משנה מכשירין ג ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מכשירין · פרק ג · משנה ה | >>
המטנן בטיט הנגוב, רבי שמעון אומר, אם יש בו משקה טופח, בכי יותן.
ואם לאו, אינו בכי יותן.
המרבץ את גרנו, אינו חושש שמא נתן בה חטים וטננו.
המלקט עשבים כשהטל עליהם, להטן בהם חטים, אינן בכי יותן.
אם נתכוין לכך, הרי זה בכי יותן.
המוליך חטין לטחון וירדו עליהן גשמים, אם שמח, בכי יותן.
רבי יהודה אומר, אי אפשר שלא לשמוח, אלא אם עמד.
המיטן בטיט הנגוב -
- רבי שמעון אומר:
- אם יש בו משקה טופח - בכי יותן,
- ואם לאו - אינן בכי יותן.
- רבי שמעון אומר:
- המרבץ את גורנו -
- אינו חושש - שמא נתן בו חיטים וטננו.
- המלקט עשבים כשהטל יורד עליהן,
- להטין בהן חיטים - אינן בכי יותן.
- אם נתכוון לכך - הרי זה בכי יותן.
- המוליך חיטיו לטחון, וירדו עליהן גשמים -
- אם שמח - בכי יותן.
- רבי יהודה אומר: אי אפשר שלא לשמוח, אלא -
- אם עמד.
כבר ביארנו פעמים שעניין משקה טופח באיזה מקום שנאמר, הוא שיהיה באותו דבר לחלוחית בעניין שכשיגע בו האדם יתלחלח ידו.
ומרבץ גרנו - ירבץ הגורן במים, וישים בו החיטה.
וטעם היות בעל החיטה הזאת שמח בבלילתו, לפי שיסורו האבנים ממנו ויהיה קמחו לבן.
והלכה כרבי שמעון, ואין הלכה כרבי יהודה:
נגוב. יבש:
אינו חושש שמא נתן בה חטין וטננו. כלומר אם נתן בה חטין אינו חושש שמא טננו:
תניא בתוספתא [שם] המרבץ ביתו במים ונתן בו שבלים וטננן אם יש עליהן משקה טופח בכי יותן ואם לאו אינן בכ"י ר' שמעון אומר אע"פ שיש עליהן משקה טופח אינן בכי יותן ומודים חכמים לרבי שמעון במרבץ את גרנו שהוא בכי יותן ובמשכים להביא פסל אם בשביל שיש טל עליו הוא בכי יותן אם בשביל שילך למלאכתו אינו בכי יותן. פי' ר' שמעון אומר משמע דהך ברייתא פליגא אמתניתין שהוא בכי יותן אין גירסא זו נכונה דאם כן מאי ומודים אלא גרסי' שאינן בכי יותן. פסל פסולת גורן ויקב שבשדות ובהשכמה כולו טופח בטל וטומנין בו פירות כדאיתא בפ' כיצד משתתפין (ד' פז.): אם בשביל שילך למלאכתו השכים בשחרית להביאו לפי שצריך לילך למלאכתו ולא יוכל להביאו באמצע היום:
כשהטל עליהן. כשהשכים למלאכתו איירי כי ההיא דתוספתא ולא נתכוון בשביל הטל:
אי אפשר שלא לשמוח. שהרי היה צריך ללותתן:
אלא א"כ עמד. שנתעכב שם כדי שיפלו עליהם גשמים:
נגוב - יבש:
אינו חושש שמא נתן בה חטים וטננו - הכי קאמר, אם נתן בה חטים, אינו חושש שמא טננו ו:
כשהטל עליהם - כגון שהיה משכיר למלאכתו וליקט עשבים עם הטל שעליהם, אבל הוא לא נתכוין בשביל הטל:
להטן בהם חטים - להטמין בהם חטים כדי שיטננו:
אם נתכוין לכך - לטל שעליהן:
אי אפשר שלא לשמוח - שהרי היה צריך ללותתן:
אלא אם עמד - נתעכב שם כדי שירדו עליהם גשמים ז:
אם יש בו משקה טופח כבר בארנו כמה פעמים שענין משקה טופח באיזה מקומן שנאמר הוא שתהיה באותו דבר לחלוחית בענין שכשיגע בו האדם יתלחלח ידו. הרמב"ם:
אינו חושש שמא נתן בה חטים וטננו. כתב הר"ב ה"ק אם נתן בה חטים אינו חושש כו' וכ"כ הר"ש. וצריך לומר דבבית שכיח טפי שיטננו ולהכי תני לעיל וטננו לפי שכן רגיל להיות והרמב"ם כתב (שם הלכה י') אינו חושש שמא יוכשרו חטיו אם טננו בו ואע"פ שהוא שמח ע"כ וכתב הכ"מ וז"ל פי' (הרא"ש) דאין לחוש שמא טננו והוכשרו כי מרוב יובש הגרן המים נבלעים בקרקע ומדברי התוספתא נראה שאפילו היה משקה טופח עליהם כלומר מחמת עצם החרס (צריך להיות הארץ) אינם בכי יותן וכן נראה מדברי רבינו והטעם משום דלא ניחא ליה לאינש שישארו מים בגורן לפי שהם מזיקים הלכך אף ע"פ שעכשיו שמח בחטים שנתן בו לא הוכשרו ע"כ. ולשון מהר"ם אינו חושש שמא יש שם חטים משל אשתקד וטננו דאין מוכשרין דלא נתכוין אלא להשכיב האבק ע"כ:
אם שמח. עיין מ"ש בכיוצא בזה לקמן בר"פ בתרא:
אלא אם עמד. פי' הר"ב נתעכב שם כדי שירדו עליהם גשמים כלומר דשמחה לחוד לא סגי אלא צריך שיעמיד וה"ק לדבריכם שאמרתם דבשמחה לחוד סגי. לא היה לכם לומר אם שמח שהרי א"א שלא לשמוח אלא דשמחה לחוד לא סגי אבל צריך שיעמוד ועיין במתני' דלקמן במשנה ז':
(ו) (על הברטנורא) וצריך לומר דבבית שכיח טפי שיטננו, ולהכי תני לעיל וטננו, לפי שכן רגיל להיות שמרוב יובש הגורן המים נבלעים בקרקע. ועתוי"ט:
(ז) (על הברטנורא) והכי קאמר, לדבריכם דבשמחה לחוד סגי, לא היה לכם לומר אם שמח, שהרי אי אפשר שלא לשמוח, אלא דשמחה לחוד לא סגי, אבל צריך שיעמוד:
הסטנן: גם פה יש גירסאות כדלעיל:
אינו חושש שמא נתן בה חטים וטננו: פי' אינו נמנע מלתת שם חטין ואין לחוש שמא טננו והוכשרו כי מרוב יובש הגורן המים נבלעין בקרקע ומתייבש ובהא אפילו חכמים מודו והלכה כר"ש. הרא"ש ז"ל. ותניא בתוספתא המרבץ ביתו במים ונתן בו שבלים וטננן אם יש עליהם משקה טופח בכי יותן ואם לאו אינו בכי יותן רש"א אע"פ שיש עליהם משקה טופח אינו בכי יותן וכתב הר"ש ז"ל ר"ש אומר משמע דהך ברייתא פליגא אמתני':
המוליך חטין: אית דגרסי חטיו והיא היא:
כשהטל עליהם: כגון שהיה משכים למלאכתו ולא יוכל להביאו באמצע היום:
אלא אם עמד: נתעכב שם כדי שירדו עליהם גשמים דבעי ר' יהודה מעשה המוכיח על השמחה:
יכין
המטנן בטיט הנגוב: יבש:
אינו חושש שמא נתן בה חטים וטנגו: ר"ל אם הניח שם חטין וטיננו. אינו חושש. דלא ניחא ליה. ומ"ש הרמב"ם אע"פ ששמח עכשו. תמוה מרפ"ק דסופן בלא תחלתן סגי כ"ש הכא דאיכא תרתי. דהרי נתלשו מעיקרא בכוונה לרבץ הגורן. ונ"ל כיון דלצורך תקון הגורן נתלשו. הו"ל כנתלשו לצורך מחובר. דאינו מכשיר רק בדניחא ליה שיפלו הפירות לשם [כרש"י חוליו ט"ז ע"א]. ורמב"ם לשיטתיה שהבאתי בפ"ק סי' ג' דתלישה לרצון בכל גוונא בעי ודו"ק:
להטן: לטנן:
אם נתכוין לכך: לטל שעליהן:
רבי יהודה אומר א"א שלא לשמוח: ודאי שמח הוא. ואפ"ה אינו מכשיר:
אלא אם עמד: דמעשה קצת בעי. שיתעכב כדי שירדו עליו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת