משנה בכורות ז ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ז · משנה ג | >>
החרום, פסול.
איזהו חרום, הכוחל שתי עיניו כאחתח, שתי עיניו למעלה, ושתי עיניו למטהט, עינו אחת למעלה, ועינו אחת למטה, רואה את החדר ואת העליה כאחת, סכי שמש, זוגדוס, והצירן.
ושנשרו ריסי עיניו, פסול, מפני מראית העיןי.
הֶחָרוּם, פָּסוּל.
- אֵיזֶהוּ חָרוּם?
- הַכּוֹחֵל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאַחַת.
- שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה,
- וּשְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה,
- עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה,
- רוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּה כְּאַחַת,
- סָכֵי שֶׁמֶשׁ, זוּגְדּוֹס, וְהַצִּירָן.
- וְשֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו,
- פָּסוּל,
- מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן:
- פָּסוּל,
החרם - פסול.
- איזה הוא החרם? - הכוחל שתי עיניו כאחת.
- שתי עיניו למעלן, שתי עיניו למטן,
- עינו אחת למעלן ועינו אחת למטן,
- רואה את החדר ואת העליה כאחת,
- סכי שמש, והזוגדוס, והצירן,
- ושנשרו ריסי עיניו - פסול מפני מראית העין.
חרום - הוא שגובה חוטמו שפל מאד.
ומה שאמר שתי עיניו למעלן, ולמטן - הוא שיהא שתי עיניו בפניו למעלה מן הראוי או למטה מן הראוי.
(עד) [או] שיהיו שניהם במקום הראוי אלא שרואה את החדר ואת העלייה כולן כאחת והוא "המעוות", והוא מה שאמרו "שמדבר עם חבירו ואחר אומר שרואהו", וזהו עניין "המעוות".
וסכי שמש - כבר אמרו שהן שונאי השמש רוצה לומר שונאי השמש והירח, והכוונה בזה שבשעה שרוצה להביט אל השמש או לירח או לדברים המאירים מאמץ ומקבץ עפעפי עיניו ומקטין אותן, ולא יארע זה אלא למי שנתרחבה בבת עינו.
וידוע שיש בגוף אברים שדומים זה לזה כגון העינים והאזנים וגבות העינים וזולתן. וכשיהיה בין אחד לחבירו שנוי באיזה דבר שיהא אותו שנוי, כגון שיהא בגב עינו אחת שער הרבה מאד ובשני מעט מזעיר, או שיהא האחד מהם שחור והשני לבן, או עינו האחת שחורה והשניה כעין התכלת, או עינו אחת גדולה והשניה קטנה, או אחד משני עפעפיו לבן והשני שחור, וכן בשאר האברים שהן זוגות ושאר השנויין, הרי האיש ההוא בעל מום.
זוגדס - ויקרא "זגדס", עניינו בעל שנוי בשני הדברים שאין ראוין שיהא בהן שנוי.
וצירן - מי שעיניו דומעות, או שנוזלים קצות עיניו תמיד, והוא מה שאמרו בפירוש השם הזה "דמעות זולפות".
ושנשרו ריסי עיניו - הוא מי שנפלו שער עפעפיו.
ועל זה אמר שהוא פסול מפני מראית העין - כשישאר מן השער שום דבר לצד עיקרו. אבל אם לא נשאר רושם לשער כל עיקר, או שער העפעפים הרבה מאד ודוחק זה לזה, הרי אלו שני מומים גדולים. וכן אמרו בברייתא "הלימז והתימז", ואמרו בתלמוד "דלימז דנפישי זיפיה, תימז שתמו זיפיה", וזיפיה הם ריסי העין.
וההפרש שיש בין המומין שכוללים האדם והבהמה, ובין המומין המיוחדים לאדם, והמומין שנאמר להם משום מראית העין, הוא זה:
- שכל מי שיש בו מהמומין הכוללין אדם ובהמה, אם עבר חילל עבודתו.
- ומי שיש בו מום מן המיוחדים לאדם, לא חילל עבודתו אבל הוא לוקה.
