מפרשי רש"י על שמות כ א
| מפרשי רש"י על שמות • פרק כ' • פסוק א' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • טו • כ • כא • כב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כׇּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר׃
רש"י
"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים" - אין אלהים אלא דיין וכן הוא אומר (שמות כב, כז) "אלהים לא תקלל" ותרגומו "דיינא" לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר ואם לאו אינו מקבל עליהם פורעניות (מכילתא) יכול אף עשרת הדברות כן ת"ל וידבר אלהים דיין ליפרע:
"אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" - מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד מה שאי אפשר לאדם לומר כן א"כ מה ת"ל עוד אנכי ולא יהיה לך שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו (קושיית א"כ כו' פירוש לפי זה שמוכח מאת כל הדברים האלה שגם שאר עשרת הדברות כולם אמר הקב"ה בדבור אחד א"כ מה ת"ל אנכי וגו' ר"ל מה בא להודיענו במה שפרט לשון ב' דברות אלו מהשאר מדהוציאם בלשון זה שהמשמעות דוקא אלו שנים בפרט מפי הגבורה יצאו והלא לפי זה כולם כמוהם הקב"ה בכבודו ובעצמו דברם ותי' שחזר ופירש וכו' ור"ל באותו החזרה לא החזיר ללמד על הכלל יצא אלא על הפרט אלו ב' דברות ראשונות ביחוד ודו"ק):
"לֵאמֹר" - מלמד שהיו עונין על הן הן ועל לאו לאו (מכילתא):
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים – אֵין אֱלֹהִים אֶלָּא דַּיָּן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל" (שמות כב,כז), וְתַרְגּוּמוֹ "דַּיָּנָא". לְפִי שֶׁיֵּשׁ פָּרָשִׁיּוֹת בַּתּוֹרָה, שֶׁאִם עֲשָׂאָן אָדָם – מְקַבֵּל שָׂכָר, וְאִם לָאו – אֵינוֹ מְקַבֵּל עֲלֵיהֶם פֻּרְעָנִיּוּת; יָכוֹל אַף עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, דַּיָּן לִפָּרַע.
אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – מְלַמֵּד שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לוֹמַר כֵּן. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר עוֹד: "אָנֹכִי" וְ"לֹא יִהְיֶה לְךָ"? שֶׁחָזַר וּפֵרֵשׁ עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
לֵאמֹר – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ עוֹנִין עַל הֵן הֵן וְעַל לָאו לָאו.
מפרשי רש"י
אם כן מה תלמוד לומר "אנכי ולא יהיה לך" שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו - במכילתא. ואינו רוצה לומר מה בא ללמדנו בכתיבתן, דאיך אפשר שלא יכתבם להודיענו מה הם הדברות שנאמרו בדבור אחד, שאף על פי ששמען משה, דאם לא כן מאי רבותיה דקודשא בריך הוא במה שאמרן בדבור אחד, מכל מקום בהכרח היה שיכתבם בתורה, כדי להודיענו מה דבורים היו, אלא על כרחך לומר שאינו רוצה לומר למה נכתבו, אלא למה נאמרו מפי השם פעם שנייה, ולא הספיק לו הפעם הראשונה שאמרן בדבור אחד ושמען משה רבינו עליו השלום, כדלעיל.
והשיבו ואמרו, כדי לפרש על כל דבור ודבור בפני עצמו, מפני שהידיעה הפרטית לחוד והידיעה הכללית לחוד. ואם תאמר, מנא להו לרז"ל לומר שחזר הקדוש ברוך הוא ואמרן פעם שנייה, עד שהוקשה להם לומר "ומה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה", שפירושו למה חזר ואמרן פעם שנייה, דילמא לא אמרן אלא בפעם הראשונה בדבור אחד ושמען משה וכתבן כדי להודיען, דבלולא זה לא היינו יודעין מה דבורים היו. יש לומר, דאי אפשר לומר שאלה הדברות שנכתבו הן הן הדברות בעינן שנאמרו בדבור אחד וכתבן כדי להודיען, דאם כן היה לו לכתבן כלן בלשון מדבר בעדו, כפי מה שנאמרו בדבור אחד, דמסתמא לא נאמרו אלא בלשון מדבר בעדו, מכיון שהמדבר היה השם בעצמו ובכבודו. ועוד, אלו היו אלה הדברות הכתובות הן הן הדברות בעצם, שנאמרו בדבור אחד, לא היו קצתם בלשון מדבר בעדו וקצתן בלשון נסתר, מאחר שכלן נאמרו בדבור אחד, כמו נקודה אחת שאין חלקים לה, ולא יתכן שיהיה בה חלק בלשון מדבר בעדו וחלק בלשון נסתר, וכיון שאין הדברות הכתובות הן עצמן הדברות שנאמרו בדבור אחד, ולא שהן דברי משה שאמרן לישראל, דאם כן "אנכי" ו"לא יהיה" למה לא נכתבו בלשון נסתר כשאר הדברות, אבל נכתבו בלשון מדבר בעדו, כאילו הם דברי משה, על כרחנו לומר שאלה הדברות הכתובות הן דברי השם כשחזר ואמרן פעם שנייה כל דבור ודבור בפני עצמו. ומפני שלא שמעו ישראל אף בזאת הפעם השנית רק שני דבורי "אנכי" ו"לא יהיה", ולא השאר, לפיכך נכתבו שני דבורי "אנכי" ו"לא יהיה" בלשון מדבר בעדו, כפי מה ששמעום מפי הגבורה, והשאר נכתבו בלשון נסתר, כפי מה ששמעום מפי משה. והיה ראוי להכתב כלן יחד בלשון מדבר בעדו, כפי מה שאמרן השם בפעם השנית, ואחר כך לכתוב השמונה מהן בלשון נסתר, כפי מה ששמעום מפי משה, אלא כדי שלא יאריך לכתבן פעמים, קצר הכתוב בזה וכתב שני דבורי "אנכי" ו"לא יהיה" בלשון מדבר בעדו, כפי מה ששמעום בפעם השנית מפי הגבורה וכתב שאר השמונה דבורים, שלא יכלו לשמען מפי הגבורה, בלשון נסתר, כפי מה ששמעום מפי משה. ומפני שאינו נכר מן הכתוב שנאמרו פעם שנית מפי השם אלא "אנכי" ו"לא יהיה" בלבד, שהן כתובין בלשון מדבר בעדו, לפיכך לא הקשו רבותינו ז"ל למה חזר ואמרן אלא בשני דבורי "אנכי" ו"לא יהיה" בלבד, אבל הוא הדין נמי בשאר הדברות שכלן חזר ואמרן פעם שנייה, דאין סברא לומר שבשאר הדברות הספיק לו ממה שנאמרו בפעם הראשונה בדבור אחד, מפי שגלוי וידוע לפניו שאף אם יחזור לאמרן בפרטות, לא יכלו ישראל לשמען, אבל ב"אנכי" ו"לא יהיה" שגלוי וידוע לפניו שיכולין ישראל לשמען, לא הספיק לו הפעם הראשונה וחזר ואמרן פעם שנייה, כדי שישמעו אותן ישראל מפיו. ועוד, שבפירוש אמרו רז"ל "שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו". ואם תאמר, ומאן לימא לן שחזר השם ואמרן פעם שנייה ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו, דילמא לא אמרן אלא בפעם הראשונה בדבור אחד ואז לא שמעו ישראל אלא שני דבורי "אנכי" ו"לא יהיה" בלבד, והשאר שלא יכלו לשמען חזר משה ואמרן להם בלשון נסתר, ודבורי "אנכי" ו"לא יהיה" נכתבו בלשון מדבר בעדו, כפי מה ששמעום מפי השם, ושאר הדברות נכתבו בלשון נסתר כפי מה ששמעום מפי משה. יש לומר, דאי אפשר לומר שכשנאמרו בדבור אחד שמעו ישראל שני דבורי "אנכי" ו"לא יהיה" ולא השאר, שהרי כשנאמרו בדבור אחד הרי הן כנקודה אחת שאין בה חלקים כלל, ואיך יתכן שישמעו את קצתן ולא ישמעו את קצתן, אם כן על כרחך לומר שבפעם השנייה שחזר ואמרן בפרטות אז שמעו את קצתן ולא את קצתן. אבל כתיבתן בלוחות לא ידענו באי זה אופן הם כתובים, אם כפי מה שכתובין בתורה השני דבורים מהן בלשון מדבר בעדו והשאר בלשון נסתר, ואם כפי מה שאמרן השם כלן בלשון מדבר בעדו, וזה וזה יכשר.
אבל החכם רבי אברהם בן עזרא כתב, "דע כי עשרת הדברים כאשר הם אמורים בפרשה הזאת כן אמרן כלם, כי כתוב 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר' ותחלתן 'אנכי' וסופן 'וכל אשר לרעך'. גם משה אמר, כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית, 'את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם' ואין הפסק ביניהם". ואני תמה מאד, איך סמך על אלה המקראות לחייב מהם שהדברות נאמרו מפי השם כאשר הם כתובים בפרשה, מקצתן בלשון מדבר בעדו ומקצתן בלשון נסתר, והלא הוא עצמו אמר שהעבריים ישמרו הטעמים ולא המלות, ולכן אין לתמוה מן החלופים שבין לשון הדברות הראשונות ללשון הדברות האחרונות. וזאת התשובה עצמה נשיב גם כן בעניין הנסתר והמדבר בעדו, כי כמו שבעניין שנוי הלשון אין לחייב מאלה המקראות שנאמרו בלשון הכתוב בפרשה, שאם כן יחוייב מזה סתירה בלי ספק, שהרי בדברות הראשונות כתוב, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" ותחלתם "אנכי" וסופם "וכל אשר לרעך". ויחוייב מזה שנאמרו בלשון הכתוב (שם) [פה], ולא בלשון הכתוב בדברות האחרונות, שיש בם תוספות ומגרעת ושנוי לשון מהלשון הכתוב בדברות הראשונות, ובדברות האחרונות כתוב, "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם" אחר שהזכיר עשרת הדברים מיד בלי הפסק ביניהם, ויחוייב מזה שנאמרו בלשון הכתוב שם, ולא בלשון הדברות הראשונות, שיש בם תוספת ומגרעת ושנוי לשון מהלשון הכתוב בדברות האחרונות. ועל כרחנו לומר שפירוש "וידבר אלהים את כל הדברים האלה", גם פירוש "את הדברים האלה דבר ה"' הוא טעמם, לא המלות ההן בעצמן, כן בעניין שנוי הנסתר והמדבר בעדו, אין לחייב מאלה המקראות שנאמרו בלשון הכתוב בתורה קצתן בלשון מדבר בעדו וקצתן בלשון נסתר, רק פירוש "וידבר אלהים את כל הדברים האלה", גם "את הדברים האלה דבר ה"', הוא טעמם, לא מלותיהם בעינם. והנה טעם לא תשא את שמי לשוא, כטעם "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא", כי הכתוב פעם ידבר בלשון מדבר בעדו ופעם ידבר בלשון נסתר, והכל אחד, כי כתוב, "ואיבתי את אויביך וצרתי את צוררך" ואחריו "והכחדתיו", כלן בלשון מדבר בעדו, ואחר זה "ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימך" בלשון נסתר, ואחריו מיד "והסירותי מחלה מקרבך" בלשון מדבר בעדו, ואם כן אין לחייב ממאמר "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" וממאמר "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם", שנאמרו מפי השם כאשר הם כתובים בפרשה, קצתן בלשון מדבר בעדו וקצתן בלשון נסתר, כי לא יתכן שהשם בעצמו ידבר דבריו קצתן בלשון מדבר בעדו וקצתן בלשון נסתר, אבל הכתוב פעם יכתוב דבריו בלשון מדבר בעדו, כאילו הדברים יוצאים מפי השם, ופעם יכתוב דבריו בלשון נסתר כאילו הדברים יוצאים מפי הכתוב, אבל שיהיו הדברים יוצאים מפי השם ויהיו בלשון נסתר, אי אפשר בשום פנים.
מלמד שהיו עונין על לאו לאו ועל הין הין - במכילתא. ונראה לי שמה שדרשו פה במלת "לאמר", מה שלא דרשו כן בשאר המקומות, הוא מפני שהאמירה בכל מקום מורה על הדבור הפרטי, והדבור מורה על הדבור הכללי, ולכן לעולם אחר הדבור תבא אמירה, מפני שהוא פירוש הדבור ההוא. ופירוש "וידבר השם אל משה לאמר" לאמר לו, "דבר אל בני ישראל", הבא אחריו, לא לאמר להם, דאם כן מה טעם "דבר אל בני ישראל". אבל פה שכתוב אחר הדבור "את כל הדברים האלה", שהן פרטות הדבור, ואינו צריך אחריו אמירה, דרשו בו, לאמר (ישראל) "שהיו עונין על הין הין ועל לאו לאו". וכן גבי, "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" דרשו בו, מפני שאין האמירה ההיא פירוש דבור, כי פירוש "ואתחנן" ואתפלל, לא ואדבר. ולזה לא תמצא לרז"ל בשום מקום לדרוש על "דבר ואמרת". רק על "אמר ואמרת" מפני ששניהם בלשון אמירה, אבל כשהאחד מהם בלשון דבור והאחר בלשון אמירה, לא דרשו בו כלום, מפני שהאמירה היא פירוש הדבור, שהדבור הוא כללי והאמירה פרט הדבור. ואף על פי שגם כששניהם בלשון אמירה, יש לומר שהאמירה האחת היא במקום דבור, כמו "אמרי האזינה", שהוא במקום דברי, וכן "אמרי אמת", שהוא במקום דברים, וכן "כי היא שמעה את כל אמרי ה"' במקום דברי ה'. וההפך "בא אל פרעה ודברת אליו" במקום ואמרת אליו, "וידבר משה אל אהרן ואל בניו קחו את המנחה" במקום ויאמר משה, ולכן יבאו במקומות רבים שתי אמירות זו אחר זו, ותהיה האחת במקום דבור והאחרת כמשמעה לשון אמירה, כמו, "ויאמר ה' אל משה לאמר", "ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר", "למה יאמרו מצרים לאמר", עם כל זה דרשו ב"אמר ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים" בדרך אסמכתא. אבל מה שדרשו בתורת כהנים בפסוק "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר צא ואמור [להם] דברי כבושין כו', או צא ואמור להם דברי והשבני" כו', אף על פי שהוא אחר מלת וידבר, אפשר מפני שמלת "מאהל מועד" מפסיק בין לאמר ובין וידבר ה' אליו. וזה על דרך הפשט מלת "לאמר" דבקה עם "וידבר" ומלת "מאהל מועד" דבקה עם "ויקרא", כאילו אמר, ויקרא ה' אל משה מאהל מועד וידבר אליו לאמר:
[א] אין אלקים אלא דיין. עיין בפרשת וארא (לעיל פ"ו אות ד) ושם תמצא מבואר למה דרשו כאן 'אין אלקים אלא דיין', ושם הארכתי (שם ד"ה וכאן):
[ב] אינו מקבל פורענות וכו'. כמו הקרבת קרבנות וכיוצא בהם מן המצות, לא נאמר שאם לא יביא קרבן שיקבל עונש על זה, אלא שאם עושה מקבל שכר, ואם לאו - אינו מקבל פורענות, והרבה מצות כיוצא בזה. ולכך נאמר כאן "אלקים", דיין ליפרע, שאף כיבוד אב ואם - אם לא יעשו יקבל עונש, דכתיב (פסוק יב) "למען יאריכון ימיך", שדברי תורה נוטריקון נדרשין, אם תכבד יאריכו, ואם לאו יקצרו (רש"י פסוק יב):
[ג] מלמד שאמר הקב"ה כל עשרת הדברות בדבור אחד כו'. ואף על גב שלא הבינו בדבור זה כלום, אמרם בדבור אחד, לומר כי כל התורה ענין אחד ודבור אחד, שהרי כל התורה הם יוצאים מעשרת הדברות, כמו שיתבאר בפרשת משפטים, ואלו עשרת הדברות נאמרו בדבור אחד, הרי כל התורה דבור אחד. ונפקא מיניה בזה, שאם אמר ש'כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שאמרו משה מעצמו', הוא בכלל "כי דבר ה' בזה" (במדבר ט"ו, ל"א), וכופר בכל התורה, כי מאחר שכל התורה כולה דבור אחד הוא, ואין זה בלא זה, דהיא כמו נקודה אחת, ואין לה מקצת, ואם כופר במקצת - הוא כופר בכל התורה. וכן איתא בפרק חלק (סנהדרין דף צט.):
ועוד יש בזה במה שאמר 'כל עשרת דברות בדבור אחד נאמרו', הוא מורה על המעלה הגדולה של תורה, שהדבר הזה נראה ונודע, שכל עוד שיתרחק הדבר מלמעלה ויבוא לעולם התחתון - יתפרד ויתחלק, כי העולם העליון נקרא עולם האחדות, וכל שקרוב אל השם יתברך, הוא האחד האמת, הוא יותר באחדות. שעולם הזה השפל, הרחוק מאתו יתברך, הוא עולם הנפרד. והתורה ניתנה מפיו יתעלה, ואין דבר קרוב אל האחד רק התורה. ולפיכך ניתנה התורה מפיו בדבור אחד לגמרי, לפי שראוי אל התורה האחדות לפי מדריגת מעלתה. ולכך נאמרו העשרת דברות בדבור אחד. וזהו הפירוש האמתי כאשר תבין, והוא אמת:
[ד] ומה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה לך. אין לפרש דמקשה אחר שהכל נאמר בדבור אחד, למה הוצרך "אנכי" ו"לא יהיה לך", שהרי פירוש הכתוב כך; "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" בדבור אחד, ומה הן הדברים שנאמרו להם בדבור אחד - "אנכי" ו"לא יהיה לך", ואם לא נכתבו לא היינו יודעים מה הם העשרת דברות שנאמרו בדבור אחד:
והרא"ם פירש 'אם כן מה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה לך', שלמה נאמרו קצת הדברות בלשון מדבר בעדו, וקצתם בלשון נסתר, דהרי "אנכי" ו"לא יהיה לך" נאמרו בלשון מדבר בעדו, ואילו "לא תשא" הוא נאמר כאילו אחר מדבר, שהרי נאמר "לא תשא שם ה' אלקיך לשוא", ולא נאמר 'לא תשא שמי לשוא', וכן כל הדברות, ומאחר ש'כולם בדבור אחד נאמרו', הם כמו נקודה אחת, שאין לחלק אותם - קצתם בלשון מדבר בעדו וקצתם בלשון נסתר. ועוד, דמסתמא לא חילק ביניהם לומר קצתם בלשון מדבר בעדו וקצתם בלשון נסתר. רק, בשביל כי שני דברות הראשונות היה הוא יתברך מדבר בכבודו ובעצמו, ולכך אמר בלשון מדבר בעדו, והאחרים היה המדבר משה לישראל, ולפיכך אמר להם בלשון זה. ולפיכך לא תוכל לומר שכולם בדבור אחד נאמרו, אלא שחזר ופירש להם הקב"ה על כל דבור ודבור, וכשחזר ופירש להם על כל דבור ודבור, "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמעו כשחזר ופירש להם, אבל שאר הדברות "משה ידבר והאלקים יעננו בקול" (לעיל יט, יט), ולפיכך ידבר בלשון נסתר. והיה ראוי שיהיה כל עשרת דברות להיות נכתבים בלשון מדבר בעדו, שהרי הקב"ה כל עשרת דברות אמר להם בלשון מדבר בעדו, ואחר כך להיות נכתב עוד שני דברות כפי ששמעו פירושם מפי הגבורה בלשון מדבר בעדו, ושאר שמונה הדברות בלשון נסתר, כפי ששמעו פירושם מפי משה, אלא כדי לקצר כתב ב' דברות הראשונות בלשון מדבר בעדו כפי ששמעו מפי הקב"ה פירושם, וח' דברות בלשון נסתר ששמעו פירושם מפי משה. ולפיכך לא הקשו ז"ל (במכילתא כאן) רק משני דברות, 'ומה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה לך', כי עיקר הקושיא 'ומה תלמוד לומר אנוכי ולא יהיה לך' בלשון מדבר בעדו, מה שלא תמצא זה בשאר דברות:
והקשה עוד הרא"ם מנא לן לומר שחזר ופירש על כל דבור ודבור, דהא יש לומר כי הקב"ה אמר כל עשרת דברות בפעם אחד, וישראל לא שמעו אלא ב' דברות "אנכי" ו"לא יהיה לך", וח' דברות לא שמעו, וחזר ופירש משה להם הח' דברות, ותירץ כי אחר שכל העשרת דברות נאמרו בדבור אחד, הרי הם כמו נקודה אחת, ואי אפשר לומר שישמעו קצתם וקצת לא ישמעו, לכך צריך לומר שחזר ופירש להם כל דבור ודבור:
כך הם דברי הרא"ם, דברי משא הם שאין לקבל אותם, דכל זה לא נזכר בדברי חכמים כלל, שיהיה פירוש 'ומה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה לך' בלשון נוכח והשאר בלשון נסתר, היכן זה נרמז בדברי חכמים לפרש דברי מכילתא בזה הענין. ולדבריו שאם כל מה שנאמר בדבור אחד הוא כמו נקודה אחת, איך תתחלק הנקודה, שהרי אין הדברות בעצמן שוים. ואם נאמר כאשר הדבור יצא מפי השם יתברך נחלק הדבור, הכי נמי נחלקו שדבור "אנכי" לנוכח בשביל ששמעו אותו מפי הגבורה, וכן "לא יהיה לך", ושאר הדברות לא שמעו, ועל ידי משה נאמרו להם:
ולפיכך נראה דהכי פירושו, אחר שאמר "אנכי" ו"לא יהיה לך" בדבור אחד, למה מקדים הכתוב "אנכי" ואחר כך "לא יהיה לך", כיון שכולם בדבור אחד נאמרו, דודאי אין לומר דאין חילוק, שיכול להכתב "לא יהיה לך אלקים אחרים" קודם "אנכי", שזה לא מסתבר כלל לומר שיהיה דבר בתורה לשנות אותו, דבתורה כתיב (דברים ו,ו) "והיו הדברים האלה" שיהיו בהוייתן, ואם הפך - פסול בתורה, ואם כל עשרת הדברים נאמרו כאחד - אין לאחד דין קדימה על אחר, שהרי כל העשרת דברות נאמרו כאחד, ומה שייך קדימה בזה:
ועוד יש לפרש 'ומה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה', כיון שנאמרו בדבור אחד לא יהיו מבינים כלל, שהרי אי אפשר לשמוע שניהם, ואם כן לא יהיו שומעים אחד, ואם כן מה תלמוד לומר "אנכי" ו"לא יהיה לך", ולא יהיו שומעים אחד מהם, דבר זה לא יתכן. לכך מקשה "אנכי" ו"לא יהיה לך", כלומר שני דברים הנאמרים כאחד אי אפשר לשמוע שניהם, שכן אמרו (שבועות דף כ:) 'זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר והאוזן יכול לשמוע'. ואינו דומה לזכור ושמור, דודאי לא שמעו ישראל רק "זכור" (פסוק ח), ומשה פירש כי "שמור" נאמר עמו, אבל "אנכי" ו"לא יהיה לך" אם נאמרו בדבור אחד מה תלמוד לומר שאמר להם "אנכי" ו"לא יהיה לך", והרי הם לא הבינו דבר מהם:
ועוד, מדכתיב "אנכי" ו"לא יהיה לך" משמע שהכתוב אומר שכך דבר להם "אנכי" ו"לא יהיה לך" זה אחר זה, והדבור שנאמר בפעם אחד אינו דומה לדבור הנאמר זה אחר זה, ולא יתכן "וידבר אלקים את כל הדברים" - "אנכי ה' אלקיך" "לא יהיה לך" שנאמרו זה אחר זה, כדכתיב "אנכי" ו"לא יהיה לך" זה אחר זה, ופשוט:
[ה] מלמד שהיו עונין כו'. דאין לפרש כאן "לאמר" כמו בכל מקום שכתב אחר דבור "וידבר ה' אל משה לאמר", כי שם שייך לשון אמירה, כי הדבור הוא שנאמר על דבור הפשוט, דהוא הדבור היוצא מן האדם, אבל אמירה נאמר על ענין הנזכר באותן דברים אשר רצה המדבר לומר ענין אחד. ולכך יאמר על האדם שהוא 'חי מדבר' ולא יאמר בו שהוא 'חי אומר', כי הדבור הוא על דבור הכולל, שהוא דבור בחתוך שפתים. ולכך כאשר ירצה לומר שדבר עמו ענין אחד, יאמר "וידבר ה' אל משה לאמר", רוצה לומר לאמר לו ענין זה, כי האמירה היא תבא על הענין הנאמר. וכאן שאין צריך לכתוב שדבר ענין אחד, שהרי כבר כתב "וידבר אלקים את כל הדברים האלה", שרוצה לומר שדיבר כל הענינים, כי כן פירוש "דברים", שלא כתוב 'אלה הדבורים' שהיה פירושו על הדבור, אבל "דברים" בא על מה שנאמר באותן דברים, ולא הוי צריך למכתב מלת "לאמר", רק 'וידבר את הדברים האלה', לכך דרשו אותו (כ"ה ברא"ם):
בד"ה ואם כו' כופר יושת עליו כו' ובס"י פי' על המכילת' כת' וז"ל ואם כופר יושת עליו לא קחשיב אלא דבר ההוה ולכתחילה מצוה לעשותו אבל לחייבו כופר שמא מעולם לא היה וקטל וערק לא שכיח ודרוש וקבל שכר הוא עכ"ל: