משנה חגיגה א א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת חגיגה · פרק א · משנה א | >>

הכל חייבין בראיה, חוץ מחרש, שוטה וקטן, וטומטום, ואנדרוגינוס, ונשים, ועבדים שאינם משוחררים, החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו.

איזהו קטן? כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר: "שלש רגלים".

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַכֹּל חַיָּבִין בִּרְאִיָּה,

חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן,

וְטֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגֵינוֹס,

וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשֻׁחְרָרִים,

הַחִגֵּר, וְהַסּוּמָא, וְהַחוֹלֶה, וְהַזָּקֵן,

וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו.

אֵיזֶהוּ קָטָן?

כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכֹּב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִיְּרוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת,

דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים,

כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִיְּרוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת,

שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים".

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

הכל - חייבין בראייה,

חוץ -

מחירש, שוטה, וקטן,

וטומטום, ואנדרוגינוס,

ונשים,

ועבדים שאינן משוחררין,

והחיגר, והסומא,

והחולה,

והזקן - שאינו יכול לעלות ברגליו.

איזה הוא קטן?

כל שאינו יכול לרכוב - על כתפו של אביו,

ולעלות מירושלים להר הבית,

כדברי בית שמאי.

בית הלל אומרין:

כל שאינו יכול - לאחוז בידו של אביו,

ולעלות מירושלים להר הבית,

שנאמר "שלש רגלים" (שמות כג יד).

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

ראייה - היא מה שאמר השם יתברך "יראה כל זכורך"(דברים טז, טז), ולפיכך זו המצוה אין חייבות בה נשים, וטומטום, ואנדרוגינוס.

ואמר "את פני האדון ה'"(שמות לד, כג) - מי שאין לו אלא אדון אחד, יצא עבד ולפיכך העבדים פטורין.

ואמר "שלש רגלים"(שמות כג, יד) אף על פי שרגל הוא המועד, אבל לפי מה שאמר רגלים ולא אמר פעמים כמו שאמר במקום אחר, ובאה הקבלה שהוא רומז שזו המצוה אינה חובה על מי שאינו יכול ללכת ברגליו, ולפיכך יצא זקן, וחגר, וחולה.

ועוד אמר "לראות את פני ה' אלהיך"(שמות לד, כד) - ולפיכך אינו חובה אלא על מי שהוא רואה, יצא סומא.

ואמר במצות הקהל "למען ישמעו ולמען ילמדו"(דברים לא, יב) - ולמדנו מזו הראייה שהיא בשנה השביעית לכל ראייה שאינה חובה על השוטה לפי שאינו למד, ולא על חרש לפי שאינו שומע.

ואם חלתה רגלו אחת או עינו אחת או אזנו אחת אינו חייב בראייה, לאמרו "רגלים", ואמר בהקהל "באזניהם", ואמר "לראות" שתהא הראייה שלימה.

ואמרו הכל חייבין בראייה - להביא מי שחציו עבד וחציו בן חורין. וכבר הודעתיך כי חזר מזה הדעת, והדין אצלנו שלא נניח אדם חציו עבד וחציו בן חורין שלא יגמור פדיונו:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

הכל חייבין בראיה - במצות יראה כל זכורך, שצריך להתראות בעזרה ברגל. והכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואין כן הלכה. שמי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה מפני צד עבדות שבו:

חוץ מחרש - ואע"פ שהוא מדבר, ואפילו חרש באזנו אחת פטור, דכתיב (דברים ל"א, י"א) בבוא כל ישראל לראות את פני ה', וכתיב בתריה (דברים ל"א, י"ב) למען ישמעו ^א. פרט למי שאין לו שמיעה גמורה. והשומע ואינו מדבר נמי פטור דכתיב ולמען ילמדו:

שוטה וקטן - דלאו בני חיובא נינהו, שהן פטורין מכל המצוות. וקטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, אביו חייב להעלותו כדי לחנכו במצוות, כדאמר ב"ה לקמן במתניתין:

וטומטום ואנדרוגינוס, נשים ועבדים שאינן משוחררין - כל הני אמעיטו מזכורך, פרט לטומטום ואנדרוגינוס ונשים שאינן בכלל זכורך. וכל מצוה שאין נשים חייבות בה אין העבדים חייבין בה. ועוד הרי הוא אומר בבוא כל ישראל ליראות, ועבדים לאו בכלל ישראל נינהו:

החיגר והחולה והזקן ושאינו יכול לעלות ברגליו - מירושלים ^ב לעזרה, כגון שהוא מעונג ביותר. כל הני ילפינן להו מדכתיב שלש רגלים, יצאו אלו שאינן יכולין לעלות ברגליהם:

והסומא - דכתיב בבוא כל ישראל ליראות, כשם שהם באים להיראות כך הם באין לראות הר קדשו ^ג ובית שכינתו, לאפוקי סומא ואפילו בעינו אחת, שהרי אין ראייתו שלמה:

שלש רגלים - הראוי לעלות ברגליו חייבו הכתוב, וכיון דגדול פטור מן התורה, קטן נמי לאו בר חנוך הוא:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

כאשר השלים לדבר על הזמנים וחובותיהם. וכל מה שנחבר אליהם חתם הענין במסכת חגיגה. שענינה בחובת שלש רגלים. והניחה לאחרונה. בשביל שאינו ענין כללי. בשביל שאינה חובה אלא על הזכרים כמ"ש (שמות כ"ג) יראה כל זכורך. רמב"ם:

הכל חייבים בראיה. כתב הר"ב והכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואין כן הלכה. דדחויה היא מקמי הא דרבינא בדף ד' דדייק מדתנן בסיפא ועבדים שאינם משוחררים. דלתני עבדים מאי שאינם משוחררים אלא שאינם משוחררים לגמרי ומאי ניהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואמרינן בגמ' בריש פרקין כאן במשנה ראשונה. כאן במשנה אחרונה. כלומר מ"ה פ"ד דגיטין דמשנה ראשונה אמרו ב"ה עובד את רבו יום אחד. ואת עצמו יום אחד. ובאחרונה חזרו להורות כדברי ב"ש. דכופין את רבו לשחררו. ולפיכך למשנה ראשונה עבדינן ליה תקנה במצות. שהוא חייב בהן מספק מדברי סופרים. ולמשנה אחרונה אמרו שלא יעשה המצוה. כי היכי שנוכל למהר לרבו שישחררנו כדי שלא ימנע מן המצוה. זוהי שיטת הרמב"ם אבל לרש"י השטה בהפך. דלמשנה אחרונה דכופין לשחררו הוי כאילו משוחרר ולפיכך חייב. וכשיטה זו כתב הר"ב ברפ"ח דפסחים:

חוץ מחרש. כתב הר"ב ואע"פ כו' וכתיב בתריה למען ישמעו וכו' בפ' הקהל. וילפינן ראיה ראיה. גמ'. ומתני' דקתני חרש סתם והתנן במשנה ב' פ"ק דתרומות חרש שדברו בו חכמים בכל מקום אינו לא שומע ולא מדבר. הא אמרי' בגמרא דמתני' חסורי מחסרא [וה"ק] וכו':

[שוטה. פירשתיו ברפ"ק דתרומות]:

נשים ועבדים. יש להקשות דכולהו תני בלשון יחיד חוץ מנשים ועבדים ואשכחן במ"ג פ"ק דברכות נשים ועבדים וקטנים. ואשכחן במ"ד פ"ח דב"ק דתני כולהו בלשון יחיד. חרש שוטה וקטן האשה והעבד. ולא הבינותי דברי התוס' שכתבו וז"ל לא שייך לאקשויי אמאי תני נשים לשון רבים. ותנא קטן חרש לשון יחיד. כדדייק פ"ק דנדה גבי קטנות והכא קתני אשה. דהכא תרי עניני. ולא דמי חד לאידך. דחרש ושוטה פטור מכל המצוות כדאמר לקמן. וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מק"ו דנשים פטורות דכתיב זכורך. טפלים לא כ"ש דהכי דייקינן בפ"ק דקדושין טפלים חייבין נשים לא כ"ש. עכ"ל. וקשיא לי דהתם בקטנות ואשה טפי הוו תרי עניני. דקטנות לענין מיאון. ואשה לענין עיגון. כמו שהוא ברפ"ו דעדיות ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה דפטור מכל המצות כמ"ש הר"ב והכי איתא בברייתא בגמ'. וצ"ע:

ועבדים. כתב הר"ב דכל מצוה כו'. מפורש ברפ"ג דברכות:

והסומא. כתב הר"ב דכתיב בבא כל ישראל לראות. כשם שהם באים להראות כו'. כך כתב הרמב"ם פ"ב מהל' חגיגה ולעיל כתבתי דילפינן ראייה ראייה. אבל בגמרא דהכא ריש פרקין ודף ד'. וריש סנהדרין וריש ערכין שנאמר יראה יראה כדרך שבא ליראות [לפני המקום בב' עיניו של מקום] כך בא לראות [המקום בב' עיניו]:

ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. לשון הר"ב מירושלים לעזרה. וכן לשון רש"י. וכתבו התוספות [ב'. ב'] ורבותא נקט. דלא מבעיא מעירו דלא מצי סליק לעזרה. והה"נ אם אינו יכול לעלות מעירו לירושלים. כדמשמע בגמ' [ו', ב'] ע"כ. והא דנקטי לעזרה. ולישנא דמתני' בין בבית שמאי בין בבית הלל להר הבית. משום דבגמ' דף ז' מאי והראיון [דרפ"ק דפיאה] ר' יוחנן אמר ראיית פנים בעזרה. משמע ודאי דראייה דוקא בעזרה היא. וכך כתב הרמב"ם בפ"א מהל' חגיגה. הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה והטעם שהעזרה היא במקום חצר המשכן. והיא מחנה שכינה. כמפורש במ"ח פ"ק דכלים. ולפיכך הראייה שם היא דמתקיים בה את פני ה'. אבל הר הבית כנגד מחנה לויה היא. ומתניתין דנקטה הר הבית. היינו טעמא שכשיכול לעלות להר הבית שהוא בשפוע ההר. ממילא הוא עולה עוד במעלות העזרות. ששם מעלות עשויות. ועיין מ"ט [צ"ל מ"ח] פ"ק דמסכת בכורים ומ"ש שם בס"ד [ושוב ראיתי שהוא בעיא בירושלמי. היכן מראה פנים בהר הבית. או בעזרות. ופשיט לה מן תוספתא שהוא בעזרה]. ומ"ש הר"ב מדכתיב שלש רגלים ולא אמר פעמים. כמו שאמר במקום אחר. רמב"ם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) בפרשת הקהל וילפינן ראיה ראיה. ומתניתין דקתני חרש סתם והתנן בפ"ק דתרומות מ"ב חרש שדברו כו' אינו לא שומע ולא מדבר אמרי' בגמרא דמתניתין ח"מ וה"ק כו':

(ב) (על הברטנורא) ורבותא נקט דלא מבעיא מעירו דלא מצי סליק לעזרה והה"נ אם אינו יכול לעלות מעירו לירושלים. תוספ'.

(ג) (על הברטנורא) ובגמרא שנאמר יראה יראה כדרך שבא ליראות (לפני המקום) בב' עיניו (של מקום) כך בא לראות (המקום) בב' עיניו:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

הכל חייבים וכו': רפ"ק דערכין ובירושלמי פ' הערל דף ט' ובפ' מצות חליצה דף י"ב וביד ר"פ שני דהלכות חגיגה וסימן ג'. וכתבו תוס' ז"ל פי' רש"י ז"ל בראיה מצות יראה כל זכורך והקשה הר"ר אלחנן דהא תני בסמוך בש"א הראיה שתי כסף משמע דבקרבן מיירי ותו תניא בגמ' הערל והטמא פטורין מן הראיה ופרכינן בשלמא טמא דכתיב ובאת שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה אלא ערל מנלן וכו' ועוד אמרינן בירוש' ריש מכלתין בד"א בראיית קרבן אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל האנשים והנשים והטף ותו תניא בגמ' ר' יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בעלייתם לרגל ראיה ושמחה וחגיגה יש בראיה מה שאין בשתיהן שהראיה כולה כליל משמע דסתם ראיה בקרבן מיירי על כן נראה לר"ת דמתני' מיירי בקרבן ובעזרה ורש"י דנקט בראיית פנים בעזרה נקט חדא דמשמע תרי ולפטורה דכולהו אתא דאף בראיית פנים בעזרה פטירי וכ"ש בראיית פנים בקרבן וגם יש ליישב דמתני' משמע ליה דבראיית פנים [נמי] איירי דקתני בסמוך איזהו קטן כל שאינו יכול לילך וכו' משמע דבקטן דאיירי ביה קאמר אלמא בראיית פנים בעזרה [איירי] שאינו יכול לילך לשם ומיהו שיטת הירושלמי לא יתכן לפי שיטת שמעתתא שלנו מפני דברים הרבה וכו' כמו שהוכיחו הם תוס' ז"ל שם בגמ' ע"ש וכן פי' בערוך בערך חג בשם רב האי גאון ז"ל דמשנתנו בראיית קרבן מיירי:

חוץ מחש"ו: אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ כדאמרי' בר"פ בכל מערבין דהא תנא ושייר מקמץ ובורסי ומי שאין לו קרקע: [הגהה בברייתא בגמ' עלה ז' אינו מוזכר שם ומי שאין לו קרקע וגם הרמב"ם ז"ל בפ' שני דהלכות חגיגה לא הזכירו אכן התוס' הזכירוהו ג"כ בפ"ק דר"ה דף ו' ע"כ הגה"ה] ומיהו אי משום הני לאו שיורא הוא דפסול דגופא קחשיב לאפוקי הני דפסולין מחמת דבר אחר הוא משום אומנותו וכי תימא הא איכא חרש באזנו אחת וחגר ברגלו אחת ובעלי קביין כל הני מכללא אתיין וטמא פשיטא ליה לפי שאינו בביאה אינו בהבאה וערל מרבינן בגמ' כי טמא ואליבא דר' עקיבא אבל כל הני דמתני' רבותא אשמועי' דבעינן מיעוטא דקרא תוס' ז"ל: ובגמ' קתני חרש דומיא דשיטה וקטן מה שוטה וקטן דלאו בני דעה אף חרש דלאו בר דעה הוא וקמ"ל כדתנן בתרומות פ"ק חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר הא מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר חייב תנינא להא דת"ר וכו' ופריך והתניא מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר פטור ומשני אמר רבינא ואיתימא רבא מתני' אצל ראיית חרש דומיא דשוטה גבי שמחה הוא דתני ותרי מיני חרש תני מתני' וחסורי מחסרא מתני' וה"ק הכל חייבין בראיה ובשמחה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר שפטור מן הראיה ואף על פי שפטור מן הראיה חייב בשמחה ואת שאינו לא שומע ולא מדבר ושוטה וקטן פטורין אף מן השמחה הואיל ופטורין אף מכל המצות האמורות בתורה ותניא נמי הכי ובגמ' מפרש מ"ש לענין ראיה דפטירי ומ"ש לענין שמחה דמחייבו וכתבו תוס' ז"ל שומע ואינו מדבר פטור מן הראיה וחייב בשמחה והא דלא קתני נשים דמחייבו בשמחה בתר הכי לא חש להכי למיתני סורסא וכיוצא בזה מצינו בכמה מקומות ע"כ:

שוטה: ירוש' א"ר אלעזר אתה הראת לדעת ע"כ:

וטומטום ואנדרוגינוס וכו': גמ' ת"ר זכור להוציא את הנשים זכורך להוציא טמטום ואנדרוגינוס כל זכורך לרבות את הקטנים ואיצטרך קרא למעוטי נשים דלא תימא נילף ראיה ראיה מהקהל מה להלן נשים חייבות אע"ג דהוי נמי מ"ע שהזמן גרמא אף כאן נשים חייבות אתא קרא למעוטי וטומטום נמי בשביציו מבחוץ אלא שהגיד טמון דהא ודאי זכר הוא הלכך איצטרך קרא למעוטי דאי לטומטום סתמא לא איצטריך קרא למעוטי ספיקא וקטן מיירי בקטן שהגיע לחנוך ומדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דעיקר קרא איצטריך לכדאחרים דתניא אחרים אומרי' המקמץ והצורף נחשת והבורסי פטורין מן הראיה משום שנאמר כל זכורך מי שראוי לעלות עם כל זכורך וכל אלו ריחן רע ואין יכולין לעלות עם חבריהם ומ"מ מטהרין גופן ומלבושם ועולים בכלל ישראל ליראות שכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' שני דהלכות חגיגה וכן משמע קצת מלשון רש"י ז"ל שאינם פטורין לגמרי אע"פ שלא פי' שעולין בכלל ישראל כלשון הרמב"ם ז"ל מ"מ כתב דאין נראין לחצאין דקתני בברייתא מפרש אביי דר"ל דמי שאינו ראוי לעלות אלא בחבורה מועטת כגון אלו שיעשו חבורה לעצמן ע"כ:

נשים: לא שייך לאקשוי אמאי תני נשים לשון רבים כו' דהכי דייקי' בפ"ק דקדושין טפלים חייבין נשים לא כ"ש ע"כ מתוס' ז"ל ובתוי"ט כתב עליהם וקשיא לי כו' ואני הדיוט מסתבר לע"ד דתנא אשגרת לישנא דרוב מתנייתא נקט הכא דבפ' מי שמתו תנן נשים ועבדים וקטנים פטורין וכו' גם שם בפ' שלשה שאכלו נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין וכו' גם בסוכה פ' הישן תנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה וכן בכמה דוכתי לעולם כדתנא להו לענין חיוב במצות או פטור מן המצות קתני להו בלשון רבים ולהכי נמי נקט להו הכא בלשון רבים אע"פ שנפרד מהם פה הקטן היינו ג"כ מהאי טעמא גופיה שתדיר רגיל לשנות חוץ מחש"ו או חש"ו פגיעתן רעה וכו' בפרק החובל אבל גבי דיני נזיקין דהיא מילתא שאין מן הראוי להזיק א"כ גם אין ראוי להזכיר בהן לשון רבים ולהכי קתני התם פ' החובל העבד והאשה פגיעתן רעה לשון יחיד ואפשר דמהאי טעמא גופיה אקדים התם עבד לאשה כדי לתלות הקלקלה במקולקל אע"פ שבכולהו דוכתי תני נשים והדר עבדים כך נלע"ד:

ועבדים שאינם משוחררין: פירשנוהו בראש פירקין:

והסומא: ואפי' באחת מעיניו דכתי' ירְאה וקרינן ירָאה מה הבא לראות הקב"ה שהוא רואה לעולי רגלים בשתי עיניו ישתבח זכרו לעד ולנצח אף אותן שבאין ליראות יהיו בשתי עינים ואיכא דאמרי מהכא ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה כלומר יראה את המקום ואת הבאים שם ויראה לבאים שם מה לראות וכו' ואיכא דאמרי מה לראות בשתי עיניו היינו כהן שסומא באחת מעיניו שאינו רואה את הנגעים דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף הבא ליראות בשתי עיניו. הרגמ"ה ז"ל:

ומי שאינו יכול לעלות ברגליו: פי' רש"י ז"ל מירושלם לעזרה ורבותא נקט דלא מיבעיא מעירו דלא מצי סליק לעזרה והה"נ אם הוא אינו יכול לעלות מעירו לירושלים דפטור כדמשמע בגמ' עד הכא מאן אתיא תוס' ז"ל ומפרש בגמ' ומי שאינו יכול לעלות ברגליו לאתוי מפונקים שאין הולכין בלא מנעל דאין אדם נכנס להר הבית במנעלו דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי: [הגהה צ"ע לע"ד ונלע"ד שאפשר שר"ל בכאן יש שלש חלוקות תרי לפיטורא ואחת לחיובא תרי לפיטורא היינו שאינו יכול לעלות מירושלים לעזרה ולא מעירו לירושלים אבל אם הוא יכול לעלות מעירו לעזרה חייב ומה שכתבו תוס' ז"ל ורבותא נקט דלא מיבעיא וכו' ר"ל רבותא נקט רש"י ז"ל שפירש מירושלם לעזרה דמש"ה הוא פטור מלעלות להראות דכ"ש שאינו יכול לעלות מעירו לעזרה אפי' שתהיה עירו סמוכה הרבה לירושלים כיון דאפי' מירושלים לעזרה אינו יכול אבל אם היה יכול לעלות מעירו לעזרה אז היה חייב דו"ק: ע"כ הגהה]

איזהו קטן וכו': תוס' פ"ק דר"ה דף ז':

כל שאינו יכול לרכוב וכו': גמ' מתקיף לה ר' זירא עד הכא פי' עד ירושלם מאן אתייה והלא משהוא יכול להיות חוץ מאמו יכול לאחוז ביד אביו דכדי עליה מירושלים להר הבית אתה אומר שיחנכוהו ועד ירושלם מי הביאו א"ל אביי עד הכא דמחייבא אימיה בשמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך אייתיתיה אימיה מכאן ואילך דאימיה לא מחייבא להראות בהר הבית אם יכול לעלות ולאחוז בידיו של אביו מירושלם להר הבית חייב ואם לאו פטור וב"ש מחמרי טפי דאע"פ שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות ברגליו כיון שהוא יכול לרכוב על כתפו של אביו וגם אין הקטן חגר חייב בחנוך מדרבנן: ירוש' ר' בון ב"ר חייא בעא קומי ר' זעירא היכן היו מראים פנים בהר הבית או בעזרה א"ל נשמעינה מן הדא הטמא פטור מן הראיה דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה ואין טמא מת נכנס להר הבית הדא אמרה בעזרה היו מראין פנים ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

א) הכל חייבין בראיה ר"ל שחייבים להתראות בעזרה בכל ג' רגלים. והכל לאתויי עבד שחציו בן חורין, דלרמב"ם חייב רק למשנה ראשונה [פ"ד דגיטין], ולרש"י חייב רק למשנה אחרונה:

ב) חוץ מחרש ואף באזנו א' ואף שמדבר. וה"ה אילם פטור:

ג) שוטה ערפ"ק דתרומות:

ד) וקטן מפורש לקמן:

ה) וטומטום שעור בשרו מכסה ערותו, ולא נודע אם זכר או נקבה הוא:

ו) ואנדרוגינוס שיש לו זכרות ונקבות:

ז) ועבדים שאינם משוחררים [נ"ל דלהכי נקט נשים ועבדים לשון רבים, וכולהו לשון יחיד. משום דנשים ועבדים מצויין, ובעלי מומין אינן מצויין. וקטן וזקן נמי נקט להו לשון יחיד, משום דלאו כל הילדים והזקנים פטורים, רק כשאינו יכול לעלות, וכדמסיק, א"כ הן המועט במינן. והא דאפסקינהו בנשים ועבדים בין הבעלי מומין. נ"ל דכולהו לא זו אף זו קתני, דלא מבעייא חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה ומצוה נינהו, אלא אפילו טומטום ואנדרוגינוס דבני דעה ומצוה נינהו, אפ"ה פטירי. ולא מבעייא טומטום ואדרוגינוס דיש ספק בגופן אם חייבין, ואין מי שיתחייבו אגביה בראייה, אבל נשים ועבדים אף דגריעי מצ"ע מצד עצמם מטומטום ואנדרוגינוס דאינהו ספק אם חייבים בעשה שהזג"ר הזמן גרמה, ונשים ועבדים וודאי פטירי מעשה שהזג"ר, עכ"פ סד"א מדיש להן בעל ואדון יתחייבו אגביה בראייה, קמ"ל דאפ"ה פטירי. והדר נקט חיגר וסומא ואינך, אף שחייבים בכל המצות, אפ"ה פטירי מראייה]:

ח) והסומא אפילו בעינו אחת:

ט) ומי שאינו יכול לעלות ברגליו מירושלים להר הבית, שהוא חלש. וה"ה בחלש מלעלות מעירו לירושלים:

י) כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו אביו דנקט לאו דוקא, אלא ר"ל שהילד חלש כל כך עד שכשישאנו אביו או אחר על כתפו מירושלים להר הבית לא יתרצה הילד, או יזיק לו האויר במקצת אז דוקא פטור מראייה:

יא) ולעלות מירושלם להר הבית ולא נקט לעזרה. דקמ"ל אף שרק עליית ההר קשה עליו ולא ריחוק המקום:

יב) שנאמר שלש רגלים ומדלא קאמר פעמים, משמע הליכת רגל לעזרה מירושלים:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי