לדלג לתוכן

משנה תרומות ב ג

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת תרומות · פרק ב · משנה ג | >>

המטביל כלים בשבת, שוגג, ישתמש בהם.

מזיד, לא ישתמש בהם.

המעשר והמבשל ה בשבת, שוגג, יאכל.

מזיד, לא יאכל.

הנוטע בשבת, שוגג, יקיים.

מזיד, יעקורו.

ובשביעית, בין שוגג, בין מזיד, יעקור.

הַמַּטְבִּיל כֵּלִים בְּשַׁבָּת,

שׁוֹגֵג, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם.
מֵזִיד, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם.
הַמְּעַשֵּׂר וְהַמְּבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת,
שׁוֹגֵג, יֹאכַל; מֵזִיד, לֹא יֹאכַל.
הַנּוֹטֵעַ בְּשַׁבָּת,
שׁוֹגֵג, יְקַיֵּם;
מֵזִיד, יַעֲקוֹר.
וּבַשְּׁבִיעִית, בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד, יַעֲקֹר:

המטביל כלים בשבת -

שוגג - ישתמש בהן.
מזיד - לא ישתמש בהן.
המעשר, והמבשל בשבת -
שוגג - יאכל.
ומזיד - לא יאכל.
הנוטע בשבת -
שוגג - יקיים.
ומזיד - יעקור.
ובשביעית -
בין שוגג, ובין מזיד - יעקור.

אלו כלים - הם כלים טמאים, ואסור להטבילן בשבת, לפי שהוא מתקן. ועוד יתבאר לך, שאסור להוציא תרומה ומעשרות בשבת, לפי שהוא מתקן.

ואמרו המבשל בשבת בשוגג, יאכל - רוצה לומר כי מותר לו לאכול אותו התבשיל למוצאי שבת, ואסור לו לאכול בשבת בשום פנים.

במזיד לא יאכל - רוצה לומר מי שעבר ובשל בשבת, אסור לו לאכול אותו תבשיל לעולם. אבל אחרים, מותר להם לאכול אותו תבשיל למוצאי שבת. לפי שהשם יתברך אמר בשבת "קדש היא"(שמות לא, יד), ואמרו רז"ל "היא קדש, ואין מעשיה קדש".

ומה שהצריכו להחמיר בשביעית יותר משבת, כי העיקר אצלנו "לא נחשדו ישראל על השבת, ונחשדו על השביעית":

המטביל כלים בשבת. בפרק ב' דביצה [דף יח.] אמרינן דכולי עלמא מיהת כלים בשבת לא מטבלינן מאי טעמא אמר רבה גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים וגזרה בור בחצרו אטו בור בחצר אחרת ורב יוסף אמר גזרה שמא יסחוט וגזרינן כלים דלאו בני סחיטה אטו כלים דבני סחיטה רב ביבי אמר גזרה שמא ישהה רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי ובירושלמי (פ"ב ה"ג) אמר מתני' בכלים גדולים אבל בקטנים מערים ומטבילן ותני רבי אושעיא ממלא אדם כלי טמא מן הבור ומערים ומטבילו ותניא נפלו כליו לתוך הבור מערים עליהם ומטבילן וצריך ליישב כל הטעמים מאי שנא כלים גדולים מקטנים:

במזיד לא ישתמש בהן. בפרק ב' דביצה בעי למידק מהכא גבי מי שלא הניח עירובי תבשילין ועבר ואפה אסור ודחי לא צריכא דאית ליה כלים אחריני וההיא דהמעשר דאית ליה פרי אחריני וההיא דהמבשל משני איסורא דשבת שאני והא דאמרינן בפרק כירה (דף מג:) טבל מוכן הוא אצל שבת ואם עבר ותיקנו מתוקן איכא לאוקמי במזיד דלית ליה פירי אחריני אי נמי שעבר בשוגג ואע"ג דקניס רבי מאיר מדרבנן שוגג אטו מזיד הכא גבי מאכיל ומעשר לא קניס כדאמרינן בהניזקין (דף נד.) גברא לתקוני טיבליה מיכוין ולטהורי מאני מיכוין ואנן ניקנסיה:

ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקר בפרק הניזקין (דף נג:) מפרש דמאי שנא שבת ומאי שנא שביעית מפני שישראל מונין שני ערלה לשביעית ואין מונין לשבתות ונחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות והתם איכא תנאי דפליגי אמתני':

המטביל כלים בשבת - שאסור להטביל כלים טמאים להעלותם מידי טומאתן בשבת, מפני שנראה כמתקן כלי:

המעשר - שאסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת מפני שהוא מתקן:

והמבשל בשבת - בשוגג, יאכל אותו תבשיל למוצאי שבת, אבל לא בשבת עצמו. ובמזיד לא יאכל הוא, אבל אחרים אוכלים למוצאי שבת דכתיב (שמות לא) ושמרתם את השבת כי קדש היא, היא קדש ואין מעשיה קדש:

ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור - שנחשדו ישראל על השביעית ז ולא נחשדו על השבת:

המעשר והמבשל וכו'. מדשנאן בחד בבא ש"מ דמעשר במזיד אסור לו לעולם כמו מבשל ואע"ג דמבשל עביד איסורא דאורייתא ומעשר לא עביד [איסורא] דאורייתא כדתנן בפ"ה דביצה [*ומיהו בפ"ב דביצה דף יז ומייתי לה הר"ש מוקמינן להמעשר בדאית ליה פירי אחריני והמבשל משום איסורא דשבת. ע"כ. ולפי לישנא דסוגי' דהתם משמע דלא קתני להו בהדדי דפריך תחילה ממעשר והדר ממטביל [והדר ממבשל] אבל בפרק הניזקין תמהו התוספות אמאי פריך כך ממילא נמי א"ל דבבא בפני עצמה היא המעשר כדנקט התם אלא המקשן דפריך ממעשר ברישא [לא] הוצרך למנקט כולה מלתא. ולכן נ"ל הא דשנאן יחד משום דתרווייהו מידי דמיכל. ועיין במשנה ד פרק ג דביצה]:

הנוטע כו' יעקור. מה שאין כן בבישול שאי אפשר לעקור הבישול וכן במעשר שכבר ניתקן מן התורה:

ובשביעית בין שוגג כו' יעקור. פירש הר"ב שנחשדו ישראל על השביעית כו'. גמרא פ' הניזקין דף נד ופירש"י איכא למיחש מתוך שהדבר ניכר אתי למשרי נטיעה בשביעית. והרמב"ם כתב בפרק א' מה' שמטה אם תאמר בשוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי:

(ה) (על המשנה) המעשר והמבשל. מדשנאן בחד בבא ש"מ דמעשר במזיד אסור לעולם כמו המבשל ואף על גב דמבשל עביד איסור דאורייתא ומעשר לא עביד איסור דאורייתא מיהו בפ"ב דביצה מוקמי להמעשר בדאית ליה פירי אחריני והמבשל משום אסורא דשבת:

(ו) (על המשנה) יעקור. מה שאין כן בבישול שאי אפשר לעקור הבישול וכן במעשר שכבר נתקן מן התורה:

(ז) (על הברטנורא) גמ' פרק הנזקין ופרש"י איכא למיחש מתוך שהדבר ניכר אתי למשרי נטיעה בשביעית. והר"מ כתב א"ת בשוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי:

המטביל כלים בשבת שוגג ישתמש בהן במזיד לא ישתמש בהן:    כצ"ל. במזיד לא ישתמש בהן. טעמא לאו משום דהוי מוקצין מע"ש דההוא מוקצה משום גזרה דרבנן ואזיל ליה ועוד דחזו להשתמש בהן לדברים טמאים או לאשתו נדה אלא טעמא משום דאפשר ליה בשאלה שישאל כלים ומשתמש והכי מוקמינן לה בפ' שני דביצה ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ובירושלמי מתני' בכלים גדולים אבל בכלים קטנים כגון קערות כוסות וצלוחיות מערים להשתמש בהן ומטבילן דבכל אלו הרואה אומר לשאוב מים בהן הוא צריך או להשתמש בהן להדיחן:

המעשר והמבשל בשבת:    פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל המעשר במזיד לא יאכל אסיקנא בפ"ב דביצה דמתני' מיירי דאית ליה פירי אחרינא לשבת דאי לית לי' אלא הני לא מדחייא עונג מקמי גזרה דרבנן ואפי' במזיד נמי יאכל: המבשל בשבת בשוגג יאכל הוא בעצמו בו ביום ואע"ג דר' מאיר אית ליה מוקצה בפ' כירה שאני הכא דמערב שבת חזי לכוס. במזיד לא יאכל. דבשול אב מלאכה הוא ואיסור סקילה וסתמא כר' מאיר כדאיתא בירוש' ע"כ. ור"ע ז"ל העתיק לפרש אליבא דהלכתא מפי' הרמב"ם ז"ל. והרש"ש ז"ל כתב דבירושלמי מפרש אמאי ערבינהו מבשל בהדי מעשר לאשמועי' דמה מעשר דקעביד מעשה בשבת אף מבשל דקעביד מעשה בשבת ולמעוטי שכח קדירה ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה ונתבשלה בשבת. ומזיד היינו שהשהה בכוונה ע"ג כירה וכוליה מבעוד יום דבההיא לא שנא מזיד ולא שנא שוגג איכא מ"ד בפרק כירה דתרווייהו להיתרא ואיכא מ"ד דתרווייהו לאיסורא מ"ד להיתרא דמדרבנן הוא ומ"ד לאיסורא דטעמא דמבשל בשוגג יאכל הוא דלא אתי לאיערומי ולעשות מזיד ולומר שוגג הייתי דלא נחשדו ישראל על השבתות אבל האי דאתי לאיערומי דקיל ליה איסור דרבנן ואתי לשהויי מזיד ויאמר שכחתי בשוגג אפי' בשוגג לא יאכל ע"כ. ובשבת ובכתובות בברייתא פליגי בהא מילתא ר' מאיר ור' יהודה ור' יוחנן הסנדלר:

הנוטע בשבת:    בברייתא בירושלמי ובפ' הנזקין בבבלי מסיים עלה דברי ר"מ ר' יהודה אומר חילוף הדברים בשביעית בשוגג יקיים במזיד יעקור בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור מפני שהניית שבת עליו והתם מפרש טעמייהו וקרי התם לר"מ רבנן משום דסתם מתני' כותיה:

שוגג יקיים:    ז"ל ה"ר יהוסף ז"ל שוגג יקיים פי' כי אינו ניכר שנטעוהו בשבת אבל נטיעה של שביעית ניכרת כן נ"ל ע"כ:

יכין

המטביל כלים:    טמאי':

בשבת:    דאסור בשבת דהו"ל כמתקן מנא:

שוגג ישתמש בהם מזיד לא ישתמש בהם:    עד מוצאי שבת מיד:

והמבשל בשבת שוגג יאכל:    המעשר בשוגג מותר לאכלו מיד. אבל המבשל בשוגג אסור לאכלו עד מוצאי שבת [רמב"ם פ"ו ופכ"ג משבת. ודלא *) כהר"ב הכא]. וא"צ להמתין במוצ"ש בכדי שיעשה רק בעשה נכרי מלאכה בשבת בשביל ישראל דחיישי' שיאמר לו ישראל שיעשה בשבת כדי שיהנה מיד במוצ"ש. אבל ישראל שעשה מלאכה אפילו במזיד בשבת. מותר עכ"פ לאחרים מיד במוצאי שבת. דאין חוששין שיאמר ישראל לחבירו שיחלל שבת [א"ח רסי' שי"ח]. ונקט מעשר ומבשל מדאמרי' [גיטין דנ"ג ב'] דר"מ בדרבנן קניס שוגג אטו מזיד. ובדאו' לא ור"י קניס בדאו' ובדרבנן לא. להכי סתם הכא רבי ל"ש מעשר דהו"ל דרבנן ול"ש מבשל דהוא דאו' לא קנסינן שוגג אטו מזיד. [שנות אליהו]. ול"ג דנקט דרבנן לרבותא דמזיד. ונקט דאוריי' לרבותא דשוגג ודו"ק. והא דכייל תנא מעשר ומבשל בחד בבא. והרי בין בשוגג ובין במזיד לא דמו כלל [כסי' י"ז וסי' י"ח]. טפי הו"ל למכלל מטביל ומעשר בחד בבא דדמו ממש לגמרי בין בשוגג ובין במזיד י"ל דה"ט משום דבמעשר ומבשל שייך שפיר לומר בתרווייהו יאכל ולא יאכל. משא"כ במטביל הרי צ"ל ישתמש ולא ישתמש בדינו:

מזיד לא יאכל:    מעשר במזיד לא יאכל בשבת רק במוצ"ש. ומבשל במזיד הוא לא יאכל עולמית אבל אחרים אוכלים במוצ"ש:

הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקור:    משא"כ בישול א"א לעקור. ואע"ג דיכול להטיל המבושל לים לא רצו חכמים להפסיד גוף המותר רק לבטל מעשה האיסור. היכא דאפשר. וקמ"ל דאע"ג דכל נטיעה אינו קולטת עדיין עד אחר י"ד יום. ואז יהיה זמן היתר [כר"ה ד"ט ב'] אפ"ה כיון דאפשר צריך לבטל מעשה הנטיעה שהוא האיסור:

ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור:    דנחשדו ישראל אשביעית טפי מאשבת לומר אמזיד שהי' שוגג:

בועז

פירושים נוספים