משנה בכורות ו ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ו · משנה ד | >>
חטמו שנקב, שנפגם, שנסדק, שפתו שנקבה, שנפגמה, שנסדקה, חטיו החיצונות שנפגמו או שנגממו, והפנימיות שנעקרויא.
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר, אין בודקין מן המתאימות ולפנים, אף לא את המתאימות.
חָטְמוֹ שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק,
- שְׂפָתוֹ שֶׁנִּקְּבָה, שֶׁנִּפְגְּמָה, שֶׁנִּסְדְּקָה,
- חַטָּיו הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ,
- וְהַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעֶקְרוּ.
- רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר:
- אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמַּתְאִימוֹת וְלִפְנִים,
- אַף לֹא אֶת הַמַּתְאִימוֹת:
חוטמו - שניקב, שנפגם, שנסדק.
- שפתו - שנקבה, שנפגמה, שנסדקה.
- חיטיו החיצונות - שניקבו, או שנפגמו, ושנגממו.
- חיטיו הפנימיות - שנעקרו.
- רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר:
- אין בודקין מן המתאימות ולפנים - אף לא המתאימות.
- רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר:
וכן אם ניקב הבשר המפסיק האף לשני נקבים עד שיהא עובר בין שני הנקבים, אם היה לו בחלק הנראה על פני האדמה הרי הוא מום, ואם היה תחת העור רוצה לומר לצד העליון מן האף אינו מום.
וחוטיו החיצונות - הן שני החוטים הבולטים בגופו של חיך קרוב לשיפוע כובע, והן נראין לעין בשעה שפותח בעל חיים את פיו. וחוטיו הפנימיות - הן הפיקות, והן הנה שקורא רבי חנינא מתאימות מפני שהן מזדווגות. ויש אומרים חוטיו שיניו, וחוטיו הפנימיות הטוחנות.
וכבר ידעת שהפגימה היא חסרון, וסדיקה בקע.
ונגממו - הוא שרזו ונימקו עד שלא נשאר בהן אלא רושם מעט, ואינן בולטות כמו שהיו.
והכל מודים שמן הפיקה ולפנים אל הגוף אין חוששין לחסרון ולא יהיה שם מום. אמרו "מום כלל, פסח או עור פרט, כל מום רע חזר וכלל, כלל ופרט וכלל, אין אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרים, אף כל מומין שבגלוי ואינם חוזרים". ולפיכך אין אנו קורין למה שאירע בפנים מבית הבליעה ובני המעים מום. והמחלוקת הוא בפיקות עצמן, שהחכמים אומרים אם נעקרו מעיקרן הרי הוא מום, ורבי חנינא אומר שהן עצמן כלפנים.
ואין הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס:
חוטמו שניקב וכו' - והוא שניקבו מחיצות החיצונות של חוטם, שהנקב נראה מבחוץ. אבל אינו נראה אלא מבפנים כגון שניקבה מחיצה החולקת את החוטם, אינו מום, שסתר הוא, ואנן ילפינן מכלל ופרט וכלל דמומין שבגלוי בעינן:
שנפגם - ויש בו חסרון:
שנסדק - ואין בו חסרון. ושיעור פגימה, כדי שתחגור בה צפורן:
שפתו - שורה חיצונה של שפה. כלומר חודה החיצון:
חיטיו החיצונות - השינים שבאמצע הפה:
שנפגמו - נחסרו:
נגממו - נימוקו י, ולא נשאר מהם אלא רושם מועט, ואינן בולטות כמו שרגילים להיות:
והפנימיות - שינים הגדולות שקורין משילא"ש, שנעקרו לגמרי. אבל נפגמו ונגממו לא הוי מום:
אין בודקין מן המתאימות ולפנים - שינים הגדולות שאחת נראית כשתים ועשויות כתאומות, משם ולפנים אינו נחשב מום מפני שהוא סתר. והן עצמן שנעקרו לא הוי מום. ואין הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס:
חוטמו שנקב כו'. פי' הר"ב. והוא שנקבו מחיצות החיצונות כו'. ואנן ילפינן מכלל ופרט וכלל כו'. כמ"ש בר"פ. ועמ"ש שם [*ועי' לקמן]:
שפתו כו'. בת"כ כללינהו בכלל חרוץ. ולא ידעתי למה לא כלל נמי חוטמו שנקב כו'. וז"ל הרמב"ם בפ"ז הי"א] מה' ביאת מקדש. כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ. הרי זה מום. והוא בכלל חרוץ האמור בתורה. וע' מ"י:
שנגממו. ל' הר"ב נימוקו. דנגמם ממילא משמע ולא בידי אדם. אבל היכא דתנן גומם מפ' הר"ב כורת כמ"ש במ"ד פ"ב דכלאים. ול' הרמב"ם בכאן. נגממו. הוא [שנחתכו] ונימוקו וכו':
והפנימיות שנעקרו. שהרי בעת שפותחת פיה וצווחת. הן נראין חסרין. הרמב"ם פ"ב מה' אסורי מזבח:
(י) (על הברטנורא) דנגמם ממילא משמע, ולא בידי אדם. אבל היכא דתנן גומם מפרש הר"ב כורת. כמ"ש במ"ד פ"ב דכלאים. ולשון הר"מ, שנחתכו ונימוקו כו':
(יא) (על המשנה) והפנימיות כו'. שהרי בעת שפותחת פיה וצווחת הן נראין חסרין. הר"מ:
חוטיו: בגמרא ואפילו בתלמוד המוגה ע"י הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל כתוב חוטין ופי' הרמב"ם ז"ל בפי' ראשון חוטיו החיצונות שהן שני החוטים הבולטין בגופו של חיך קרוב לשיפוע כובע והן נראין לעין בשעה שפותח בעל חי את פיו וחוטיו הפנימיות הן הפיקות והן הנה שקורא ר' חנינא מתאימות מפני שהן מזדווגות וי"א חטיו שניו וחטיו הפנימיות הטוחנות עכ"ל ז"ל וכפירוש הזה האחרון נראה שפסק בפ' שני דהלכות איסורי מזבח וכן פי' בערוך. ובספר קרבן אהרן סוף פרשה ז' דפרשה אמור כתב שרבינו הלל ז"ל פירש דחיטין הם כמין שני חיטין שיש לבהמה במקום שנים משום דלית לה שנים כלפי חוץ ולהכי קרי להו החיצונות שנראין מבחוץ כשפותח פיו לאכול ע"כ ועיין עוד שם. אבל רש"י ז"ל נראה דגריס חוטין ולא פירש בה דבר כאן אבל בפ' כל פסולי ד' ל"ה דאיתה למתני' התם פי' שם רש"י ז"ל חוטין החיצונות ככי דשיני החיצונות אותם שלפנים כנגד חוטמו:
שנפגמו: שניטל מהן מעט:
שנגממו: שנחתכו ברחבן מלמעלה בעומק ולא חסרו כלום הוי מום הואיל ונראה. או חוטין הפנימיות שהשנים הגדולות קבועות בהן שנעקרו לגמרי כדמפרש ואזיל רב פפא הואיל וכי פעי מיחזי אבל פגימה או גימום אינו ניכר בהן שהרי חבואות בפה ע"כ. וכן פי' ג"כ ברוש פירקין דאיתה נמי למתני' התם כדכתיבנא וז"ל חוטין ינציבאש. חיצונות שבאמצע הפה. שנפגמו שנחסרו מעט. שנגממו ברחבו ולא חסרו אלא כעין סדק ע"כ. וכן נראה מן התוס ז"ל דגרסינן חוטין אבל הרגמ"ה ז"ל נראה דגריס ג"כ חיטין ופי' שהם חניכיים החיצונות והוי מום משום דלא הוי בסתר דמיתחזי כד אכיל ע"כ וקרוב הוא לפי' ראשון דהרמב"ם ז"ל. וחוטין שנפגמו ושנגממו נפקי מחרוץ כך פי' רש"י ז"ל בר"פ דלקמן או מכל מום רע דמהתם נפקא לן זנב העגל שאינה מגעת לערקוב ודומיהם ואמרינן התם קלוט וחיטין ליתנהו באדם דאדם אינו מפריס פרסה ואין נוהגין בו מומין חיטין. דאדם יש לו שנים בכל החיטין ובבהמה הוא דאין לה שנים למעלה ונראין החיטין ונפסלת בפגמתם ע"כ:
והפנימיות שנעקרו: פי' שוחטין עליהם ור' יהושע בן קפיסאי פליג בברייתא דאין שוחטין אלא על החיצונות אבל פנימיות שנעקרו משחט עלייהו לא שחטינן אבל אפסולי מיפסיל מע"ג המזבח וימתין שיפול בו מום אחר וישחטנו ור' חנניא בן אנטיגנוס אומר אין משגיחין על התיומות כל עיקר דאפילו מן המזבח לא נפסל. ופי' רגמ"ה ז"ל מן המתאימות ולפנים מתאימות שנים שעומדין לסוף הלחיים ולהכי קרי להו מתאימות שיש לכל אחד שני עיקרין:
אף לא את המתאימות: פי' אף לא המתאימות עצמן שנעקרו לא הוי מום עכ"ל ז"ל:
יכין
חטמו שנקב: ודוקא המחיצות החיצונות שבחוטם שהנקב נראה בהן בחוץ. אבל מחיצה האמצעית שבחוטם שנתנקב. אינו מום. דבגלוי בעינן. וכלעיל סי' ו':
שנפגם: בחסרון:
שנסדק: בלי חסרון [ונ"ל דבכולהו נקט כסדר זה בדרך לא זו אף זו. דניקב אינו נראה כל כך מיד כנפגם. גם מתמהר להתרפאות טפי מנפגם. מדבשר בריא מקיפו. ונפגם אינו מגנה כל כך כנסדק. וגם מתמהר להתרפאות טפי מנסדק שמסדיק והולך. רק במשנה א' נקט נפגם תחלה. מדהוצרך לבארו שאינו מהעור. לכן פסק ושדי ליה]:
שפתו: ליפפע:
חיטיו החיצונות: ר"ל שיניים שבאמצע הפה שנראין לחוץ שנפגמו: שנשבר מהן קצת ונפגמו או שנגממו: שנחתכו סמוך לשרשם. ולא נשאר רק שורש השן ששקוע בבשר. שאינו מגנה אותה כל כך כנפגמת:
והפנימיות: שיניים שעומדות בפנימיות הפה. שאין נראין רק בשעה שהבהמה צועקת:
שנעקרו: עם שרשן. אבל בנפגמו או נגממו. לא הוה מום:
אין בודקין מן המתאימות ולפנים: הן השיניים הפנימיית שכל א' נראה כב' מחוברות יחד כתאומים. ומשם ולהלן אין בודקין בחסרון שיניים:
אף לא את המתאימות: ר"ל אפילו המתאימות עצמן שנעקרו אינן מום. ואין הלכה כדבריו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת