מצוה:לתת זרוע ולחיים וקיבה לכוהן
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה.
(דברים יח, ג)
היא שצונו לתת לכהן הזרוע והלחיים והקיבה מכל זביחה שנזבח בבהמה טהורה, והוא אמרו יתעלה "וזה יהיה משפט הכהנים וגו'" (דברים יח, ג).
וכבר התבארו דיני מצוה זו בפרק עשירי מחולין. ואין הלויים חייבין בה.
שנצטוו ישראל לתת הזרוע והלחיים והקיבה מכל בהמה טהורה שנזבח לכהן, ועל זה נאמר "וזה יהיה משפט הכהנים וגו'" (דברים יח, ג).
כבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה (חולין קלד:) בטעם מצוה זו כי בזכות פנחס אביהם, שקינא לאלהיו על דבר כזבי, ומסר נפשו להרוג נשיא שבט מישראל על קדושת השם, זכו בניו הכהנים לעולם במתנה זו מאת האל. הזרוע כנגד "ויקח רמח" (במדבר כה, ז), הלחיים בזכות שהתפלל על צערן של ישראל כמו שכתוב "ויעמד פנחס ויפלל" (תהלים קו, ל) והקיבה כנגד "והאשה אל קבתה" (במדבר כה, ח). ולמדנו מזה שהמקדש שם שמים בגלוי זוכה לו ולדורותיו בעולם הזה, מלבד זכותו שקיימת לנפשו לעולם הבא.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלד:) איזהו זרוע? זה זרוע ימין, מפרק הארכובה עד כף של יד, שהן שני איברים, זה מעורה בזה. והלחיים? מן הפרק של לחי עד הפרק של גרוגרת, שהיא טבעת גדולה, עם הלשון שביניהם. והקיבה? נותנין אותה לכהן עם חלב שבה, וכבר נהגו הכהנים להניח חלב הקיבה לבעלים. וכן מה שאמרו (דף קלב.) שאין חיוב המתנות אלא בבהמה טהורה ולא בחיה, שנאמר "אם שור אם שה". ובכלל השה ומינו התיש. ועוד דרשו זכרונם לברכה (שם) "אם שור" לרבות הכוי, ואפילו למאן דאמר בריה בפני עצמה היא. "אם שה" לרבות הכלאיים, כגון ולד הבא מעז וכבש. ואם בא מצבי ותישה חייב בחצי מתנות לבד, משום דכתיב "אם שה" ודרשו זכרונם לברכה (שם) אפילו מקצת שה. אבל תיש הבא על הצביה אין הולד חייב במתנות כלל, משום דמספקא להו לרבנן אי חוששין לזרע האב, אי לא. וכיון שכן, יש לו לישראל לומר לכהן "הבא ראיה דחוששין לזרע האב ואתן לך חצי המתנות" ואינו יכול. ולפיכך יש לי לכתוב דבתיש הבא על הצביה, אין בה חיוב מתנות כלל.
כבר כתבתי דעת רבנו אלפסי זכרונו לברכה ומפרשים אחרים בענין חשש זרע האב בסדר קדושים תהיו, במצות שלא להרביע בהמה כלאים (מצוה רמד). וכן מעניין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (דף קלב:) שמותר לאכול מן הבהמה עד שלא הורמו ממנה המתנות, שאין הלכה כרבי יוחנן שאמר שהאוכל ממנה קודם שהורמו מתנותיה, כאילו אוכל טבלים. כי מופרשות ומיוחדות הן במקום אחד, ומפני כן אינן טובלות. ויתר פרטיה במסכת חולין, בפרק הזרוע, המיוחד בדיני מצוה זו.
ונוהגת מצוה זו בבהמות של חולין, אבל לא בשל מוקדשין. ובזכרים ונקבות ישראלים, אבל לא בכהנים משום דכתיב בהו "משפט הכהנים מאת העם" (דברים יח, ג) מכלל שאינן בכהנים. ועוד דכהנים לא אקרו "עם" וכמו שכתוב "ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר" (ויקרא טז, לג). והלויים יש להם בעניין זה דין מיוחד, שאין הכהנים נוטלין מהם המתנות, לפי שנסתפק לרבותינו אם נקראו "עם" אם לא, ולפיכך אין כח בידם ליטול מהם מספק. ואם נטלו לא יחזירו.
ולענין אם נוהגות עכשיו בזמן הזה אם לא, כבר חלקו על זה הרבה מגדולי המפרשים. והעולה מן השמועה בפרק הזרוע עם הפרוש הטוב, שנוהגות הן היום, וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ן ז"ל. אבל עכשיו אין בנו כח על הטבחים להכריחם ליתנם, "וקוי יי יחליפו כח" (ישעיה מ, לא).
ושם בפרק הזרוע (שם ב) אמרו זכרונם לברכה שנותנין המתנות לכהנות כמו לכהנים, ואפילו הן נשואות לישראל, וכן אתמר התם, כי אתא עולא אמר, הבו מתנתא לכהנתא, אלמא קסבר עולא כהן ואפילו כהנת, ושם (ע"א) נאמר עוד רב כהנא אכיל בשביל אשתו, וכן רב פפא ורב יימר ורב אידי.
וישראל העובר על זה ושחט בהמתו ולא נתן המתנות לכהן או לכהנת, בטל עשה זה. ואמרו זכרונם לברכה (דף קלד:) שאם אין עמו כהן או כהנת מעלה המתנות בדמים ואוכלן, מפני הפסד כהן, שאין בהן קדשה, ואחר כך נותן הדמים לכל כהן שירצה.
כתוב בפרשת שופטים וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה. ושנינו בפרק הזרוע [דף קל״ד] וכל עיקר המצוה שם.
איזהו זרוע? מן הפרק של ארכובה עד כף של יד, פי׳ שהם שני איברים מעורין זה בזה ומסיים שם במשנה והוא של נזיר וכנגדו ברגל. שוק, רבי יהודא אומר שוק מן הפרק של ארכובה עד סובך של רגל. איזהו לחי? מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת שהיא טבעת הגדולה עם הלשון שביניהם הכל לכהן. ומצוה לתת זרוע ימין [שם] שנאמר הזרוע המיומן שבזרועות. [שם] והלחיים למאי אתא לאתויי צמר שבראשי כבשים ושער שבזקני תיישים שאין מפשיטין ולא מולגין אותן אלא נותנין בעורן ובצמרן. [שם] והקבה למאי אתא לרבות חלב שבתוך הקבה ושעל הקבה פי׳ דאייתרא ודאקשתא וכבר נהגו הכהנים להניח חלב הקבה לבעלים.
[בתו׳ שם פ״ז] אחד השוחט לאכילת אדם או לאכילת גוים או לאכילת כלבים או לרפואה חייב במתנות. [בפרק ראשית הגז דף קל״ו] ובהמת השותפים חייבת שנאמר זובחי הזבח. [בפרק הזרוע דף קל״ב] הכהנים פטורים מן המתנות שנאמר מאת העם. [שם דף קל״א] והלוים הם ספק אם הם בכלל העם לפיכך אין נוטלין מהם ואם נטל מהן הכהן לא יחזיר בד״א בשוחטין לעצמן אבל כהן ששחט ומוכר לשוק מסקינן שם [בדף קל״ב] שממתינין לו שתים ושלשה שבתות מכאן ואילך מוציאין ממנו המתנות ונותנין אותה לכהנים אחרים. [שם] ואם קבע בית המטבחיים למכור אין ממתינין לו אלא מוציאין ממנו מיד ואם נמנע מליתן מנדין אותו עד שיתן. [שם]
בהמה שלא הורמו מתנותיה מותר לאכול ממנה, שאינה דומה לטבל שהרי מתנות כהונה מובדלין והמתנות עצמן אסורין לישראל לאוכלן אלא ברשות כהן. ואמר רב חסדא [שם דף ק״ל] שאם עבר ואכלן או הזיק או מכרן אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובעין ידועין. עוד שנינו בפרק הזרוע [דף קל״ב] אמר לטבח מכור בני מעים של פרה זו והיו בה מתנות נותנן לכהן ואינו מנכה מן הדמים לקחן ממנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לטבח מן הדמים. [בתוספת שם פ״ז] המשלח בשר לחבירו והיו בה מתנות אינו חושש שמא עבר זה וגזלן. [בדף קל״ד] מקום שאין בו כהן מעלה המתנות בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן ויתן הדמים לכל כהן שירצה.
אמר רבא [בדף קל״ב] הרוצה ליתן מתנות לכהן אחד נותן ואם רצה לחלק אותן לא יתן חצי קבה לאחד או חצי זרוע לאחד אלא זרוע לאחד וקבה לאחר ולחיים לשנים שנא׳ תתן לו שיהא בה כדי מתנה ואם היו של שור חולק אותם חתיכות הראויות להתכבד [שם] ואין הכהנים אוכלין המתנות אלא צלי ובחרדל שנא׳ למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. מסקינן שם [בדף קל״ג] שלא יחטוף הכהן מתנותיו ולא ישאל בפיו אלא אם נותן לו בכבוד נוטל [דף קל״ב] והכהנת אוכלת המתנות אע״פ שהיא נשואה לישראל מפני שאין בהן קדושה ולא עוד אלא שהבעל אוכל מתנות בגללה. אבל חללה אינה אוכלת שאין החללים בכלל הכהנים [כך משמע שם דף קל״ג] ואם רצה הכהן למכור המתנות או ליתנם במתנה אפי׳ לעכו״ם או להאכילם לכלבים מאכיל לפי שאין בהן קדושה כלל.
עוד שנינו שם בפ׳ הזרוע [דף ק״ל] המתנות נוהגות בכ״מ אף בח״ל ואף שלא בפני הבית ונוהגות בחולין אבל לא במוקדשין ורש״י פירש במסכת שבת מאחר שנהגו העולם כר׳ אלעאי בראשית הגז שאין נוהג אלא בארץ ואנו רואין שנהגו כן אף במתנות לא משנינן מנהגא ויש ליתן טעם דמחד טעמא נפקי לי׳ לרבי אלעאי דתרווייהו יליף נתינה נתינה מתרומה וכמו כן עושה גזירה שוה זו מתנות מתרומה לעניין אחר בפרק ראשית הגז [דף קל״ו].