- ומי שהוא פסול מפני מראית העין, לא חילל ואינו לוקה, ואפילו עבר ועבד:
הכוחל שתי עיניו כאחת - שחוטמו שבין עיניו שקוע ואינו בולט כלל, עד שכשהוא בא להעביר מכחול בעיניו יכול למשוך המכחול בין עין לעין ואין החוטם מעכבו:
שתי עיניו למעלה - בגובה המצח שלא כשאר בני אדם:
ושתי עיניו למטה - מן המקום שנהוגים להיות:
עינו אחת למעלה - מן המקום הנהוג:
ועינו אחת למטה - מן המקום הנהוג:
רואה את החדר ואת העליה כאחת - שעיניו עומדות במקומן הראוי אבל עינו אחת רואה למעלה ועינו אחת למטה, חדר למטה ועליה למעלה. וכל מי שהוא מעוות הראות עושה כן, שמדבר עם חבירו ונראה כאילו מביט בפני אדם אחר:
סכי שמש - כשרוצה להביט אל השמש מעמץ עיניו וסוגר עפעפיו:
זגדוס - זוג שנים. דוס בלשון רומי שנים. כלומר, הזוג של עינים או של גביני העין שדרכם להיות שוין חלוק לשני ענינים. כגון עינו אחת שחורה ואחת כעין התכלת. באחת מגבות עיניו שער מרובה ובאחת מעט. וכן בכל שאר זוגות של אברים כל זוגא דלא שוו להדדי, זגדוס קרי ליה:
צירן - שעיניו זולגות, דולפות ויורדות תמיד דמעה:
שנשרו ריסי עיניו - שנפל שער שבעפעפיו. מפני מראית העין. אבל מום גמור לא הוי. והני מילי כשנשאר בעפעפים רושם שער, אבל אם לא נשאר רושם לשער כל עיקר, הרי זה מום גמור. וכן אי נפישי שערי יא בריסי העין, הוי מום גמור. ושלשה דינים חלוקים יש במומי אדם. המומין השוין באדם ובבהמה, כהן שעבר ועבד בהן לוקה ועבודתו מחוללת. והמומין היתירים באדם ואינן בבהמה, לוקה אם עבד יב ואין עבודתו מחוללת. והמומין שהן מפני מראית העין, אם עבר ועבד אינו לוקה, ואין צריך לומר שאין עבודתו מחוללת:
איזהו חרום הכוחל שתי עיניו כו'. ול' חרום מל' כל חרם אשר יחרם. והחרמתי [את] עריהם ענין חרבן. ויקרא חרום כי החוטם הדרת פנים. כמו שאמר אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם [משנה ג' פ' בתרא דיבמות] ואשר אין חוטמו כתואר בני אדם צורתו חרבה. הרמב"ן שם:
שתי עיניו למעלה וכו'. דת"ר בעינו [תבלול בעינו דה"ל למכתב דק תבלול. ואנא ידענא דלא שייכי אלא בעין] כל מה שבעינו. מכאן אמרו שתי עיניו למטה וכו':
מפני מראית העין. אנשרו ריסי עיניו קאי. רש"י. וכן דעת הרמב"ם ספ"ח מהב"מ. וכן במתני' דלקמן דתנן נמי הכי. ולא קאי אלא אדסמיך ליה כמו שאפרש שם בס"ד. ומ"ש הר"ב. וה"מ כשנשאר בעפעפים רושם וכו' וכן אי נפישי שערי. ודוחק זה לזה. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב. וג' דינים חלוקים יש וכו'. והמומין היתרים באדם ואינן בבהמה לוקה אם עבד. כן כתב הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ו מהלכות ביאת מקדש. ואע"ג דלא כתיב ביה לאו בהדיא. דלא ילפינן לה אלא מדיוקא דאיש השוה מזרע אהרן בעי מומא. הא שאינו שוה כו'. כמ"ש לעיל. אפ"ה מחייבו מלקות. דלא אמרינן. אלא לאו הבא מכלל עשה עשה. והאי לאו מכלל עשה קאתי. כך נ"ל לדעת הרמב"ם. אבל רש"י כתב וז"ל. עשה מי שאינו שוה בזרעו של אהרן עובר בעשה אם [עבד] דהכי משמע השוה בזרעו אהרן [ואין בו מום] הוי כהן ויעבוד. שאינו שוה לא יעבוד. ולאו הבא מכלל עשה עשה. ע"כ. ומשמע דגרס בהדיא בגמרא. דעובר בעשה:
(ח) (על המשנה) איזהו כו'. ולשון חרום מלשון כל חרם אשר יחרם. והחרמתי עריהם, ענין חורבן. ויקרא חרום כי החוטם הדרת פנים, כמו שאמרו אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם. ואשר אין חוטמו כתואר בני אדם צורתו חריבה. הר"מ:
(ט) (על המשנה) למעלה כו'. דת"ר, בעינו, כל מה שבעינו, מכאן אמרו שתי עיניו כו':
(י) (על המשנה) מפני כו'. אנשרו ריסי עיניו קאי. רש"י:
(יא) (על הברטנורא) ודוחק זה לזה. הר"מ:
(יב) (על הברטנורא) כך כתב הר"מ בהדיא דלוקה. אבל רש"י כתב עשה, דהכי משמע, השוה בזרע אהרן ואין בו מום הוי כהן ויעבוד, שאינו שוה לא יעבוד. ולאו הבא מכלל עשה עשה. ועתוי"ט:
הכוחל שתי עיניו כאחת: מתני' ר' יוסי היא ובברייתא א"ל חכמים הפלגת יותר מדאי שאע"פ שאינו משוקע כ"כ הוי חרום:
שתי עיניו למעלה וכו': נפקא לן בברייתא בגמרא דהוו מומא מדכתיב או תבלול בעינו דה"ל למיכתב דק תבלול ואנא ידענא דלא שייכי אלא בעין אלא לרבות כל הני או ג"כ את שמדבר עם חברו. ואומר [בגמ' ואחד אומר לי רואה . ועי' בשט"מ.]67 בי רואה. עוד גרסינן בגמרא עור בין סומא בשתי עיניו בין בעינו אחת ומרבויא דאיש עור מרבינן חוורור והמים הקבועים דהיינו כהיותא דאינו רואה כלל. ומחסורייתא דהיינו שחסר מראיתו קצת מדק שחסר ממנו המראה קצת ולא ניטל כולו. מבלבלתא דהיינו לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור ואינו מקצר ראות העין כלל מתבלול. משנוייתא כגון שתי עיניו למעלה וכו' מבעינו כדכתבינן:
סכי שמש: בגמרא תני רב יוסף סני שמש שכשרוצה להביט אל השמש מעמץ עיניו וסוגר עפעפיו ותוס' ז"ל פירשו בשם ר"י סכי כמו חשוכי שמש חסר אות אחת כלומר נמנע וחשך ממנו אור השמש. ובספרי כתיבת יד פי' רש"י ז"ל סכי שמש שיכול להסתכל כנגד השמש. והקשו עליו תוס' חיצוניות וכי מפני שיש לו אורה שרואה בחמה יחשב בעל מום והעלו בשם ר"י כדכתבינן:
זוגדוס: כצ"ל. וה"ר יהוסף ז"ל הגיה והזגדס:
ושנשרו ריסי עיניו: שנפל שיער שבעפעפיו שרגילין להיות נושרין מרוב דמעה כי ההיא דרבן גמליאל וזימנין דקרי ריס עור המקיף את העין כי ההוא דפירקין דלעיל ריש של עין שניקב שנפגם שנסדק דמפרש בגמרא תורא ברא דעינא:
מפני מראית העין: וה"מ כשנשאר בעפעפים רושם שיער וכו' וכן פי' הרמב"ם ז"ל ורש"י ז"ל. אבל הרגמ"ה ז"ל פי' בהפך:
יכין
הכוחל שתי עיניו כאחת: שחוטמו שקוע בין עיניו. עד שכשירצה לצבוע עיניו בכחול [והוא כעין צבע תכלת לבניי. שצבעו המזרחיים בה עיניהם ליופי ולרפואה [ככתובות די"ז א'. וביצה דכ"ב א']. וזה צובע ב' עיניו במשיחה א'. ולא יעכבו החוטם [וחרום הוא מלשון והחרמתי את עריהם. שפירושו לשון שממון. ור"ל הכא שעי"ז שמם הדרת פניו. שכשניטל החוטם מבין העינים נשתת ונשתנה כל הפנים [כיבמות דק"כ ע"א]:
שתי עיניו למעלה: ממקום הראוי להן. או שתי וכו':
ושתי עיניו למטה: או עין וכו'. וקמ"ל רישא ב' עניו למעלה או למטה. אף שהב' עינים עומדות בשורה אחת כראוי. וקמ"ל סיפא אף שרק עין א' נתקלקל מקום מושבו:
עינו אחת למעלה: מכנגד העין האחר:
רואה את החדר ואת העליה כאחת: שעיניו עומדות במקום הראוי. אבל אישון העין משונה. שכשהוא נוטה לשמאלו הוא צופה ומביט לימינו. או איפכא. שיעלען בל"א:
סכי שמש: נ"ל דסכי הוא לשון סכך דכשהוא במקום שהחמה זורחת. סוכך וסוגר עיניו. מדאינו יכול לפתחן שם:
זוגדוס: כל זוג דלא שוה אהדדי נקרא זוג דוס. דמלת דוס בלשון יון הוא שנים. ר"ל זוג שאינו שוה כאחד. רק הן שנים שכל אחד משונה מחבירו וכגון שאישון א' שחור וא' תכלת:
והצירן: שעיניו זולגות דמעה תמיד. ואע"ג דכבר תנא ליה גבי בהמה [פ"ו מ"ג]. והרי אדם שוה לבהמה לדין מומין [כריש פרקן]. אפ"ה הדר ותנא ליה הכא גבי אדם. דבאדם אין לו רפואה. ומשא"כ בבהמה תתרפא ע"י אכילת לח ויבש:
ושנשרו ריסי עיניו: שנשר שער שבעפעפיו:
מפני מראית העין: אנשרו ריסי עיניו לחוד קאי ומראית עין דקאמר הכא ולקמן משנה ה'. לאו משום דנראה כמום. אלא משום דאינו מקובל על העין יפה. והנ"מ כשנשאר בעפעפיו רושם שער. דאל"כ הרי זה מום גמור. וכן במרובה השער בריסי עין יותר מדאי. פסול:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת