משנה אהלות יז א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק יז · משנה א | >>
החורש את הקבר, הרי זה עושה בית הפרסא.
עד כמה הוא עושה, מלא מענהב, מאה אמה בית ארבעת סאים.
רבי יוסי אומר, בית חמשג.
במורד, ובמעלה, נותן רובע כרשינים על בורך המחרישהד, עד מקום שיצמחו שלשה כרשינין ה זו בצד זו, עד שם הוא עושה בית הפרס.
רבי יוסי אומר, במורד ולא במעלה.
החורש את הקבר - הרי זה עושה בית הפרס.
- עד כמה הוא עושה?
- מלוא מענה, מאה אמה - בית ארבעת סאין.
- רבי יוסי אומר: אף בית חמש.
- במורד, ובמעלה -
- ונותן רובע כרשינין על ברך המחרשה,
- עד מקום שיצמחו שלשה כרשינין זו בצד זו -
- עד שם הוא עושה בית הפרס.
- רבי יוסי אומר: במורד - אבל לא במעלה.
כבר זכרנו בפתיחת דברינו בזה הסדר שבית הפרס טמא והוא מדרבנן, ושהוא שני מינים, וזה אחד מהן והוא החורש את הקבר, והוא אשר יקרא בית הפרס להתפשטות הקבר על כולו, תרגום "ויפרוש את האוהל"(שמות מ, יט) "ופרס ית פרסא על משכנא".
ואמר שמי שחרש במקום שבו קבר, הנה הוא ישים בית הפרס מזה המקום אשר בו הקבר באורך מאה אמה מזה הארץ אשר חרש והפכה, וזהו "אורך מענה".
ומענה - הוא הקו אשר יקום אותו המחרישה על אורך השדה, אמר הנביא "על גבי חרשו חורשים, האריכו למעניתם"(תהלים קכט, ג).
וכן ישים בית הפרס מאה אמות ברוחב, ומקום בו מאה אמה על מאה אמה הוא בית ארבע סאין, לפי שבית סאה חמישים על חמישים, כמו שביארנו פעמים.
ורבי יוסי אמר, שאם היה זה המקום הנחרש בלתי שווה אבל בו מעלות ומורדות, הנה הוא ישים בית הפרס בית חמש סאין, וזה מאה ואחד עשר אמות ושלוש רביעי אמה בריבוע בקירוב. ותנא קמא אמר, בית ארבע סאין, היה מקום שווה או בלתי שווה.
עוד נתן אלינו תנא קמא אות, נדע בו שיעור ארבע סאין כמה הוא כאשר היה המקום בלתי שווה השטחים, אמר שישימו רובע קב כרשינין על תוספת המחרישה, והוא אשר תקרא ברך המחרישה לפי שהוא דומה לארכובת האיש, והיה המקום אשר בו אלו הגרעינים ינקבו שיעור שיצא ממנו גרעין אחד מגרעיני אלו הכרשינין, עוד ילך החורש עם המחרישה והגרעינין יפלו עד שיעברו אלו כולן. ובלא ספק כי כאשר ישאר השארות מועט מאלו הגרעינים הנה הם לא יפלו בצד אחד אלא אחר נענוע הרבה, אבל יהיו הגרעינים בסוף המחרישה רחוקים קצתן מקצתן. ואמר כי כאשר יצמחו שלושה גרעינים זה בצד זה שם יכלה בית הפרס, והוא שיעור ארבע סאין.
וכבר ביארה התוספתא עניין מאמר רבי יוסי במורד אבל לא במעלה, ואמרו שרבי יוסי יאמר, כי כאשר נחרש הקבר עם מקום גבוה אינו עושה בית הפרס כמו שיהיה הקבר למטה ויתחיל בחרישה עם עליונות זה ההר או המדבר.
ואין הלכה כרבי יוסי בשני המאמרים:
מאה אמה. ממקום הקבר שהתחיל לחרוש חיישינן שמא הוליכה המחרישה ממנו עצם כשעורה עד מאה אמה:
בית ארבעה סאין. מאה על חמשים אמה הוא שיעור סאתים כדאמרינן (עירובין דף כג:) סאתים כחצר המשכן שהיה מאה על חמשים נמצא שיעור ארבע סאין מאה על מאה:
ובמורד. שיעור זה שאמרנו כשמוליך המחרישה במורד דמגלגלתו למרחוק אבל במעלה כשחורש ועולה יש שיעור אחר כדאפרש:
בורך המחרישה. הוא העץ שבמחרשה שקורין קוטר' תקועה בו והוא נכפף כעין ברך ולכך נקרא ברך ובפרק כ"א (מ"ב) בכלים הוא שנוי בחרב ובבורך וביצול ובשילהי סדר תעניות אלו (דף כה:) כמלא ברך המחרישה והכא כשנותן רובע כרשינים עד מקום שמוליכן וימצאו שלשה מהן צומחין זה בצד זה עד שם עושה הבית הפרס דעד שם מוליך עצם כשעורה דשיעור השעורה כשלשה כרשינים כדאמרינן בבכורות [לא ידעתי מקומו וכ"כ התוי"ט שלא מצאו]:
רבי יוסי אומר במורד. הוא שיעור ראשון שאמר אבל למעלה אין עושה בית הפרס כלל דמיד המחרישה ננערת:
תניא בתוספתא [פט"ז] החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס מאה אמה לכל רוח החורש ע"ג הקבר וכן החורש ע"ג הארון אפי' משוקעין ברובדין ובאבנים ואפילו על גביהן רום שתי קומות הרי זה עושה בית הפרס החורש מגופו של מת אינו עושה בית הפרס אין לך שעושה בית הפרס אלא חורש את הקבר בלבד ור"א בן יעקב אומר אף התלולית א"ר יוסי בד"א במורד אבל במעלה אינו עושה בית הפרס. ג' כרשינין שאמרו הנתונין כדרכן במקום הגריד אבל לא במקום הטיט והחורש משדה קסקסין ומשדה מדרון הרי זה עושה בית הפרס: פי' ברובדין כדתנן) תמן על הרובד שבהיכל והן לוחות של שיש המחופות על הקבר: מגופו של מת בזמן שמגולה ורואה אותו דאמר דכיון דחזי ליה לא שקיל מיניה עצמות במחרשתו: אף התלולית. כלומר החורש מן התלולית עושה בית הפרס:
החורש - בית הפרס. מקום שהטומאה פרושה ומתפשטת שם. ורבותי פירשו, פרס לשון דבר פרוס ושבור, שעצמות של מת נפרסו שם. ומפי אחרים שמעתי, על שם שפרסות בני אדם נמנעים ללכת שם מפני הטומאה:
מלוא מענה - של המחרישה. ממקום הקבר שהתחיל לחרוש בו עד מאה אמה באורך השדה על מאה ברוחב, חיישינן שמא הוליכה המחרישה ממנו עצם כשעורה. ואם היה חורש והולך חוץ למאה אמה, ממאה אמה ולחוץ טהור, שאין המחרישה מולכת עצמות הקבר אלא עד מאה אמה:
בית ארבעת סאין - מאה אמה אורך על מאה אמה רוחב הוא מקום זריעת ארבע סאין. שהרי חצר המשכן שהיה מאה על חמשים הוא בית סאתים, כדאמרינן בעירובין [כ"ג], נמצא מאה על מאה בית ארבע סאין:
רבי יוסי אומר בית חמש, סאין - ואין הלכה כרבי יוסי:
ובמורד - כלומר, שיעור זה שאמרנו לתנא קמא ולרבי יוסי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, הני מילי כשמוליך המחרישה במורד, דמגלגלתו למרחוק, והוא הדין כשהקרקע שוה במישור. אבל במעלה, כשחורש ועולה, לדברי תנא קמא נותן רובע קב כרשינין על בורך המחרישה, הוא עץ חלול כפוף עשוי כעין ברך שהמחרישה תקועה בו, ועושה בשוליו נקב קטן כשיעור שיצא ממנו גרעין אחד מגרעיני הכרשינים, ומוליך המחרישה והגרעינים נופלים מעט מעט, ובמקום שכלו הכרשינים שאין נופל מהם הרבה ביחד אלא שלשה גרעינים זה בצד זה ו שם כלה בית הפרס:
רבי יוסי אומר במורד ולא במעלה - לא אמרו דין בית הפרס אלא במורד, אבל כשהמחרישה עולה בגובה אין שם בית הפרס כלל, שמיד המחרישה ננערת ואם יש שם עצם נופל. ואין הלכה כר' יוסי:
הרי זה עושה בית הפרס. ועפרה מטמא במגע ובמשא ואינה מטמא באהל. כדתנן בפרק דלקמן מ"ב וטומאת בית הפרס מדברי סופרים. הרמב"ם סוף פ"ב מהלכות טמא מת:
בית הפרס. מה שכתב הר"ב. מפי אחרים שמעתי על שם שפרסות כו'. אני מצאתי שפירשו כך התוס'. בסוף פרק ז דנדה [דף נז ד"ה בית הפרס]:
מלא מענה. פי' הר"ב ממקום הקבר שהתחיל לחרוש בו וכו'. וכ"כ הר"ש. וכן כתב הר"ב בספ"ז דנדה. ודלא כשטת רש"י שהחזיק בה הר"ב בפ"ק דתמורה מ"ה:
מענה. הוא הקו אשר יקוה אותו המחרישה על אורך השדה. אמר הנביא [ע"ה] על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם. הרמב"ם. [*ואע"פ שזה הפסוק בתהלים קכט. ולא נמנה ספר תהלים אלא עם הכתובים ברוח הקודש. אעפ"כ לא נמנע הרמב"ם לקראו נביא. כי גם רוח הקדש מכלל מדרגות הנבואה הוא. ואע"פ שהמדברים ברוח הקודש אינם נביאים. אפילו הכי בקצת העתים יהיו נקראים נביאים. כמ"ש הרמב"ם בספר המורה בפמ"ה מהחלק הב']:
רבי יוסי אומר בית חמש. וזה מאה וי"א אמה וג' רביע אמה ברבוע בקירוב. הרמב"ם. וכשתדקדק בחשבון שמסרתי לך בפ"ב דערובין [משנה ה] משם תראה. וכן תעשה כל האמות לרביעיות ויהיו בין הכל תמ"ז עם השלשה רביעיות הקדומים. וכשתכה אותם ותצרפם כאשר הראת לדעת משם. תמצאם קצ"ט אלף תת"ט רביעיות. הוא השטח כולו המרובע אשר גדרו וצלעו מאה י"א אמה ג' רביעיות. וכשתוציא כל ט"ז ממנו כי כל ט"ז מאלו החלקים הן האמה בתשבורת זה השטח שחלקיו רביעיות. שכן ד' רביעיות הכאתם עולה ט"ז כמבואר. ותמצא בזה השטח שנים עשר אלף תפ"ח פעם ט"ז ועוד אחד חלק מחלקי ט"ז. וידעת ששטח חמשים על חמשים שהוא שטח הסאה שעולה ב' אלפים ת"ק. שכן רבוע חמשים פעם חמשים. ויהיה א"כ שטח חמש סאין. ה' פעם ב' אלף ת"ק. שהוא י"ב אלף ת"ק הרי שלא יחסר לך כי אם י"ב אמה פחות חלק אחד מחלקי ט"ז בכל השטח הזה. והוא שאמר הרמב"ם בקירוב:
על בורך המחרישה. וכן גירסת הר"ב והרמב"ם. אבל מהר"ם גורס עד בורך כו'. וכתב נ"ל עד עומק בורך המחרישה שהיא נכנסת בקרקע ג' טפחים טמא העפר. וכדתנן לקמן פ' בתרא [מ"ה] במטהר בית הפרס נוטל ממנו ג' טפחים. ולהכי קאמר הכא דעד עומק בורך המחרישה טמא. והיינו לענין העומק. ולאורך עד מקום שיצמחו ג' כרשינים. פירוש נותן רובע הקב כרשינין בקרקע ומגלגל המחרישה עליהם וכל שהיא הולכת. היא מוליכה הכרשינים עמה ויש מקום שמועטין. ע"כ:
שלשה כרשינין. דשיעור השעורה [*שמוליך המחרישה] ג' כרשינין. כדאמרינן בבכורות. הר"ש. [*ולא מצאתי שם]:
זה בצד זה. לא שמתחלה הם נופלים זה על זה. שהרי אין בנקב אלא כשיעור גרעין אחד. אבל בא לומר דשלשה יפלו זה בצד זה. ולא יותר. ולשון הרמב"ם. ובלא ספק כי כאשר ישאר השארות [מועט] מאלו הגרעינים. הנה הם לא יפלו בצד אחד [אלא אחר נענוע] הרבה. אבל יהו הגרעינים בסוף המחרישה רחוקים קצתן מקצתן. ואמר כי כאשר יצמחו ג' גרעינין זה בצד זה שם יכלה בית הפרס. ע"כ. ופירוש מהר"ם כתבתי לעיל:
(א) (על המשנה) בית הפרס. וטומאתה מדברי סופרים. הר"מ:
(ב) (על המשנה) מענה. מלשון הכתוב האריכו למעניתם. הר"מ:
(ג) (על המשנה) חמש. והוא קי"א אמה וג' רביעי אמה [בריבוע] בקירוב. ועתוי"ט:
(ד) (על המשנה) על כו'. וגירסת מהר"ם עד בורך כו'. וכתב, נראה לי עד עומק בורך כו', שהוא עומק שלשה טפחים וכדלקמן פרק י"ח משנה ה'. ולאורך עד בו' נותן רובע הקב כרשינין בקרקע ומגלגל המחרישה עליהן והיא מוליכה הכרשינים עמה ויש מקום שמועטין:
(ה) (על המשנה) ג' כו'. דשיעור שעורה שלשה כרשינין. הר"ש:
(ו) (על הברטנורא) לא שמתחלה נופלים זה על זה כו', אלא בא לומר דשלשה יפלו זה בצד זה ולא יותר. ועתוי"ט:
החורש את הקבר. פ"ק דתמורה דף י"ג וכפי גירסת הרגמ"ה ז"ל איתא נמי מילתיה דר' יוסי שכתב שם הרגמ"ה ז"ל טעמא דר' יוסי לא אתפרש לן ע"כ:
מלא מענה. כתבו התוס' ז"ל בנדה דהנך מאה אמה מפרש בתוספתא דאהלות היינו לכל רוח ע"כ והביא התוספתא הר"ש ז"ל:
ר' יוסי אומר בת חמשה סאין במורד ובמעלה. כך היא גירסתו של הרמב"ם ז"ל וז"ל פירושו ז"ל ר' יוסי אומר שאם היה זה המקום הנחרש בלתי שוה אבל בו מעלות ומורדות הנה הוא ישים בית הפרס בית ה' סאים וזה מאה אמות וי"א אמה ושלשה רביעי אמה בקירוב ות"ק אמר בית ד' סאין יהיה מקום שוה או בלתי שוה עוד נתן אלינו ת"ק אות נדע בו שיעור ד' סאים כמה היא המקום בלתי שוה השטחים אמר שישימו רובע כרשינין וכו' ע"כ ובסוף דבריו כתב וכבר בארה התוספתא ענין מאמר ר' יוסי במורד ולא במעלה ואמר שר' יוסי אומר כי כאשר חרש הקבר עם מקום גבוה אינו עושה בית פרס כמו שיהיה הקבר למטה ויתחיל בחרישה עם עליונות זה ההר או הגבעה ע"כ והרא"ש ז"ל פי' וז"ל החורש וכו' פי' ה"ז עושה בית פרס וכל השדה מטמא גוש ממנה במגע ובמשא דחיישינן שמא דלדלה כל העצמות ושטחתן על פני השדה ומפני זה נקרא בית הפרס מלשון פורס מפה מלא מענה תלם אחד מחוץ לקבר וארכו ק' אמה שכך שיערו חכמים שראוי שתוליך המחרישה את העצמות מאה אמה לצד מערב ואם חרש מצפון לדרום דלדלה מאה אמה לצד דרום וכשתרבע אלו שתי מענות יהיה שדה בית ד' סאין דחצר המשכן נקראת בית סאתים והיה מאה על חמשים ואין לומר שכל הד' סאים טמאים טומאת בית הפרס שהרי כשהוליך המחרישה באורך השדה יותר על ק' אמה לא היה ליותר טומאת בית הפרס כ"ש כשמהפך המחרישה לחזור ולחרוש שלא תוליך המחרישה עצם עמה לפי שהוא יותר ממאה ועוד אין לך ניער המחרישה יותר גדול מזה חמש סאין סבר שמחרישה מוליכה מאה וי"א אמה ומחצה. במורד שיעור זה שאמרנו דוקא במורד כשהמחרישה יורדת למטה והה"נ במקום שוה ונקט מורד דבעי למיפלג במעלה. במעלה