליכין העומרים ממקום למקום, כמו שיתבאר.
ודעת החכמים, שכל זרע שלא נתחייב בחיובי קמה, והם לקט ופאה, לא יתחייב גם כן בחובת העומר, והיא השכחה.
ואין הלכה כרבי יהודה:
כשיקדיש קמה ופדה קמה, נתחייב בפאה ובלקט.
וכשיקדיש עומרים ופדה עומרים, חייב בשכחה.
ואם הקדיש קמה, וקצר הגזבר ועשאם עומרים, ואחר כן פדאם, לא יתחייב בהם ואפילו בשכחה. וזה דעת החכמים, כפי מה שהקדמנו מן העיקרים שיש אצלנו:
עונת המעשרות — היא שעה שיתחייב במעשרות. וזמנם משתנה כפי שינוי הזרעים, ועוד אבאר אותו במסכת מעשרות.
ומה שאמר וגמרן הגזבר - רוצה לומר, ונגמרו והן ביד הגזבר:
זה אשר לקט את הפאה ואמר: "הרי זה לפלוני", אם יהיה זה הלוקט עני ותהיה ראויה לו אותה הפאה, אין מחלוקת שזכה לו, וזכה בה האיש האחר אף על פי שאיננו כאן. שאנו אומרים: אחרי שיש לו רשות לקחתם, יש לו רשות להקנותם לאיש אחר.
אבל מחלוקת רבי אליעזר וחכמים, אם היה הלוקט עשיר. שרבי אליעזר אומר: אחר שיש לו רשות להפקיר נכסיו ויאכל הפאה ההיא, יש לו רשות להקנותה לאיש אחר; וחכמים אומרים: "לא אמרינן תרי מיגו", שנאמר אחרי שיש לו רשות להפקיר נכסיו – יהיה כאילו הפקירם, ונאמר אחר כן, אחר שאם הפקיר נכסיו והם ראויים לו – יוכל להקנותם לאחרים.
והעיקר אצל רבי מאיר, שאין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, ולפיכך לקט והשכחה ופאה שלו חייבין במעשרות לדעתו, ואינה הלכה.
וכשיפקיר – לא יתחייב כל הדבר ההוא מעשר, כפי מה שהקדמנו, שהפקר אינו חייב במעשר.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
פירוש הנושר — נופל.
פירוש תלש — שלף מעל הארץ.
תוך היד ותוך המגל — רוצה לומר, מה שיפול ממה שיהיה בתוך היד או המגל, הוא לקט; ומה שיפול מאחורי היד ומאחורי המגל, הוא לבעל הזרע; ומה שיפול מקצה היד ומקצה המגל, והוא מה שיפול בין הקצוות, ולא יפול עליו לא לשון תוך ולא לשון אחור – הוא מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא.
והלכה כרבי עקיבא:
חררי הנמלים — הם חורי הנמלים שהם עושין בארץ לאגור שם הזרע.
כשיהיו בקמה, הם בחזקת בעל הבית, כי אין לעניים בקמה כלום.
וכשימצאו מאחרי הקוצרים, שהרי יש שם זכות לעניים במה שנפל: אמר שהזרע העליון והוא הלבן – לעניים, לפי שנאמר שהם מן הזרע החדש; והזרע התחתון והוא השחור – לבעל הבית, לפי שנאמר שהוא קדמון ומזרע השנה שעברה הוא.
ורבי מאיר אומר, כי אפשר להיות השחור ההוא מזה החדש, כי אי אפשר שלא יהיה בזרע טוב ורע. ואחרי שהדבר ספק, נאמר שספק לקט - לקט.
והלכה כרבי מאיר:
משנה פאה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב