משנה פסחים ח ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ח · משנה ב | >>
האומר לעבדו: צא ושחוט עלי את הפסח, שחט גדי, יאכל.
שחט טלה, יאכל.
שחט גדי וטלה, יאכל מן הראשון.
שכח מה אמר לו רבו, כיצד יעשה? ישחוט טלה וגדי ויאמר: אם גדי אמר לי רבי, גדי שלו וטלה שלי.
ואם טלה אמר לי רבי, הטלה שלו וגדי שלי.
שכח רבו מה אמר לו, שניהם יצאו לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסח שני.
הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ: צֵא וּשְׁחֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח, שָׁחַט גְּדִי, יֹאכַל. שָׁחַט טָלֶה, יֹאכַל. שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה, יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִשְׁחֹט טָלֶה וּגְדִי וְיֹאמַר: אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי, גְּדִי שֶׁלוֹ וְטָלֶה שֶׁלִי; וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי, הַטָלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:
האומר לעבדו:
- "צא - ושחוט עלי את הפסח" -
- שחט גדי - יאכל.
- שחט טלה - יאכל.
- שחט גדי, וטלה - יאכל מן הראשון.
- "צא - ושחוט עלי את הפסח" -
- שכח - מה אמר לו רבו,
- כיצד יעשה?
- ישחוט גדי, וטלה - ויאמר:
- "אם גדי, אמר לי רבי -
- גדי שלו - וטלה שלי.
- ואם טלה, אמר לי רבי -
- טלה שלו - וגדי שלי".
- "אם גדי, אמר לי רבי -
- שכח רבו, מה אמר לו -
- שניהם יצאו - לבית השריפה,
- ופטורין - מלעשות פסח שני.
כשאמר לו רבו צא ושחוט עלי את הפסח סתם, אף על פי שיהיה מנהג העולם טלה ושחט לו גדי, או גדי ושחט לו טלה, הרי זה יאכל, וזהו מה שרצה להשמיענו שלא נחוש למנהג.
והעיקר אצלנו "אין נמנין על שני פסחים". וזה שהתרנו בכאן ואמרנו יאכל מן הראשון, הוא מיוחד למלך ולמלכה בלבד כשאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ושחטו שני פסחים, וזה לחסרון דעת העבדים ומיעוט התעסקם במצות, אבל שאר בני אדם אין אוכלין לא מן הראשון ולא מן השני.
וזה הדין שזכר באמרו שכח מה שאמר לו רבו - אינו מתקיים אלא כשאמר לו הרועה של רבו "קח טלה וגדי ושחוט אותם, כדי שתתכוין דעת רבך, ואני הקניתי לך האחד בתנאי שלא יהיה לרבך רשות בו". אבל אם לא היה כן לא יתקיים מזה הדין דבר, כי העיקר אצלנו "מה שקנה עבד קנה רבו", אם כן אמרו שלי לא יתקיים אלא על הדרך שביארנו.
ולא יהיו פטורין מלעשות פסח שני אלא כששכח רבו מה אמר לו אחר שנזרק הדם, לפי שהפסח אחר זריקת הדם ראוי לאכילה, אבל קודם זריקת הדם חייבים בפסח שני:
שחט גדי יאכל - רבו ממנו. ואע"ג דבכל שאר פסחים רגיל תדיר בטלה, כיון דלא פירש לו עליה סמיך:
יאכל מן הראשון - והשני ישרף. ובגמרא מוקי לה דוקא במלך ומלכה, אית דאמרי משום שלום מלכות ו, ואית דאמרי מפני שסומכין על עבדיהם ואין מקפידים על סעודתן אם גדיים אם טלאים, הילכך יאכל מן הראשון כיון דליכא קפידא, דבראשון יצאו ידי חובתן. אבל אינשי דעלמא דקפדי, לא יאכל לא מן הראשון ולא מן השני, דקיי"ל אין נמנין על ב' פסחים כאחד לאכול איזה מהם שירצה, דאין ברירה, וכי בעי למיכל מהא, דלמא בשעת שחיטה לא הוה דעתיה עליה: שכח מה שאמר שפירש לו גדי או טלה, וזה שכח:
וטלה שלי - בגמרא מוקי לה כגון שהלך העבד אצל רועה הרגיל אצל רבו ורוצה בתקנתו, ואמר לו, אם גדי אמר לך רבך גדי שלו וטלה שלך ז ע"מ שאין לרבך רשות בו ח, דכה"ג קנה העבד. דאי לאו הכי מה שקנה עבד קנה רבו ונמצאו שניהם של רבו:
ופטורים מלעשות פסח שני - דאע"ג דשניהם יוצאים לבית השריפה ואינן נאכלין מפני שאין המנויין ניכרים, מיהו שחיטה וזריקה מעלייתא היא, חדא אהאי וחדא אהאי, דקמי שמיא גליא:
יאכל מן הראשון. כתב הר"ב במלך ומלכה ומשום שלום מלכות. כ"כ הרמב"ם בפ"ג מהק"פ וכתב עליו כ"מ וז"ל דבגמ' דדעתן קלה. ומפרש רבינו דהיינו לומר שאם נאמר למלך שלא יאכל כלל יכעוס על עבדו ויהרגנו או שמא יכעוס על החכמים שאמרו דלא יאכל כלל משום דאין ברירה. שיעלה על דעתו של מלך דיש ברירה מן הדין אלא שלהקניטו אמרו כן. ודברי רבינו בפי' המשנה אינם מובנים לי. עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בפירוש המשנה וזה לחסרון דעת העבדים ומיעוט התעסקם במצות. ע"כ. ונראה בעיני שהוא מפרש שדעתן קלה ירצה שדעת עבדיהם קלה עליהן. ואע"פ שלא הוזכרו במאמר אלא אמר מלך ומלכה דדעתן קלה עליהן. מכל מקום הענין מובן ור"ל עבדיהם ומתקני סעודתם. והיינו שלום מלכות שאמר בחבורו דהואיל ועבדיהן קלי הדעת ואינם מתעסקין במצות. וע"י כן נעשה מכשול זה. יבואו לידי מחלוקת עם עבדיהם ויהרגום. ונ"ל דמהך דהכא איכא למידק דהא דאמרינן דאין ברירה בדאורייתא כמ"ש בזה בפ"ה דנדרים בס"ד שזה עצמו מחומרת החכמים להחמיר בשל תורה אבל מדאורייתא יש ברירה דאלת"ה אלא דמדאורייתא אין ברירה א"כ היאך נאכיל למלך ומלכה קדש העומד לשריפה משום שלום ביתם. אבל יותר נ"ל דלעולם למ"ד אין ברירה בדאורייתא היינו מדאורייתא. ואפילו הכי מתירין לאכול הראשון משום שלום מלכות כדאמרינן בעלמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. וה"נ דכוותיה דאמרינן כל שיהיה ספק לאדם בפסחו נתלה בדעת החכמים. והחכמים קבעו לראשון אלא שלא רצו חכמים לתלות בדעתם לכל אדם לפי שאין בו צורך כמו גבי קדושין דבכל עת וזמן והרבה עקרי דינים מיתקנים בכך. אבל פסח דפעם אחת בשנה הניחו לכל אדם על דעת עצמו. ולא רצו לומר כל הנמנה על פסחו על דעת רבנן נמנה. ובמלך ומלכה מפני שלום מלכות אמרו כן. ויש לי כדמות ראיה על זה דבברייתא דתני מעשה במלך ומלכה וכו' ושחטו שני פסחים ושאלו למלך אמ' להו שאלו למלכ' [שאלו למלכה] א"ל שאלו לר"ג ושוב פעם אח' נמצאת הלטאה וכו' ושאלו וכו' כדלעיל נמצא מלך תלוי במלכה ונמצאת מלכה תלויה בר"ג נמצאת כל הסעודה תלויה בר"ג. ע"כ. ואין נראה שלא בא אלא לומר רבותיה דר"ג שהמלך והמלכה לא יוכלו להורות בדין איסור והיתר דפסח ולא בדין טומאה וטהרה דהלטאה אלא מפי ר"ג. דמאי רבותיה ודאי דחכם עדיף ממלך ומלכה בדיני התורה. אלא שבא לומר ג"כ טעם אמעשה דשל פסח דהתיר להם לאכול מהראשון דהיינו טעמא דכל סעודת מלך ומלכה תלויה בדעת ר"ג וחכם דור ודור ומכל מקום אי לאו דדעתן קלה לא היו אומרים לתלות סעודתן בדעת רבן גמליאל. ומשום כך אנן לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני. ואית דאמרי שכתב הר"ב משום דאין מקפידין כו', כ"כ רש"י. ולשון התוספות שיש להם רוב מעדנים ולא קפדי אם גדי אם טלה אם שמן אם כחוש. ומ"ש הר"ב דקי"ל דאין נמנים וכו' דאין ברירה היינו בדאורייתא. וכמ"ש במ"ד פ"ז דדמאי:
וטלה שלי. כתב הר"ב שהרועה א"ל אם גדי כו' וכן להפך אמר לו ג"כ והוא פשוט. ומ"ש הר"ב על מנת שאין לרבך רשות בו זה לסברתו כמו שכתבתי במשנה ג' פרק קמא דקדושין. אבל לפי דברי הרמב"ם שכתבתי במשנה ח' פרק בתרא דנדרים צריך שיאמר ג"כ ומה שתרצה בו תעשה ואי נמי כשיאמר על מנת שתצא בו ידי פסח בלחוד סגי לפי סברתי בדברי הרמב"ם ובפ' ג' מהלכות קרבן פסח העתיק הרמב"ם על מנת שלא יהא לרבך בו כלום. וכתב עליו הכסף משנה שכן הוא בגמרא, ואף על פי שרבינו כתב בפ' ג' מהלכות זכייה דלא מהני האי לישנא לשלא יקנה רבו, כתב לישנא דגמרא וסמך על מ"ש בהלכה הנזכרת ע"כ. וכיוצא בזה נמצא זה הלשון בגמרא והוסיף עליו הרמב"ם ומה שתרצה כו' בפרק ט' מהלכות נזירות והזכרתיו במשנה ו' פרק ז' דעירובין:
(ו) (על הברטנורא) בגמרא אמרינן דדעתן קלה. והיינו שאם נאמר למלך שלא יאכל כלל יכעוס על עבדיו ויהרגם או שמא יכעוס על החכמים כו' שיאמר שלהקניטנו אמרו כן. ועתויר'ט:
(ז) (על הברטנורא) [כן להפך א"ל ג"כ:
(ח) (על הברטנורא) לפ"ד הר"מ צריך שיאמר ומה שתרצה בו תעשה. וא"נ כשיאמר ע"מ שתצא בו ידי פסח בלחוד סגי:
יאכל מן הראשון: והשני ישרף. ובירוש' ר' אלעזר ור' יוחנן תרויהון אמרין דר' נתן היא דר' נתן אמר יוצאין בזריקה בלא אכילה:
שכח מה אמר לו רבו: תוס' פ"ק דקדושין דף כ"ד ודבפרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ב) והרא"ש ז"ל שם פ"ק דף פ"ט:
ישחוט גדי וטלה ויאמר: כצ"ל:
וטלה שלי: בשאמר לו הרועה ע"מ שאין לרבך רשות בו. ואח"כ יתנה התנאי ששנינו במשנה. וכתבו תוס' ז"ל דלמ"ד בפ"ק דקדושין דקני רביה עד שיתן ע"מ שיצא בו לחירות הכא נמי יפרש שיתן לו שיצא בו חובת פסח:
שכח רבו מה א"ל: פי' שהעבד שכח וגם רבו:
ופטורין מלעשות פסח שני: גמ' אמר אביי לא שנו דפטורין אלא ששכח אחר זריקה דבעידנא דאיזדריק דם הוה חזי לאכילה אבל שכח לפני זריקה דכי איזדריק דם לא הוה חזי לאכילה חייבים לעשות פסח שני. איכא דמתני להאי מימרא דאביי אברייתא דתניא חמשה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה ונמצאת יבלת באחת מהן כולן יוצאין לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני אמר אביי וכו' עד מאן דמתני לה אמתני' כ"ש אברייתא דספק פסיל מום יש בכולן ולא נראית זריקה שלהן ומאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' לא דכיון דכשרים נינהו דאי אדכר הוה חזי לאכילה קמי שמיא גליא וכתבו תוס ז"ל ולא פסיל כ"כ הואיל ואינו בגוף הקרבן ע"כ:
יכין
האומר לעבדו: נ"ל דהא דלא נקט שלוחו, דקמ"ל אף בעבד, דרגיל להכיר טפי בהי ניחא לרבו לא אמרינן דלהכי לא פי' רבו דעתו, מדסמך את עצמו שעבדו מכיר באיזה רגיל, אלא אמרינן מדלא פי' התרצה בכל מה שיעשה העבד:
יאכל: אף דרגיל במין האחר:
יאכל מן הראשון: מתניתן מיירי במלך שאמר לעבדו, אבל באדם אחר, דוקא ברישא שלא שחט רק אחד, יש לומר מדלא פי' איזה ישחט, על העבד סמיך, משא"כ בשחט עבד ב' פסחים, ליכא למימר הכי, ומדאין ברירה אסור בשתיהן. אבל במלך, מדיש לו רוב מעדנים, אינו מקפיד איזה יאכל ולא סמך כלל על דעת העבד, רק על איזה שיזדמן לשחוט ראשון, להכי יאכל מהראשון, אף שהעבד מסופק היה. או י"ל דמשו"ה הקילו גבי מלך, כיון דהא דבדאורייתא אין ברירה מדרבנן הוא, להכי משום שלום מלכות, שלא יכעס, לא גזרו בי' רבנן:
שכח מה אמר לו רבו: אם גדי או טלה:
וטלה שלי: ואין בזה ענין לברירה, מדכבר מבורר הדבר אלא שהוא אינו יודע וכדאמרינן [ביצה ל"ח א'] וכבר בא חכם, ובש"ס אמרינן, שהולך אצל מוכר בהמות שרבו רגיל אצלו, ורוצה בתקנת רבו, ויאמר המוכר אם גדי אמר רבך, גדי שלו וטלה שלך [על מנת שאין לרבך רשות בו, דאל"כ מה שקנה עבד קנה רבו], וכן יאמר גם כן להיפך:
ופטורין מלעשות פסח שני: דשניהן כשרין הן רק אנן לא ידעינן מי לזה ומי לזה [ונ"ל דמדלא קאמר סתם ופטורין מלעשות פסח, אין לדייק דדוקא מפסח שני פטורין, הא בפסח ראשון רשאין להביא אחר כשיש עוד פנאי להביאו, דמ"ש דכיון דנפטר כל אחד מהן בחד מהנך, ואכילת פסחים אינו מעכב [כש"ס ע"ח ב'] א"כ אינו יכול להביא אחר מחשש חולין בעזרה, אלא לרבותא נקט פסח שני, דלא מבעיי' פסח ראשון אחר דאסור להביא דהרי משנשחטו ב' הספיקות אסורין למשוך ידן מהם ולהמנות על אחר [כמ"ט פ"ט] אבל פסח שני סד"א דהו"ל כנאנס ולא עשה הראשון יעשה שני כלקמן רפ"ט קמ"ל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו חננאל |
הרמב"ן |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש