מצוה:לא לקבל עדות של אדם על קרוב משפחתו
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.
(דברים כד, טז)
הזהיר הדיין שלא לקבל עדות הקרובים קצתם על קצתם, והוא אמרו "לא יומתו אבות על בנים" (דברים כד, טז). ובא הפירוש המקובל בספרי: שלא יומתו אבות בעדות בנים, ובנים בעדות אבות.
והוא הדין לדיני ממונות ואמנם זכר לנו בדיני נפשות על צד הגוזמא, שלא נאמר: "אחר שזה איבוד נפש, לא נחשוד הקרוב בו אבל נעשה בעדותו, אחר שעדותו לאיבוד נפש קרובו הוא ואין זה מקום לחשדו". ולפיכך לקח למשל הראשון שבקרובים וגדול האהבה, והוא אהבת אב לבן והבן לאב. והנה יאמר: אחר שאין מקבלים עדות אב על הבן ואפילו לחייבו מיתה, לא כל שכן שאר הקרובים שלא יקובלו. וזה גזרת הכתוב אין לה טעם בשום פנים.
והתבארו משפטי מצוה זו בפ"ג מסנהדרין.
שנמנענו מלקבל עדות הקרובים קצתן על קצתן, ועל זה נאמר "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כד, טז). ובא בזה הפירוש המקובל (סנהדרין כז:) לא יומתו אבות בעדות בנים, ולא בנים בעדות אבות. והוא הדין בדיני ממונות שאין מאמינין הקרובים קצתן על קצתן, ואמנם נזכר זה בדיני נפשות על צד הגזמא שלא נאמר "אחר שזה אבידת נפש לא נחשד בו הקרוב אבל נעשה כעדותו, אחר שעדותו היא לאבד נפש קרובו". ואף על פי שהזכיר הכתוב האבות והבנים בלבד, והוא הדין לקצת מן הקרובים האחרים, אבל הזכיר בנים ואבות על דרך משל שהן אוהבין מאוד זה את זה, ואמר שגם אלו אינם נאמנים זה על זה לחיוב, ואין צריך לומר לפטור, והוא הדין לקצת מן הקרובים, כמו שבאה אלינו הקבלה בהן, ובדיני המצוה נזכיר אותם בעזרת השם.
משרשי המצוה. לפי שעיקר כל ענייני בני אדם תלויין בעדות אנשים, וכעניין שכתבתי בתחילת ספרי, ועל כן רצה המקום להרחיק ממנו לבלתי עשות דין בין בני אדם, רק בעדות חזק אמיתי נקי מכל חשד. ולחיזוק עניין זה הרחיק כל עדות הקרובים אף בחיוב, פן תתפשט הרגל עדותן זה על זה לקבלו אף לזכות. והעניין הזה הוא מדרכי התורה השלמה שתרחיק לעולם המכשולות והדברים הקרובים להימצא בהם ההיזק אצל בני אדם. ועוד נמצא לנו תועלת אחר בדבר, כי מהיות הקרובים שוכנים תמיד זה אצל זה, ישיבתם וקימתם יחד, אי אפשר להן להינצל שלא יתקוטטו זה עם זה לפעמים, ואלו יאמינו בעדותן זה על זה, אולי בכעסם תמיד אלו עם אלו תעלה חמתם לפי שעה ויבואו לפני הדין ויחיבו את ראשם למלך, וכשך החמה כמעט שיחנק עצמו הקרוב מדאגתו על קרובו ועל מעשהו, וכל דרכי השם ישרים.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (פי"ג מהל' עדות ה"א) שאין פסול קרבה מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד, והן האב עם הבן ועם בן הבן, והאחים מן האב זה עם זה, ובניהם זה עם זה, ואין צריך לומר הדוד עם בן אחיו, אבל שאר הקרובים מן האם, וכן הקרובים מצד אישות כלן פסולין מדרבנן, וזאת הסברא היא במשנה האחרונה השנויה בפרק זה בורר (סנהדרין שם) שהיא כלה הלכה קימת, לדעת קצת המפרשים. אבל מהם יש גדולים וחכמים ונבונים שפסקו אף בכל קרובי אחוה מן האם, וכן גיסו וחורגו ובכל שאינו ראוי לירשו דפסולין מדאוריתא כמו הקרוב מצד אב, דמרבוי דקרא אבות אבות תרי זמני למדו אותן בגמרא, וראיותיהם בספריהם, תזכה בני ותבחן האמת.
והאחין (רמב"ם שם הל' ג ה) זה עם זה יקראו חכמים ראשון בראשון, וכן האב עם בנו נקרא כמו כן, ראשון בראשון, ובני אחים זה עם זה נקראים, שני בשני, ובני בני אחים זה עם זה נקראין שלישי בשלישי, וקיימא לן, שלישי בראשון כשר, וכל שכן שלישי בשני, ואין צריך לומר שלישי בשלישי שכשר, אבל שני בשני פסולין, ואין צריך לומר שני בראשון שפסול, ולפי זה האב עם פנו ועם בן בנו פסול, אבל עם בן בן בנו כשר, שהוא עמו שלישי בראשון, אבל יש קצת מן המפרשים (רשב"ם ב"ב קכח א ד"ה וליתן) שדעתן לומר כי כל יוצאי ירכו של אדם פסולין לו. והאח עם האחות (רמב"ם שם פ"ז) כמו כן ראשון בראשון נקראים כמו באחים, וכדרך שאנו מונין בזכרים דור ראשון ושני ושלישי, כך נמנה בנקבות.
וכן בענין זה מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם ה"ו) שכל מי שהוא פסול עם האשה פסול עם בעלה, שהבעל כגוף אחד עם אשתו לענין זה, וכמו כן נאמר שכל הפסול להעיד על הבעל כמו כן פסול להעיד על אשתו, שהבעל כאשתו, והאשה כבעלה. וחד בעל כאשתו הוא דאמרינן, אבל תרי בעל כאשתו לא אמרינן, כגון חתן גיסו כשר להעיד לו (פרוש גסו בעל אחות אשתו), דגסו הוא שפסול לו משום אחות אשתו שהיא ערוה לו, אבל חתנו של גסו לא נפסל אותו, מפני שהוא נשוי לבת אחות אשתו שהיא פסולה עמו, דתרי בעל כאשתו, בענין זה לא נאמר. אבל כל זמן ששתי הנשים הן ערוה עליו אמרינן תרי בעל כאשתו, כגון שני אנשים נשואים לשתי אחיות פסולין זה בזה, ששתיהן ערוה על שניהם, וכן בעל חורגתו ששתי הנשים ערוה עליו, שהרי הן אם ובתה, וכן כל כיוצא בזה, זה העולה מדברי הגמרא לפי מה שלמדוני מורי ישמרם אל עם הפרושים הטובים.
ואמרו בענין זה בכתובות (דף כח.) דנאמנים קרובים להעיד בגדלו על כתיבת אביו או רבו או אחיו שראה בקטנו. ופסול קרובים הוא בדיני נפשות ובדיני ממונות, בין שהעדים קרובים לבעל דבר או לערב, או הם זה לזה, או הם לבית דין, או בית דין לבעלי דבר, או בית דין זה לזה.
בענין קרוב ונתרחק קיימא לן דכשר (סנהדרין כח:) ואפילו יש שם בנים, דאין הלכה כרבי יהודה דסבירא לה שאם יש שם בנים פסול.
אחי האח מן האם מעידין זה לזה (רמב"ם שם הל' יב יד), שהרי אין ביניהן קרבה כלל, אלא שאחיו של זה הוא אחיו של זה, וזה אינו נחשב לקרבה. והאיש עם אשתו ראשון בראשון הן, לפיכך אין הבעל מעיד לא לבנה, ולא לאשת בנה, ולא לבתה ולא לבעל בתה, ולא לאביה, ולא לאמה, ולא לבעל אמה, ולא לאשת אביה. ואשתו ארוסה לענין [זה] היא עצמה פסולה, אבל לא לקרוביה עד שישאנה. ודרך כלל למדונו מורינו ישמרם אל בענין עדות, שכל שידע עדות לחברו והיה בתחלתו בכשרות, כלומר שלא היה פסול לו, ונפסל בינתים וחזר לכשרות, כגון שנתרחק כשר הוא להעיד לו, אף על פי שנפסל בינתים, ואם היה תחלתו בפסלות, אף על פי שסופו בכשרות פסול, ואין צריך לומר תחלתו בכשרות וסופו בפסלות שפסול, כיון דבשעת העדות הוא פסול. ויתר פרטי המצוה, מבוארין בפרק שלישי ממסכת סנהדרין.
ונוהגת מצוה זו לענין דיני ממונות שנוהגין היום בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שעליהם לקבל עדות, שהן בעלי הדין ולא הנקבות. והעובר על זה וקבל עדות קרוב שאין ראוי להעיד ודן על פי עדותו עבר על לאו זה. ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה.
גרסינן בפרק זה בורר (סנהדרין כז:) תנו רבנן "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כד, טז). מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא יומתו אבות בעוון בנים, הרי כבר נאמר "איש בחטאו יומת" (שם). אלא שלא יומתו אבות בעדות בנים, ובנים לא יומתו בעדות אבות. (שם דף כח. כל הסוגיא) אשכחן קרובי האב דפסולין לעדות, קרובי האם מנלן? אמר קרא "אבות, אבות" תרי זימני – אם אינו עניין לקרובי האב, תניהו עניין לקרובי האם לפסול עדותם. אשכחן לחובה, לזכות מנלן? "יומתו, יומתו" תרי זימני – אם אינו עניין לחובה, תניהו עניין לזכות. אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות, וכל שכן אבות להדדי. בנים להדדי, שהם שני בשני, מנלן? אם כן לכתוב קרא "לא יומתו אבות על בן"; מאי "בנים"? דאפילו בנים להדדי. בנים לעלמא מנלן שלא יעידו? אם כן לכתוב קרא "בן על אבות" אי נמי "הם על אבות"; מאי "ובנים"? דאפילו בנים לעלמא. אשכחן בדיני נפשות, בדיני ממונות מנלן? אמר קרא "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד, כב).
ובירושלמי גרסינן [שם ובאלפסי שם] ורב אלפס הביאו, מניין שלא יהיו העדים קרובים זה לזה? מפני שאם הוזמו נהרגין זה בעדות זה שהרי אין נהרגין עד שיזומו שניהם. ומניין שלא יהיו העדים קרובים לדיינים? מפני שלא ירצה הדיין לקבל הזמה על קרובו והוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה. ומניין פסול קורבא בדיינים כמו בעדים? מפני שאמרה תורה הרוג ע"פ עדים וע"פ דיינים, מה בעדים שלא יהא שם צד קורבא, אף בדיינין לא יהא שם צד קורבא. והלכתא אפי' אין שם קורבא כי אם לערב פסולין דאי לית לי' בתר ערבא אזל כדאיתא בפ"ק דמכות [דף ז'] עכ"ל.
לפי עניין ההלכה האחין זה עם זה ראשון בראשון ובניהם זה עם זה שני בשני ובני בניהם זה עם זה שלישי בשלישי שני בשני ואין צ"ל שני בראשון שניהם פסולין. וגרסינן בפרק יש נוחלין [דף קכ"ח] שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה שלישי בשני כשר, רבא אמר אף בראשון, מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכת' כוותיה [ע"ש בתו' בדף דלעיל] משמע אבל באבא דאבא דאבא דאיתפלג דרא כשר לד"ה ושם פוסק הלכה כר' אבא פוסק רבינו יעקב שאי' הלכה כרבא דמכשר שלישי בראשון והא דקא' התם [בדף קכ"ט ופסק דר' יעקב וכל הסוגיא בתו' שם ובתו' פר' זה בורר דף כ"ה בד"ה רב] הלכה דפסקי' כר' אבא לאפוקי ממאי אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוי, כך הפי' כיון שאינו אלא מוסיף לא היה לו לומר הילכתא כר' אבא לאפוקי מדרבא דאינו מוציא בלשון הזה מאחר שאינו אלא מוסיף אלא הוה ליה למימר לית הלכתא כרבא, וכן משמע בירושלמי [פ"ג דסנהדרין וגם באשירי שם מביא כל הסוגיא] דקאמר משה מהו באשת פנחס לעדות, אמר רבי יוחנן מותר לכתחילה, מדנקט אשת פנחס מכלל דלפנחס לא יעיד דהוה ליה שלישי בראשון, ומה שאינו אומ' אשה כבעלה כדאמ' בפ' זה בורר [דף כ"ט] באשת חורגו משום דהתם אתפלג דרא, וכן פס' בה"ג דג' בראשון פסו' מדרבנן, ונראה דהאי מדרבנן טעות סופר הוא אלא כתוב היה שם מדרב שדורש [שם וכן פסק רש"י שם] מיתורא דוי"ו ובנים לרבות דור שלישי לפסול על הראשון, ובפ' יש נוחלין [דף קכ"ח] פוסק רבי שמואל וכן רבי' משה [בפר' י"ג דעדו'] הלכה כרבא וכמתני' דפ' זה בורר [דף כ"ז] דפסלה שני בשני ושני בראשון וטפי לא, ואי' להקל בדבר מאחר שחולק עליהם ר"ת וה"ג ובירושלמי.
כדרך שמנית ראשון בראשון ושני בשני ושלישי בשלישי בזכרים כך תמנה בנקבות באחיות או באח ואחותו [שם דף כ"ה] וכל אשה שאתה פסו' לה כך אתה פסו' לבעלה, וכל בעל שאתה פסול לו כך אתה פסו' לאשתו שהאשה כבעלה חוץ משלישי בראשון כאשר בארנו למעלה, ותרי בעל כאשתו לא אמרי' בקורבא שנתרחק' קצת ואפי' אם לקח זה האשה וזה לקח בת אחותה שהרי מסקי' בפ' זה בורר [שם] הלכה כר' יוסי דאמר גיסו לבדו ובא למעט התנו דאלו בנו ליכא למעט דהא ברייתא [היינו דתני ר' חייא שם] ר' יוסי היא דקתני בה בעל אחות אמו פסולין זה בזה וגיסו הוא שני' הנשואי' לשתי אחיות, וא"כ יש ללמוד דכ"ש שנים הנשואים לבנות שתי אחיות דכשרים כך פסק ר"י [כן הסוגיא בתו' שם בד"ה גיסו] אבל לקח זה האשה וזה בתה וכן בעלי אחיות פסולין זה לזה ורב אלפס כתב [שם ועי' באשירי שם] שלא בא גיסו לבדו למעט בנו וחתנו מאחות אשתו אלא למעט בנו וחתנו של גיסו מאשה אחרת והכי מפרש בירושלמי [שם] גיסו אית תנא תני יש לו בנים וחתנים ואית תנא תני אין לו בנים וחתנים מאן דאמר יש לו בנים וחתנים מאחות אשתו ומאן דאמר אין לו בנים וחתנים מאשה אחרת.
[מיימו' פי"ג דעדות] כל איש שאין אתה מעיד עליו מפני שהוא בעל קרובתך הרי אתה מעיד לשאר קרוביו כגון בנו ואחיו וכל אשה שאין אתה מעיד עליה מפני שהיא אשת קרוביך הרי אתה מעיד לשאר קרוביה', א"ר חסדא [בפ' זה בורר דף כ"ח] אבי חתן ואבי כלה מעידי' זה לזה, [שם] רב אכשר באחי האח מן האם שיעידו זה לזה שהרי אין ביניהם קורבה כלל [שם] האיש פסול לחורגו לבדו וחורגו לו, [שם] ומסקי' דאשת חורגו כחורגו, וחורגו הוא בן אשתו מאיש אחר אבל הוא כשר לבן חורגו, ובפ' זה בורר [שם] מדקדק מתוך המשנה אחי חמותי לא יעיד לי ובן אחי חמותי לא יעיד לי בן אחות חמותי לא יעיד לי' ובן אחי חמי ובן אחות חמי לא יעידו לי, [שם] ומסקי' שאין מעיד אדם לאשתו ארוסה משום דאיקרבה דעתי' לגבה אבל לקרוביה כשר עד שישאנה.
זה שפסלה תורה עדות קרובים גזירת המלך היא ולא מפני שהם בחזקת אוהבים זה את זה [כך משמע שם ובמ"ס מצאתי שהרי אף לקרובו שונאו אינו מעיד (שהרי אינו מעיד לו אף לחובתו)] לפיכך שנינו בפ' זה בורר שהאוהב והשונא אע"פ שלא דבר עמו שלש ימים באיבה כשירים לעדות אע"פ שהן פסולין לדין [הטעם באשירי שם], שנינו שם [דף כ"ז] שכל הקרוב לו באותה שעה ונתרחק הר"ז כשר, וכן הלכה [במשנה דלעיל] ואין הלכה כרבי יהודה שאומר שם [דף כ"ח] אפי' מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי חתנו קרוב לו.
תניא בפ' יש נוחלין [דף קכ"ח] היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הר"ז פסול שכל שתחילתו או סופו בפסול פסל לפיכך היה יודע בעדות כשהיה קטן והגדיל אין עדותו עדות, ושנינו בכתובות [דף כ"ח] שיש דברים מדבריהם שאדם נאמן להעיד בגודלו על מה שראה בקטנו נאמן לומר זה כתב ידו של אבי או של אחי מפני שקיום שטרות מדבריהם זכור אני בפלונית שנשאת ונעשה לה מנהג בתולות הואיל ורוב נשים בתולות נשאות, ועד כאן היינו באין בשבת שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם [שם בברייתא] אבל אם היה עכו"ם או עבד כשראה דברים אלו והעיד אחר שנתגייר ונשתחרר אינו נאמן.
כל עדות שיראה לדיין שיש לזה העד שום הנאה בעולם בעדות זו לא יקבל עדותו לפיכך בני העיר שבא שום מערער עליהם בדבר שהוא לכל בני העיר כגון המעיין והמרחץ אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיי' מאנשי אותה העיר עד שיסלק עצמו ממנו בקניין גמור ואחר כך יעיד או ידין כדתניא בפ' חזקת הבתים [דף ס"ג ושם משמעות כל הסוגי' ועי' בהג"ה מיימו' פט"ו דעדות] האומר דין ודברים אין לי על שדה זו אינו כלום אלא אם כן קנו מידו דמדין ודברים סילק את עצמו ולא מגוף השדה, תניא בפ' חזקת הבתים [דף ס"ג] בני העיר שנגנב ס"ת שלהם הואיל ולשמיעה הוא עשוי שא"א לאדם לסלק את עצמו ממנו אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראייה מאנשי אותה העיר [שם] וכן האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין אותו בדייני אותה העי' ואין מביאין ראייה מאנשי אותה העיר וכן כל כיוצא בזה.