משנה נגעים יג ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יג · משנה ב | >>
האבן שבזוית, בזמן שהוא חולץ, חולץ את כולו.
ובזמן שהוא נותץ, נותץ את שלו ומניח את של חבירו.
נמצא חומר בחליצה מבנתיצה.
רבי אליעזר אומר, בית הבנוי ראש ופתין, נראה בראש, נוטל את כולוד.
נראה בפתין, נוטל את שלו ומניח את של חברו.
הָאֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית, בִּזְמַן שֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ אֶת כֻּלּוֹ. וּבִזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵץ, נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ. נִמְצָא חֹמֶר בַּחֲלִיצָה מִבַּנְּתִיצָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, בַּיִת הַבָּנוּי רֹאשׁ וּפִתִּין, נִרְאָה בָרֹאשׁ, נוֹטֵל אֶת כֻּלּוֹ. נִרְאָה בַפִּתִּין, נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ.
האבן שבזווית -
- בזמן שהוא חולץ - חולץ את כולה,
- בזמן שהוא נותץ - נותץ את שלו, ומניח את של חברו.
- נמצא - חומר בחליצה מבנתיצה.
- רבי אלעזר אומר: בית הבנוי ראש ופתין -
- נראה בראש - נוטל את כולו,
- נראה בפתין - נוטל את שלו, ומניח את של חברו.
האבן שבזוית - רוצה לומר אם תהיה בזוית המשותפת בינו ובין חבירו.
ראש ופתין - מין מלבנים. היה מפורסם התמונה בזמן ההוא אצלם, כמו הנדבך והקשרים אשר יחברו בם הכתלים, ומזאת התמונה יתבאר זה הדין:
חולץ את כולה. כדדרשינן וחלצו מלמד ששניהם חולצין:
נותץ את שלו. כדכתיב (ויקרא יד) את אבניו שלו ואת עציו שלו. תניא בתוספתא [פ"ו] חומר בחליצה מבנתיצה ובנתיצה מבחליצה חומר בחליצה אבן שבזוית בזמן שהוא חולץ חולץ את כולה בזמן שהוא נותץ נותץ את שלו ומניח של חבירו חומר בנתיצה שהוא נותץ אבנים שיש בהן נגע ואבנים שאין בהן נגע ובחליצה אינו חולץ אלא אבנים שיש בהן נגע:
ראש ופתין. פירש בערוך וכן פירשו הגאונים אותו האבן או אותו העץ שתופס מצד מערב נדבך שלו ולצד מזרח נדבך של חבירו שם אותה האבן או אותו העץ ראש ואותן אבנים ועצים שמנדבך זה במערב אחת ומנדבך זה במזרח אחת שמן פתין:
האבן שבזוית - שהיא בינו ובין חברו בשותפות ב:
חולץ את כולו - כדדרשינן וחלצו, מלמד ששניהם חולצים:
בזמן שהוא נותץ - את הבית כולו:
נותץ שלו - דגבי נתיצה כתיב את אבניו ואת עציו, אבניו שלו ועציו שלו:
ראש ופתין - פירש הערוך, אותה האבן או אותו העץ שתופס מצד מערב נדבך שלו, ולצד מזרח נדבך של חברו, שם אותה האבן או אותו העץ, ראש. ואותם האבנים ועצים שבנדבך זה במערב אחת, ובנדבך זה במזרח אחת, שמן פתין ג:
האבן שבזוית. פי' הר"ב שהיא בינו ובין חברו בשותפות. וז"ל רש"י בפ"ט דחולין דף קכ"ח שבזוית. הנראה בבית זה ובבית זה שכן דרך הזויות לתת שם אבנים גדולות המחזיקות את כל עובי הכותל ונראתה משני לדדים ע"כ. וה"ה דה"מ למימר האבן הראשה כר"א דלקמן. אלא דברו בכל כותל. שמן הסתם יש בזוית אבן גדול:
ראש ופתין. כתב הר"ב. פי' הערוך אותה האבן או אותו העץ. שתופס מצד מערב וכו'. ר"ל שהכותל שבינו לבין חבירו נבנה באבנים שלמות. והן נקראים ראשים וממלאים כל עובי החומה עד שנראה בבית זה ובבית זה מצד זה במערב. ומצד זה במזרח. ונבנה ג"כ מפתין מלשון פת לחם (בראשית י"ח) משליך קרחו כפתים (תהלים קמ"ז) ונקראו כך. על שם שהם חלוקים לשנים. ששנים מהם כנגד אבן הראשה האחד. ורגילין לבנות כך הבונים. שורה ראשים ועליהם שורה פתים וחוזר ובונה עליהם שורה ראשים וכן עד למעלה. כך נ"ל לפרש. אבל עכשיו מצאתי למהר"ם שכתב וז"ל בית הבנוי ראש ופתין כו'. בית של ראובן מצד זה. ושל שמעון מצד אחר. וכותל עצים או חומת אבנים מפסקת ביניהם. ונדבך של בית ראובן לצד מזרח ביתו. שהוא צד מערבו של בית שמעון. שוכב על עץ אחד שבראש הכותל שביניהם. או על אבן אחת. ועל אותו העץ או אותו האבן. שוכב כמו כן נדבך של בית שמעון לצד מערבו שהוא צד מזרחו של בית ראובן. אותו העץ או אותו האבן ששני הנדבכים נשענין עליו אחד מכאן ואחד מכאן מקרי ראש. ושאר עצים או אבנים לפנים ממנו אם לצד בית ראובן. ראובן חולץ ולא שמעון. ואם לצד בית שמעון. שמעון חולץ ולא ראובן. ולפי שבערוך פירושו סתום. הרחבתיו עכ"ל:
נראה בראש נוטל את כולו. מדתלי בנראה מסתברא לי דאחליצה קאי. דאי אנתיצה הרי נותץ כל הבית. ומה לי באיזה אבן שנראה. אלא אחליצה קאי. וקאמר דלא חייבו הכתוב לחברו שיחליץ עמו אלא כשנראה בראשו. הואיל והאבן אחד בצד שלו ושל חברו. אבל כשנראה בפתים לא חייב הכתוב לחבירו שיחלין גם האבן שבצדו. הואיל ואבן אחר הוא [וגם לישנא דמתני' דייקא דקתני נוטל ולא קתני נותץ ואף מהר"ם לעיל אסברא לה בחולץ]:
(ב) (על הברטנורא) שכן דרך הזוית לתת שם אבנים גדולות המחזיקות את כל עובי הכותל ונראות משני צדדים. רש"י. והוא הדין דהוה מצי למימר האבן הראשה כר' אלעזר, אלא דברו בכל כותל, שמן הסתם יש בזוית אבן גדולה:
(ג) (על הברטנורא) פירוש, כותל המפסיק בין שני בתים, ועל עץ או אבן אחת שבראשם מונח נדבך לבית זה וכן לבית השני, אותו העץ או האבן מיקרי ראש, ושאר עצים או אבנים לפנים נקראין, פתים. ולפי שבערוך פירושו סתום הרחבתיו. מהר"ם:
(ד) (על המשנה) נראה כו'. מדתלי בנראה, מסתברא דאחליצה קאי. דאי אנתיצה, הרי נותץ כל הבית, ומה לי באיזה אבן נראה. וקאמר דלא חייבו הכתוב לחברו שיחליץ עמו אלא כשנראה בראש, הואיל ואבן אחת בשלו ושל חברו. וכן משמע מדתני נוטל ולא נותץ. וכן כתב מהר"ם:
האבן שבזוית. בחולין פרק העור והרוטב בעינן אי הויא זו של חבירו כמו יד לאבן שלו להכנים טומאה לבית חבירו הטהור דהא אבן המנוגעת מטמאה באהל כדכתיב והבא אל הבית ולא אפשיטא:
נותץ את שלו. דגבי נתיצה כתיב ונתץ לשון יחיד וכתיב נמי את אבניו ואת עציו אבניו שלו ועציו שלו:
ר' אלעזר אומר מ"מ ר' אלעזר בלי יו"ד:
ראש ופתין. פי' הערוך אותה האבן או אותו העץ שתופס כך צ"ל בפי' רעז"ל:
נמצא חומר בחליצה וכו'. ובתוספתא מסיימי עלה וחומר בנתיצה שהוא נותץ אבנים שיש בהן נגע ואבנים שאין בהן נגע ובחליצה אינו חולץ אלא אבנים שיש בהן נגע וכן הוא ג"כ שם כת"כ:
יכין
האבן שבזוית: שבכל זוית רגילין להניח אבן גדולה כדי לאגד ב' הכותלים. וכמ"ש אבן מאסו הבונים [מפני כובדו] היתה לראש פנה. ואולם מחמת גדלו נראה בביתו ובבית שכנו. וה"ה שכל אבן שבכותל שנראה בבית המנוגע ובבית שכנו. ורק נקט בזוית. דשם רגיל בכך:
ובזמן שהוא נותץ: את כל הבית:
ומניח את של חבירו: דבחליצה כתיב וחלצו. משמע שניהן. אבל בנתיצה כתיב ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו. משמע רק של א'. מיהו פשיטא דגם כשב' הבתים של אדם א' נמי דינא הכי. וכתקרה [במ"ג]. רק הכא אורחא דמילתא נקט:
נמצא חומר: לאו אשכנו קאי שחמור לי' חליצה מנתיצה. שבחליצה גם השכן חייב להטריח. משא"כ בנתיצה ליתא דכל דין שבין גברי לא שייך חומרא וקולא. דמה שחמור לזה קל לזה. אלא אאבן המנוגע בעצמו קאי. דכשהדין לחלוץ חולצו כולו. וכשהדין לנתץ. נותץ רק חצי האבן. דאף דהי' מסתבר שתהיה הנתיצה לכל הבית טמא חמירא מהחליצה. ולחידוש בעלמא נקט תנא הך בבא. ואפשר עוד דלאפוקי מדר"א לקמן אתא. דלר"א חליצה ונתיצה שוין:
בית הבנוי ראש ופתין: ר"ל אם הבית בנוי באופן כך. ששורה א' מהאבנים שבכותל הם אבנים גדולות שנקראים ראש. וע"י גדלן כל א' מהם הוא עב כעובי החומה. ולפיכך נראה כל אבן שבשורה זו בב' הבתים. ועל שורה זו שוב מונח שורה ב' מאבנים קטנים ששנים מהן עוביין יחד כעובי החומה. נמצא שאבן הנראה בבית אחד לא נראה בהבית שבצדו. ומחמת קוטן האבנים נקראו פתין דהיינו כמו פתות אותה פתים. דר"ל חתיכות קטנות:
נראה: ר"ל אם נראה הנגע באחד מהאבנים הגדולות:
נוטל את כולו: בין כשמחוייב לחלוץ או לנתוץ. ומחמיר בהא טפי מבת"ק (רב"א):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת