משנה מנחות יב ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק יב · משנה ד | >>
מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון, ומביא בכלי אחד.
אם אמר הרי עלי ששים ואחד, מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד, שכן צבור מביא ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד, דיו ליחיד שיהא פחות מן הצבור אחד.
אמר רבי שמעון, והלא אלו לפרים, ואלו לכבשים, ואינם נבללים זה עם זה, אלא, עד ששים יכולים להבלל.
אמרו לו, ששים נבללים, ששים ואחד אין נבללים.
אמר להם, כל מדות חכמים כן.
בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול בהן.
אין מתנדבים לוג, שנים, וחמשהיא, אבל מתנדבים שלשה וארבעה וששה, ומששה ולמעלה.
מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן,
- וּמֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד.
- אִם אָמַר: הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים וְאֶחָד,
- מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד וְאֶחָד בִּכְלִי אֶחָד;
- שֶׁכֵּן צִבּוּר מֵבִיא
- בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג
- שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת,
- שִׁשִּׁים וְאֶחָד;
- דַּיּוֹ לַיָּחִיד שֶׁיְּהֵא פָּחוֹת מִן הַצִּבּוּר אֶחָד.
- אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:
- וַהֲלֹא אֵלּוּ לַפָּרִים, וְאֵלּוּ לַכְּבָשִׂים,
- וְאֵינָם נִבְלָלִים זֶה עִם זֶה!
- אֶלָּא, עַד שִׁשִּׁים יְכוֹלִים לְהִבָּלֵל.
- אָמְרוּ לוֹ:
- שִׁשִּׁים נִבְלָלִים,
- שִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִים?
- אָמַר לָהֶם:
- כָּל מִדּוֹת חֲכָמִים כֵּן!
- בְּאַרְבָּעִים סְאָה הוּא טוֹבֵל,
- בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֹרְטוֹב אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבֹּל בָּהֶן.
- אֵין מִתְנַדְּבִים לֹג, שְׁנַיִם, וַחֲמִשָּׁה,
- אֲבָל מִתְנַדְּבִים שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה,
- וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמַעְלָה:
מתנדב אדם מנחה של ששים עישרון - ומביא בכלי אחד.
- ואם אמר: "הרי עלי ששים ואחד" -
- מביא ששים - בכלי אחד,
- ואחד - בכלי אחד,
- שכן הציבור - מביא ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד,
- דיו ליחיד - שיהא פחות מן הציבור אחד.
- אמר רבי שמעון:
- והלוא אלו לפרים, ואלו לכבשים, ואין נבללין זה עם זה -
- אלא - עד ששים יכולין להיבלל.
- אמרו לו: ששים נבללין, ששים ואחד אין נבללין.
- אמר להם: כל מדות חכמים כן,
- בארבעים סאה - הוא טובל,
- ובארבעים סאה חסר קורטוב - אינו יכול לטבול בהן.
- אין מתנדבין לוג, שנים, וחמישה,
- אבל מתנדבין שלשה, וארבעה, ושישה, ומשישה ולמעלן.
אם תעיין בהקדמה שהקדמנו במסכת זבחים, תמצא מוסף יום טוב הראשון של חג שלושה עשר פרים ושני אילים וארבעה עשר כבשים, ואם היה יום שבת מוסיפין על זה שתי כבשים מוסף שבת. ועל כל פנים צריך שני תמידין שחייבין לכל יום, וכל אלו עולות. וכשתחשוב במנחת נסכים הראויה לכולן, שלושה עשרונים לפר, ושני עשרונים לאיל, עשרון לכבש, יעלה מספר כולן ששים ואחד עשרון.
ושיעור מקווה ארבעים סאה, כמו שיתבאר במקואות.
והסאה ששה קבין, והקב ארבעה לוגין, והלוג ארבע רביעיות, והקרטוב חצי שמינית הרביעית.
וטעם רבי שמעון ודאי אמת. אף על פי שכבר זכרנו בפרק השמיני של מסכת זו שבלילה אינה מעכבת, על מנת שתהא המנחה מועטת עד כדי שאם רצה לבלול אותה שיוכל לבלול. אבל היתה מרובה עד שאי אפשר לבלול אותה בבת אחת, על כל פנים צריכה בלילה. והוא מה שאמר במקומות מן התלמוד "כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת אותו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת אותו".
וכבר בארנו פעמים שנסכי כבש שלשת לוגין, ונסכי איל ארבעה, ונסכי שור ששה.
ולפיכך אי אפשר לאדם שיביא נדבה לוג, ולא שנים, שאין בידינו שיעור זה במצוות לגבי המזבח, ולא יתנדב גם כן חמישה לוגין לפי שהן פחות מנסכי שור ואינן ראויין לנסכי שתי בהמות.
אבל ששה לוגין הן כדי נסכי שור, ומששה ולמעלה ראוי ליותר מבהמה אחת, לפי ששבעה לוגין הן כדי נסכי כבש ונסכי איל, ושמונה לוגין כדי נסכי שני אילים, ותשעה כדי נסכי שור וכבש או כדי נסכי שלושה כבשין, ועשרה לוגין כדי נסכי שור ואיל או שני כבשים ואיל, ואחד עשר לוג כדי נסכי שני אילים וכבש, והין שהוא שנים עשר לוג כדי נסכי שני שורים או שלושה אילים או ארבעה כבשים. וכן תמצא תמיד איזה חשבון שיעלה בדעתך (אפילו) עולה למה שאפשר מכווין לנסכי מספר בהמות על דרך שהמשלנו:
שכן צבור מביאים וכו' - שלשה עשרונים לפר לי"ג פרים הם תשעה ושלשים עשרונים, ועשרון לכבש לארבעה עשר כבשים הם ארבע עשר עשרונים, ושני עשרונים לאיל לשני האילים הם ארבע עשרונים, הרי חמישים ושבעה, ולשני תמידים שנים, ולשני כבשי מוסף שבת שנים, הרי ששים ואחד. ואמר להם רבי שמעון, וכי כל אותן של אותו יום בכלי אחד היו, והלא אלו לפרים ואלו לאילים ולכבשים, ואי מערב להו מפסיל, שמנחת פרים בלילתן עבה, שני לוגים לעשרון, חצי ההין לשלשה עשרונים, ומנחת כבשים בלילתן רכה, רביעית ההין לעשרון דהיינו שלשה לוגים, והן בולעות זו מזו, ונמצאת זו חסרה וזו יתירה. אלא מפני מה אין מביא יחיד ששים ואחד עשרונים בכלי אחד, דעד ששים יכול להבלל בלוג אחד. והאי תנא סבר לה כרבי אליעזר בן יעקב דאמר בפרק שתי מדות אפילו מנחה של ששים עשרונים אין לה אלא לוג ט. ואף על פי שלא נבללה כולה, כיון שראויה להבלל אין הבלילה מעכבת, דהכי קיימא לן דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו:
וששים ואחד אין נכללים - בתמיה:
קרטוב - רביעית של רביעית הלוג י:
אין מתנדבים לוג - יין לנסכים. שלא מצינו מנחת נסכים של לוג אחד ולא של שנים ולא של חמשה:
אבל מתנדבים ג' לוגים - דחזו לכבש. וארבעה דחזו לאיל. וששה לוגים שהוא חצי ההין דחזו לפר. ומששה ולמעלה מתנדבים, דשבעה חזו שלשה מינייהו לכבש וארבעה לאיל, ושמונה חזו לשני אילים, ותשעה חזו לכבש ופר, עשרה חזו לאיל ופר יג, אחד עשר חזו לשני אילים ולכבש יד. וכן לעולם:
אמר ר"ש והלא אלו לפרים ואלו לכבשים ואינם נבללים זה עם זה. פירש הר"ב שנמצאת זו חסרה וזו יתירה. עיין מ"ש בפ"ט משנה ד':
אלא עד ששים יכולים להבלל. כתב הר"ב והאי תנא סבר לה כראב"י דאמר בפרק שתי מדות [משנה ג'] אפילו מנחה של ס' עשרונים. אין לה אלא לוג. וכ"כ רש"י דאליבא דראב"י נקט לה. וקשיא דא"כ משנה זו כולה נדחית מהלכה. דדברי ת"ק נדחין מפני הקושיא האמתית שיקשה עליו ר"ש. ודברי ר"ש נדחין ג"כ כיון דלעיל שם פסקו הרמב"ם והר"ב דלא כראב"י. וא"כ למה שתקו בכאן ולא פירשו דמשנה זו דחויה היא. ולא עוד אלא שהרמב"ם כתב וטעם רבי שמעון ודאי אמת. וגם ראיתי בחבורו שכתב בפ' י"ז מהקרבנות [ה"י] אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר מס' עשרון וכו'. שאין יכולין להבלל כאחד אלא ששים. אבל יתר על ששים אין נבללים וכו'. ושם פרק ב' כתב. דמדידת שמן של מנחת יחיד בלוג שבמקדש. כמנין העשרונות מנין הלוגים. והיינו דלא כראב"י. אבל לשונו בפירושו בטעם ר"ש כך הוא. אע"פ שזכרנו בפרק [שלישי] של מסכת זו שבלילה אינה מעכבת ע"מ שתהא המנחה מועטת עד כדי שאם רצה לבלול אותה שיוכל לבלול. אבל היתה מרובה עד שא"א לבלול אותה בבת אחת [א"א בלא] בלילה. עכ"ד. ונראין דבריו דלאו מטעם ראב"י קאמר לה ר"ש. אלא דאפילו לת"ק דראב"י דלכל עשרון מביא לוג. אפ"ה כל שהעשרונות יותר על ששים מתוך שהסלת רב הוא. א"א להבלל יפה. אפילו יהיה לו לוגים כמספר העשרונות. והשתא משנתינו הלכה היא ומטעמא דר"ש. ומ"מ על מ"ש הרמב"ם אין היחיד מביא [מנחה] בכלי אחד כו' קשיא מאי דייק למכתב יחיד והכ"מ בשם הר"י קורקוס כתב וז"ל דקדק רבינו לכתוב אין היחיד מביא. לרמוז מה שאמרו שם שהצבור מביא ביו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד עשרון ע"כ. ולא הבינותי דבריו. שהרי אף הצבור אין מביאין בכלי אחד כדאמר ר"ש. לכך נ"ל בהפך דאילו צבור אין מביאין בכלי אחד אפילו פחות מזה דלא אשכחת קרבנות צבור בפעם אחת שיהו בלילתן שוה. בכל כך עשרונות:
עד ששים יכולים להבלל. כתב הר"ב דהכי קי"ל דכל הראוי לבילה כו' וטעמא. כתבתי בפ"ג מ"ב:
חסר קרטוב. פי' הר"ב רביעית של רביעית הלוג. וא"כ הוא אחד מט"ז בלוג. וכן לשון הכף נחת. וקשה דברפ"ג דמקואות. וכן בסופו. גם בפ"ז משנה ב'. פי' שהוא חלק מס"ד בלוג. אבל פירושו דהתם נכון דהכי איתא בגמרא פ"ה דב"ב דף צ'. שהוא אחד משמנה בשמינית הלוג. ולהר"ב הטעהו לשון הרמב"ם שבפירושו בכאן. שכתוב שם הקרטוב שתי שמינית הרביעית ע"כ. ופשוט ששתי שמינית הן רביעית. ונתחכם הר"ב לקצר הלשון. אבל נפלאתי מאד איך לא שת הר"ב אל לבו. שא"א לומר שכן יצא מידי הרמב"ם עצמו להאריך ולקלקל הלשון. ומצאתי בנוסחת א"י שכתוב חצי שמינית הרביעית ע"כ. והיינו שמינית שבשמינית:
אינו יכול לטבול בהן. עיין מ"ש בזה בריש פ"ג דמקואות:
אין מתנדבים לוג שנים וחמשה וכו'. עיין מ"ש בפרק דלקמן משנה ה'. וכתבו התוס' תימה דכי היכי דאמרינן גבי מנחות [במשנה ג'] דאם אומר חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא שנים. הכא נמי נימא כי אמר לוג או שנים יביא שלשה שהם נסכי כבש וכי אמר חמשה יביא ששה שהם נסכי פר. ושמא הכי נמי היכא דאמר הרי עלי אבל הכא בנדבה דיש לוג אחד. או שנים לפניו. ואמר הרי אלו לנסכים. ובגמרא איבעיא להו יש קבע לנסכים כו' כגון דאייתי חמשה אי אמרת אין קבע מקריב ד' ואידך הוי נדבה [וימכר ויפלו דמיו לנדבה או יקרב הוא עצמו עם ב' לוגין אחרים לתמיד דצבור] ואי אמרת יש קבע עד דממלי להו לא קרבי. פירש בקונטרס כגון דאמר הרי עלי כך וכך [לוגין] *)למדה. עכ"ד התוס'. ובגמ' בעי רב אשי למיפשט ממתניתין. דקתני חמשה דומיא דשנים מה שנים לא חזו כלל. אף חמשה נמי לא חזו. ודחי מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. ושמעינן מיהא דמתני' נמי בגוונא דאיבעיא היא והדרא תמיהת התוספות לדוכתא. אמאי בלוג ושנים לא יביא וימלא כמו במנחות. גם דברי הרמב"ם בפרק י"ז מהקרבנות. כתב בין בנדר בין בנדבה. לכך נראה לי לתרץ דשאני מנחה דנדבתה כתיבא בהדיא. משא"כ נדבת יין דלאו בהדיא כתיבא. אלא מאזרח. כמ"ש בפרק דלקמן משנה ה'. וכיון דלאו בהדיא כתיב לא נוכל לחייבו עד דפריש. אא"כ מטעם דיש קבע וההוא איבעי לן. ותו אי לא מסתפינא. דדינא רבה נפקא בהכי ולית מאן דמשתמיט לאורויי הכי. אמינא אנא דמתני' דתנן אין מתנדבים לוג כו' לגופה איצטריך. לאשמועינן דנדבת יין אינה באלו המניינים אלא היא במנינים המפורשים האחרים. אבל אין ה"נ שאם התנדב לוג כו'. ובדקוהו ואמר אילו הייתי יודע כו' הייתי נודר כך וכך. שמחייבין להביא ולהשלים השיעור. והא דאיבעיא לן בחמשה אי מלי לה. היינו כי היכי דלא צריכי לבדקו. וא"נ דאיבדק ואמר שלא היה נודר יותר דאפ"ה חייב:
ומששה ולמעלה. כתב הר"ב דשבעה חזו כו'. ותשעה חזו לכבש ופר. [וכ"כ] רש"י. והרמב"ם מסיים או כדי נסכי ג' כבשים. ומ"ש עשרה חזו לאיל ופר. מסיים הרמב"ם או שני כבשים ואיל. ומ"ש י"א חזו לשני אלים ולכבש. ומשמע דכך הוא מביא. ובגמרא אמר אביי אם תמצא לומר אין קבע לנסכים [הא אין קבע לנסכים] אבל אי יש קבע מיבעי לי מאי. גברא לשני פרים קא מכוון. ועד דממלי להו לא קרבי. או דלמא לשני אילים וכבש אחד קא מכוון [ובתוספות פירשו אמאי לא בעי ליה בשבעה] תיקו. ומיהו אין לתפוס להר"ב בזה. דכי היכי דחמשה דתנינן אמרינן הא כדאיתא והא כדאיתא. הכא נמי הא דתנן ומששה ולמעלה. הכי נמי הא כדאיתא והא כדאיתא אבל על הרמב"ם בחבורו [בפרק י"ז מהמ"ק] אני תמה דלא פירש זה:
(ט) (על הברטנורא) וקשיא דא"כ משנה זו כולה נדחית מההלכה. דדברי ת"ק נדחין מפני הקושיא האמיתית שהקשה עליו ר"ש, ודברי ר"ש נמי נדחין מפני דלעיל פסקו הר"מ והר"ב דלא כראב"י כו'. אבל הר"מ בפירושו כתב חה לשונו, אע"פ שזכרנו בפ"ג ממסכת זו שבלילה אינה מעכבת על מנת שתהא המנחה מועטת עד כדי שאם רצה לבלול אותה שיכול לבלול, אבל היתה מרובה עד שאי אפשר לבלול אותה בבת אחת אי אפשר בלא בלילה. ע"כ. ונראין דבריו דאפילו לת"ק דראב"י דלכל עשרון מביא לוג אפ"ה כל שהעשרונות יותר על ששים מתוך שהסולת רב הוא א"א להבלל יפה אפילו יהיה לו לוגים כמספר העשרונות. והשתא משנתינו הלכה הוא ומטעמא דר"ש:
(י) (על הברטנורא) וא"כ הוא אחד מט"ז בלוג. וקשה, דבפרק ג' ופרק ז' דמקואות פירש שהוא חלק מס"ד בלוג, וכן הוא בגמרא דבבא בתרא דף צ'. ועתוי"ט:
(יא) (על המשנה) ב' וה'. תימה, דכי היכא דאמרינן גבי מנחות במשנה ג' דאם אומר חצי עשרון יביא עשרון שלם, עשרון ומחצה יביא שנים. הכא נמי נימא כי אמר לוג או שנים יביא ג', וכי אמר ה' יביא ו'. ושמא י"ל כו'. תוספ'. ולי נראה דכיון דנדבת יין לאו בהדיא כתיבא אלא מיתורא דאזרח כדאיתא בגמרא, לא נוכל לחייבו עד דפריש. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דאין הכי נמי דחייב להשלים. ומתניתין לגופיה איצטריך לאשמעינן באיזו מן הענינים מנדבין יין. ועתוי"ט: [יב] או כדי נסכי ג' כבשים:
(יג) (על הברטנורא) או ב' כבשים ואיל:
(יד) (על הברטנורא) ומשמע דכך הוא מביא. ועתוי"ט:
אם אמר הרי עלי ס' וא': תוס' פ"ק דקדושין דף כ"ה ובפרק הספינה דף פ"א ובפי' רשב"ם ז"ל פ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ג) ודר"פ כסוי הדם ודפ' בתרא דנדה דף ס"ו:
אר"ש וכו': ת"ק דר"ש היינו ר' יהודה:
אלא עד ס' יכולין להבלל: כך מ"מ:
אמרו לו ס' וכו': פ' הקומץ רבה (מנחות דף י"ח): בפי' רעז"ל והאי תנא סבר לה כראב"י דאמר בפ' שתי מדות אפי' מנחה של ס' עשרון אין לה אלא לוג. ע"כ. אמר המלקט קשיא לי דהא לא קיי"ל כראב"י כדפסק הרמב"ם ז"ל לעיל פ' שתי מדות וגם בפי"ב דהלכות מעשה הקרבנות סימן ז' ואי טעמא הוי משום דראויין להבלל מלוג אחד א"כ ש"מ דהלכתא כראב"י בשלמא לת"ק דמפרש טעמא דמביא ס' עשרון בכלי אחד משום שכן צבור וכו' מצינן למימר דמאי דקתני מתנדב אדם מנחה של ס' עשרון ומביא בכלי אחד דהיינו שבוללה בס' לוג וכדתנן בפ' שתי מדות דאפילו מנחה של ס' עשרון נותן לה ס' לוג וצ"ע לע"ד אי קשיא הלכתא אהלכתא עיין ג"כ ביד פי"ז דהלכות מעשה הקרבנות סימן וי"ו ועיין במ"ש המהרי"ק ז"ל שם שדקדק הר"י קורקוס ז"ל ושם הביא הרמב"ם ז"ל טעמו של ר"ש בביאור הדין:
הן כל מדות וכו': פ"ק דר"ה דף י"ג ובכתובות פ' הנושא (כתובות דף ק"ד.) כל מדות חכמים כן העמידוה יתד ולא תמוט. וכן כביצה מטמאה טומאת אוכלין כביצה חסר שומשום אינה מטמאה טומאת אוכלין. שלשה על שלשה טמא מדרס ג' על ג' חסר נימא א' אינה מטמאה טומאת מדרס:
קורטוב: אחד מס"ד בלוג דהיינו אחד משמנה בשמינית בלוג וכדפי' רעז"ל ברפ"ג דמסכת מקואות והוא משקל דינר. ונראה שכאן צריך להגיה בפי' ר"ע ז"ל קורטוב שמינית של שמינית הלוג וכן פי' ג"כ הרמב"ם ז"ל שם רפ"ג דמקואות שהוא א' מס"ד בלוג והיא מה שפי' כאן שהוא חצי שמינית הרביעית והוא דינר כמו שפי' הוא ז"ל בספ"ה דהלכות מקואות שהוא דרהם וחצי בקירוב כמו שכתב שם הוא ז"ל ברפ"ג דמסכת מקואות. וכתבו התוס' שם פ"ק דר"ה דף י"ג דמדה הפחותה נקט ולאו דוקא דאפילו פחות מכאן ואפילו חסר טפה אינו טובל ע"כ:
אין מתנדבין לוג וכו': תוס' פ' שתי מדות (מנחות דף צ"א) וביד פי"ז דהלכות מעשה הקרבנות סימן ו' י"ב י"ג ובפ' עשירי דהלכות תמידין ומוספין סי' י"ד:
יכין
שכן צבור מביא ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד: דהיינו ג' עשרונים לפר. הרי לי"ג פרים ל"ט עשרונים. ועשרון לכבש. הרי לי"ד כבשים י"ד עשרונים. וב' עשרונים לאיל. הרי לב' אילים ד' עשרונים. כל אלו למוספי החג אז. ועוד לב' כשבי מוסף שבת שני עשרונים. ולב' כשבי תמידין ב' עשרונים. הרי בין הכל ס"א עשרונים שמביא ביום זה:
דיו ליחיד שיהא פחות מן הצבור אחד: דבכל דוכתא מצינו קרבנות הצבור מרובות מקרבנות היחיד:
אמר רבי שמעון והלא אלו לפרים ואלו לכבשים ואינם נבללים זה עם זה: דכשיערבם נפסלו. דמנחת פרים עבה ב' לוגי שמן לעשרון. ומנחת כבשים רכה ג' לוגין לעשרון. ופסולין כשיתערבו [כפ"ט מ"ד]. וא"כ היכא ילפת מזה מנחת נדבה של יחיד שמביא כולן בכלי א':
אלא: להכי יחיד מביא רק ס' עשרון בכלי א':
עד ששים יכולים להבלל: אפילו למאי דקיי"ל דמביא לכל עשרון לוג. עכ"פ כל שהסולת רב יותר מס' עשרון. אינו יכול לבלול הסולת כולו עם השמן בכלי אחד יפה:
וששים ואחד אין נבללים: בתמיה:
אמר להן כל מדות חכמים כן: ר"ל בכל מקום שנתנו שיעור. הוא בצמצום חזק. וי"א דר"ל כנים ואמיתיים ולא בגוזמא [כמו כן דברת. שמות י' פכ"ט]:
בארבעים סאה חסר קרטוב: הוא חלק ס"ד שבלוג:
אין מתנדבים לוג שנים וחמשה: ר"ל אין מתנדבין לוג יין לנסכים. או ב' או ה' לוגין. מדלא מצינו בהקרבה דוגמת מניין לוגין כאלו בנסכים של חיוב. [ואף דבהתנדב חצי עשרון. יביא עשרון שלם [כמ"ג]. וה"נ בהתנדב פחות מהראוי הול"ל שיביא כראוי. י"ל התם שיעור מנחת סולת כתוב בהדיא. אבל הכא נדבת יין לא כתיב בקרא בהדיא. ורק מיתורה דקרא ילפינן לה [כמ"ה]. להכי אינו חייב בה רק כשפירש כן בהדיא. רק בשכבר נתחייב וודאי. כגון שנדר ה' לוגין. אז צריך להוסיף עד ו'. כדי שיהיה ראוי לב' כבשים]:
אבל מתנדבים שלשה וארבעה וששה: לוגין יין:
ומששה ולמעלה: דג' חזי לכבש. וד' לאיל. ו' לפר. וז' חזו ג' לכבש וד' לאיל. וח' חזו לב' אילים. וט' לכבש ופר. י' לאיל ופר. או לב' כבשים ואיל. י"א לב' אילים ולכבש. וכן ממניין זה ולמעלה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת