מלאכת שלמה על מנחות יב
<< · מלאכת שלמה · על מנחות · יב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
המנחות והנסכים וכו': תוס' ז"ל פ' המזבח מקדש (זבחים דף פ"ז) ודפ' התכלת (מנחות דף מ"ו.) ואיתה בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ל"א ול"ב ותקפ"ב:
העופות אין להם פדיון: בשקדם הקדישן למומן מיירי אבל קדם מומן להקדשן נפדין כדתניא הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו וכן תני לוי אפילו חיה ואפילו עופות. תוס' ז"ל: בסוף פי' רעז"ל והעופות והעצים והלבונה וכלי שרת דקדשי קדושת הגוף ונטמאו לא מפרקי. אמר המלקט תימה הוא דבגמרא פריך בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו דהן עצמן קריבין ומשום הכי אין להם פדיון שלא נאמר אלא בבהמה אלא עצים ולבונה שלא קדשו בכלי וכלי שרת כי נטמאו ליפרקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם ומשני משום דלא שכיחי ואי הוה מפיק להו לחולין תו לא משכחי גזברים מידי אחרינא לצורך העבודה דאפילו עצים לא שכיחי דכל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח ואע"פ שאלו הטעמים לא נאמרו בגמרא רק אליבא דשמואל דאמר דמנחות ונסכים אפילו טהורין נפדין ולית הלכתא כותיה מ"מ הטעמים הם נכונים לפירוש המשנה ואנן דקיימא לן כהנהו אמוראי דס"ל דמנחות ונסכים טהורים אין נפדים ה"נ עצים ולבונה וכלי שרת אע"ג דנטמאו כטהורים דמו ועצים ולבונה לא אשכחו להו טומאה בפירוש אלא דקא מרבינן להו מן והבשר לרבות עצים ולבונה משום חבת הקדש ועצים כמה דלא משפי להו לגיזרין דהיינו בקעיות יפות לא מתכשרי לבונה נמי כמה דלא קדשה בכלי שרת לא מתכשרא כלי שרת נמי הואיל ואית להו טהרה במקוה כולהו כטהורים דמו ומשמע דאפילו אחר ששיפה העצים אין טומאתם אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ועיין בתוס' ז"ל שנראה מתוך פירושם ז"ל דאחר שפוי מקבלי טומאה מדאורייתא. וביד פ' ששי דהלכות איסורי מזבח סימן ד' ה'. ובפ"ג דהלכות פסולי המוקדשין סימן י"ח ובת"כ פרשה ד' דפרשת בחקותי:
האומר הרי עלי במחבת וכו': פ"ק דמכלתין דף ג' וירושלמי דנזיר ר"פ בש"א הקדש טעות וביד פרק י"ז דהלכות מעשה הקרבנות סימן ב' ג' ד':
וידי חובתו לא יצא: גמרא ת"ר מה שהביא הביא וידי נדרו לא יצא רש"א אף ידי נדרו נמי יצא ופליג ר"ש אכולה מתני' דקסבר קביעותא דמנא לאו כלום היא ל"ש אמר זו ל"ש אמר עלי:
זו להביא במחבת והביא במרחשת וכו': ה"ז פסולה. בגמ' פריך והא תניא לא קדשום כלי שרת וכיון דלא קדשום אמאי פסולות הא מצי לאהדורינהו ולאתויי באותם כלים שנדר ומשני אביי לא קדשום ליקרב אבל קדשום ליפסל ואמר אביי לא שנו דפסולה אלא שקבעם בשעת נדר דאמר הרי עלי להביא את זו במחבת אבל בשעת הפרשה דבשעת נדר אמר הרי עלי מנחה סתם ובשעת הפרשה קבעה ואמר זו אביא לשם נדרי במחבת לא מיפסלא מ"ט כאשר נדרת כתיב ולא כאשר הפרשת דשעת הפרשה לא קבעה. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל בס"א גרסינן בבא דהרי עלי שתי עשרונות להביא בשני כלים וכו' קודם בבא דהרי עלי שתי עשרונות להביא בכלי אחד:
כשתי מנחות שנתערבו: ותנן בפ' הקומץ רבה אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה וכו' לשון רעז"ל עד סוף. אמר המלקט כך פי' רש"י ז"ל וז"ל גליון התוס' ז"ל פירוש הקונטרס דחוק הוא ור"י פי' דלעיל שנדר בשני לוגין וכשהביאן בכלי אחד בללן מלוג כר' אליעזר בן יעקב דאמר אפילו מנחה של ס' עשרון אין לה רק לוג ופסולה דעשה מבלולה חריבה והכא מיירי שבללם בשני כלים ואח"כ נתנם בכלי א' לקמוץ ולכך הם כשתי מנתות שנתערבו ע"כ:
הרי עלי מנחה מן השעורים: ר"פ שני דנזיר:
ר"ש פוטר: דס"ל אף בגמר דבריו אדם נתפש וכר' יוסי דנתמורה פ' חמישי. וכתבו תוס' ז"ל דבגמרא רוצה ליישב דברי ב"ה ככולי עלמא אפילו כמאן דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה והא דקאמר סברי לה כר"ש לאו משום דפליגי אדרבנן דר"ש לענין מנחה אלא כלומר גבי נזיר הוו מסקי טעמייהו כר"ש גבי מנחות ומיהו רבנן גופייהו מודו גבי גרוגרות דלא הוי נזיר דדוקא גבי מנחה יביא מן החטים משום דשעורים שייכי גבי מנחה כדאשכחן מנחת העומר ומנחת קנאות דבאות שעורים ולמנחה מעלייא איכוין אבל גרוגרות לא שייכי לנזירות ומעיקרא כי אמר הריני נזיר לא היה בדעתו לנזירות כלל. ולחזקיה דמדמי מנחה ונזירות אהדדי ההיא דמקום שנהגו דר' יוסי לא סבר לה כר"ש לאו אר"ש דפירקין קאמר אלא אההוא דלקמן בפ' הרי עלי עשרון דתנן הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו יצא ר"ש אומר אין זו עולה דטעמא משום דלא התנדב כדרך המתנדבים וההיא דתודוס איש רומי דפ' מקום שנהגו דמיא לה אבל גבי מנחה מן השעורים מודה דפטור כר"פ והיינו טעמא משום דגבי עולה כי אמר הרי עלי עולה לא שייר בקדושתה וכי אמר אח"כ להקריב בבית חוניו מ"מ קדושה היא וכיון דחל עליה הקדש תו לא פקע אבל מנחה מן השעורים לא קבל עליו מנחה מן החטים ומודה ר' יוסי דפטור ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת ויקרא פרק עשירי. ואיתה למילתיה דר"ש בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ג) ושם בנזיר. ובערכין פ' משקלי עלי דף כ'. ותוס' ס"פ השוחט וירושלמי פ' ואני דף נ"ד. וביד פי"ז דהלכות מעשה הקרבנות סימן ט':
אם אמר הרי עלי ס' וא': תוס' פ"ק דקדושין דף כ"ה ובפרק הספינה דף פ"א ובפי' רשב"ם ז"ל פ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ג) ודר"פ כסוי הדם ודפ' בתרא דנדה דף ס"ו:
אר"ש וכו': ת"ק דר"ש היינו ר' יהודה:
אלא עד ס' יכולין להבלל: כך מ"מ:
אמרו לו ס' וכו': פ' הקומץ רבה (מנחות דף י"ח): בפי' רעז"ל והאי תנא סבר לה כראב"י דאמר בפ' שתי מדות אפי' מנחה של ס' עשרון אין לה אלא לוג. ע"כ. אמר המלקט קשיא לי דהא לא קיי"ל כראב"י כדפסק הרמב"ם ז"ל לעיל פ' שתי מדות וגם בפי"ב דהלכות מעשה הקרבנות סימן ז' ואי טעמא הוי משום דראויין להבלל מלוג אחד א"כ ש"מ דהלכתא כראב"י בשלמא לת"ק דמפרש טעמא דמביא ס' עשרון בכלי אחד משום שכן צבור וכו' מצינן למימר דמאי דקתני מתנדב אדם מנחה של ס' עשרון ומביא בכלי אחד דהיינו שבוללה בס' לוג וכדתנן בפ' שתי מדות דאפילו מנחה של ס' עשרון נותן לה ס' לוג וצ"ע לע"ד אי קשיא הלכתא אהלכתא עיין ג"כ ביד פי"ז דהלכות מעשה הקרבנות סימן וי"ו ועיין במ"ש המהרי"ק ז"ל שם שדקדק הר"י קורקוס ז"ל ושם הביא הרמב"ם ז"ל טעמו של ר"ש בביאור הדין:
הן כל מדות וכו': פ"ק דר"ה דף י"ג ובכתובות פ' הנושא (כתובות דף ק"ד.) כל מדות חכמים כן העמידוה יתד ולא תמוט. וכן כביצה מטמאה טומאת אוכלין כביצה חסר שומשום אינה מטמאה טומאת אוכלין. שלשה על שלשה טמא מדרס ג' על ג' חסר נימא א' אינה מטמאה טומאת מדרס:
קורטוב: אחד מס"ד בלוג דהיינו אחד משמנה בשמינית בלוג וכדפי' רעז"ל ברפ"ג דמסכת מקואות והוא משקל דינר. ונראה שכאן צריך להגיה בפי' ר"ע ז"ל קורטוב שמינית של שמינית הלוג וכן פי' ג"כ הרמב"ם ז"ל שם רפ"ג דמקואות שהוא א' מס"ד בלוג והיא מה שפי' כאן שהוא חצי שמינית הרביעית והוא דינר כמו שפי' הוא ז"ל בספ"ה דהלכות מקואות שהוא דרהם וחצי בקירוב כמו שכתב שם הוא ז"ל ברפ"ג דמסכת מקואות. וכתבו התוס' שם פ"ק דר"ה דף י"ג דמדה הפחותה נקט ולאו דוקא דאפילו פחות מכאן ואפילו חסר טפה אינו טובל ע"כ:
אין מתנדבין לוג וכו': תוס' פ' שתי מדות (מנחות דף צ"א) וביד פי"ז דהלכות מעשה הקרבנות סימן ו' י"ב י"ג ובפ' עשירי דהלכות תמידין ומוספין סי' י"ד:
א"ר טרפון מה מצינו וכו': בס"פ כל התדיר ילפינן בברייתא דמתנדבין שמן מדכתיב וכי תקריב קרבן מנחה דמצי למכתב כי תקריב מנחה וכתב קרבן יתירה לידרש לאשמועינן דמתנדבים שמן וכן נמי איתה להאי ברייתא לקמן בפ' עשרון דף ק"ז והקשי תוס' ז"ל שם בפ' כל התדיר דיש לתמוה למה לי מה מצינו כיון דיליף מקרא וספר קרבן אהרן ספ"ט בפ' ויקרא תירץ שהמה מצינו הוא לומר כדי שנלמוד השמן ג"כ מרבוייא דקרבן ע"כ:
אף השמן שהוא בא חובה בא נדבה: כך נראה שצ"ל וכן הוא בתלמוד וה"ר יוסף ז"ל הגיה יבא נדבה. ופי' רש"י ז"ל אף השמן שהוא בא חובה במנחת נסכים דהיינו סלת ושמן ויין בלא קרבן דע"כ ל"פ אלא בפני עצמו אבל במעורב עם המנחה לא פליגי והא קמ"ל דמ"ד מנחת נדבה גלי בה רחמנא דהיינו חמש מנחות סלת מחבת מרחשת חלות רקיקיה הני אין טפי לא קמ"ל דה"מ דחמש ותו לא היכא דאמר מנחה סתם יביא אחת מחמש הללו אבל היכא דפריש לנסכים פריש:
שכן הוא קרב חובתו בפני עצמו: בסוף לשון זה לרעז"ל נראה שצ"ל אינו מעורב עם המנחה כמו שהוא בפי' רש"י ז"ל וכדמשמע ג"כ מפי' רעז"ל מדבור תאמר בשמן שהכל פי' רש"י ז"ל הוא. וביד רפ"ג דהלכות מעשה הקרבנות ורפי"ד וסימן ב':