כשחורש כלפי מעלה אינה מולכת כ"כ ושיערו שאם יתן רובע כרשינין על בורך המחרישה והוא עץ שהמחרישה בו והוא שנוי בפכ"א דכלים וכשנותנין עליו הכרשינין מתפזרין מעט מעט ועד מקום שישארו שם שלשה כרשינין זו בצד זו ויצמחו ימצא שם גם עצם כשעורה שהשעורה כשלשה כרשינין כדאמרי' בבכורות ור' יוסי סבר דאין עושה בית הפרס במעלה ונ"ל השיעור הראשון דוקא בקרקע שוה אבל במורד ומעלה שיעורו ברובע כרשינין עכ"ל ז"ל ועוד מצאתי כתוב בגליון על פי' רבינו שמשון ז"ל כתיבת יד וז"ל וכתב הרא"ש ז"ל מורד ומעלה נותן רובע כרשינין כלומר השיעור שאמרנו בקרקע שוה אבל במורד ומעלה יש דין אחר ושיעור אחר ורבינו יצחק בן גיאת ז"ל כתב כפי' הרמב"ם ז"ל במורד ובמעלה ע"כ דברי ר' יוסי. וכתב עוד בגליון ומדברי ר' יוסי דסיפא משמע שאמר ת"ק במורד ובמעלה [הג"הה נראה שיש חסרון בלשון והמעיין קל להבין]:] שהוא כמו שפירשנו וקשה לפי זה שנראה שדבריו סותרין אלו לאלו אלא אם נאמר שדברי ר' יוסי דסיפא חוזר על ונותן רובע כרשינין בלבד לפיכך טוב שבכל הפירושים דבמורד ובמעלה הן דברי ת"ק והראיה מסיפא דלר' יוסי לית ליה בית הפרס במעלה כלל ע"כ. והכריחו תוס' ז"ל בס"פ שני דכתובות דמקום הקבר טהור כשנחרש מלטמא באהל ועוד כתבו שם דבית הפרס להכי הוי דרבנן משום דהוי ספק טומאה ברה"ר ואע"ג דבעלמא טהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר היינו היכא שהטומאה מבוררת ולא נולד הספק אלא באקראי ופעם אחרת לא יטמא כיון שמקום הטומאה ידוע אבל הכא שלעולם השדה בספק לא רצו לטהר אע"ג דמדאורייתא טהור ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל אבל במעלה כשחורש ועולה לדברי ת"ק נותן וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה טובא דאין דברי ר' יוסי מיושבים דמה לו להזכיר במורד ותו קשה דלמה לא נזכר במשנה דין קרקע שהיא מישור על כן נראה לפרש דרישא איירי במישור ואח"כ קאמר אבל במורד ובמעלה נותן רובע כרשינין וכו' ע"כ:
יכין
החורש את הקבר: שחרש מקום הקבר וממנו ולהלן לכל רוח:
הרי זה עושה בית הפרס: מלת פרס לשון התפשטות הוא. כמו ויפרוש האהל על המשכן. ובלשון חכמים נכתב בסמ"ך. כמו פורס מפה ומקדש. והכא ר"ל שע"י שחרש הקבר התפשטה הטומאה מהקבר לכל סביביו. א"ג דמלת פרס לשון שבירה הוא. כמו פרוס לרעב לחמך. כמו כן ה"נ ע"י שחרש חיישינן שנשברו ונתפרפרו עצמות מהקבר. ונתגלגלו להלן מהקבר. ולהכי כל עפרות השדה מטמא במגע ובמשא. אבל לא באהל. דחיישינן לעצם כשעורה שמא מעורב שם. ואפי' קבור המת בארון או משוקע תחת רגבים ורובדים. ואפי' תחת ק' אמה. אפ"ה כשחרש ע"ג הקבר עושה בית הפרס. דלא פלוג רבנן. אבל בחרש ע"ג גופו של מת אין עושה ביה"פ. דהא חזי ליה החורש ויהא נזהר מלגרור העצמות עם המחרישה [כלקמן במשנה ותוספתא פי"ד]:
מלא מענה: ר"ל כתלים בעהטען בל"א שרגילין לעשותה באורך ק' אמה. דהיינו ק' אמה לכל צד מהקבר [כרמב"ם פ"י מטו"מ] דכשהתחיל לחרוש מהקבר ולהלן אז רק עד ק' אמה טמא משום חשש ביהפ"ר. אמרו חכמים דרק עד שם אפשר שיתגלגל עצם כשעורה מהקבר עם עגלת המחרישה. אבל מה שחרש מהקבר מק' אמה ולהלן טהור:
בית ארבעת סאים: והיינו משום דשיעור המקום הצריך לזרוע שם סאה גרעינין הוא נ' על נ' אמה. נמצא דק' על ק' לכל רוח הוא בית ד' סאין סביבות הקבר כזה* ולהכי כשיחרוש מהקבר בכל המרובע הזה טמא המקום שהחריש. אבל מה שלא חרש בהמרובע הזה טהור. ונ"ל דהק' אמה מאמצע הקבר הוא מודד דאל"כ ע"י אורך הקבר ורחבו יתרבה מדת האורך והרוחב שלחוץ יותר מר' על ר' אמה. ועוד הרי נתת דבריך לשיעורין. דיש ארוך או רחב יותר מחבירו ועוד דא"כ יהיה מדידת הר' אמה שממול אורך הקבר מתפשט להלן טפי ממדת הר' אמה שממול רוחב הקבר ולא יהיה רבוע אמיתי ר' על ר' אמה:
במורד: ר"ל כשחרש מהקבר שלמעלה בשפוע ההר. ס"ל לר' יוסי דחיישינן באותו צד המשופע להולכת עצם כשעורה עד כדי שיעור זריעת ה' סאין. והוא להלן מהקבר קי"א אמה וג' רביעיות אמה בקירוב אבל רק נגד שיפוע ההר שחרש חושש כן. אבל כשחרש מהקבר בקרקע שוה מודה ר' יוסי לת"ק דשיעורו הוא ק' על ק' לכל רוח דרק במורד פליג דע"י שהמקום משופע חיישי' שתוליך המחרישה העצם טפי להלאה. ורק משום לא פלוג לא מחלקינן בין משופע הרבה או מעט ולת"ק משו' לא פלוג לא מחלקינן לקולא בין שחרש במקום מדרון או בקרקע שוה. דכיון דטומאת ביה"פ מדרבנן לא מחמרינן במדרון טפי מבקרקע שוה [ככתובות דכ"ח ב']:
אסוקי מלתא דת"ק הוא. וה"ק במד"א בחורש בשוה או דרך מורד אבל בחורש דרך מעלה מהקבר שלמטה נותן וכו':
עד מקום שיצמחו שלשה כרשינין זו בצד זו: מנהגן היה בכמה מיני זרעים. לחרוש ולזרוע ביחד. דהיינו שבעגלת המחרישה היה בית קבול אחורי הקנקן. וקנקן הוא יתד הברזל שחופר הארץ והב"ק שאחוריו נקרא בורך [ככלים ככ"א מ"ב] ונותן גרעיני הזרע תוך הבורך. וכשיתנועע העגלה בעת חרשו. יתגלגלו ויצאו הגרעינין אחת אחת מתוך הנקב שבקרקעית הבורך ויפלו לתוך העפר שנחפר מהקנקן ואולם לבסוף כשיתמעטו הגרעינין תוך הבורך לא יפלו הרבה גרעינין תכופים. והיינו דקאמר הכא עד המקום שיצמחו וכו'. ור"ל במקום שיפסקו ליפול שם ג' גרעינין תכופים. שם כלה טומאת ביה"פ כשחורש בהר:
ר' יוסי אומר במורד: יש לדקדק דמלת במורד לר' יוסי מיותר לגמרי. דהר אפי' להרא"ש הנ"ל סי' ה'. כבר שמעינן לר' יוסי ברישא דיש טומאת ביה"פ לחורש במורד. ותו דהרי בשוה לכ"ע יש ביה"פ. א"כ למה שבק ר' יוסי שוה ונקט רק מורד. אמנם לפי' הרמב"ם הנ"ל סי' ה' יתישב שפיר דנקט כך הכא לא לאשמעינן גוף הדין דבמורד יש ביה"פ. אלא לדיוקא נקטי' דלא תטעה לומר דר' יוסי לעיל בתרתי פליג. ומחמיר טפי מת"ק. להכי קאמר הכא מלת במורד ר"ל רק במורד מחמירנא טפי מת"ק. ואצטריכנא בית ה' סאין. והיינו משום דמסתבר להחמיר במורד טפי מבשוה. אבל במעלה מקלינא טפי מת"ק ואמינא דאין שם דין ביה"פ כלל. דכשיחרוש במעלה ננערת המחרישה מיד. ואם יש שם עצם מיד נופל ויוצא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת