מפרשי רש"י על שמות ד יח
| מפרשי רש"י על שמות • פרק ד' • פסוק י"ח | >>
• ח • ט • י • יא • יג • יד • יח • יט • כ • כב • כד • כו •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שׇׁב ׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לְﬞכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם׃
רש"י
"וישב אל יתר חותנו" - ליטול רשות שהרי נשבע לו (שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו) (מכילתא) ושבעה שמות היו לו רעואל יתר יתרו קני וכו'
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חוֹתְנוֹ – לִטֹּל רְשׁוּת, שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע לוֹ[1] (נדרים ס"ה ע"א). וְשִׁבְעָה שֵׁמוֹת הָיוּ לוֹ: רְעוּאֵל, יֶתֶר, יִתְרוֹ, קֵינִי, חוֹבָב, חֶבֶר, פּוּטִיאֵל (ראו מכילתא יתרו).
מפרשי רש"י
[י] ליטול רשות שהרי נשבע לו. והקשה הרא"ם דהכא משמע דלא היה צריך רק ליטול רשות בעלמא ולא צריך כלל התרה, וכן משמע לעיל (ב, כא) גבי "ויואל" פירש גם כן (רש"י שם) שהיה נשבע שלא יצא שלא ברשותו, ובפרק אלו נאמרים במסכת סוטה משמע דהיה צריך התרה, דקאמר אמר רב נחמן ואיתימא ר' יוחנן "ויאמר ה' במדין לך שוב מצרימה" (ר' פסוק יט), אמר הקב"ה במדין נדרת במדין התר נדרך. מוכח דהיה צריך התרה גמורה, ולא ליטול רשות, ויראה לי דבשביל שני דברים היה השבועה; האחד - שלא יזוז ממדין כי אם ברשות יתרו, שלא היה רוצה לתן בתו לארץ אחרת, ולא צריך התרה לזה רק נטילת רשות. והשני - שלא ישוב מצרימה שבו מבקשים נפשו, ובזה היה שבועה גמורה. וכן מוכח מן המקראות, דהרי כתיב (לעיל ב, כא) "ויואל משה לשבת את האיש", משמע דהיה השבועה להיות אצלו ולא יזוז מרשותו, וזה בודאי לא היה צריך רק רשות, דאין סברא לומר שהיה נשבע להיות יושב במדין עם יתרו ולא אמר שלא יצא כי אם ברשותו, דלמה ליתרו להשביע דבר שאין צריך, דדי בכך שלא יצא כי אם ברשותו. אבל שבועה זאת שלא יחזור למצרים הוי שבועה גמורה, דהיה מתיירא שמא כשיתן לו רשות לדור כאשר ירצה - יחזור למצרים, ובהא ליכא למימר שישביעוהו שלא ילך למצרים כי אם ברשותו, דמאי רשות שייך בזה כיון דאיכא סכנה לו. בשלמא שלא יזוז ממדין - זהו להנאת ולטובת יתרו, שלא רצה ליתן בתו לארץ נכריה, אם ימחול על זה ויתן לו רשות משום דטוב לו לדור במקום אחר - שפיר דמי, אבל לא שייך ליתן לו רשות על מילתא דאית ביה סכנה. ולהא מלתא דווקא קאמר ליה הקב"ה "לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים וגו'" (פסוק יט), כלומר שתוכל להתיר השבועה מפני שמתו כל האנשים. ומשמע דהיתה השבועה שלא יחזור מצרימה מפני האנשים מבקשים נפשו, והרי השבועה היתה שישב עם יתרו, כדכתיב "ויואל משה לשבת את האיש", אלא על כרחך הכי פירושו שכך היתה השבועה - שלא יחזור למצרים על כל פנים, ושלא יזוז ממדין כי אם ברשות יתרו. ובפירוש אמרו בשמות רבה (א, לג) שהשביעו יתרו למשה שלא יעשה לו כשם שעשה יעקב ללבן שיצא ממנו בלא רשותו (בראשית ל"א, כ'), משמע בפירוש שהקפיד יתרו שלא יצא ממנו כמו לבן שהקפיד על יעקב (שם שם כז), ולא משום סכנה של מצרים: [יא] ושני שמות היו לו. ובפרשת בהעלותך (במדבר י', כ"ט) בקצת ספרים 'ז' שמות היו לו', ובמקצתם 'הרבה שמות היו לו'. ובמכילתא (ר"פ יתרו) 'ז' שמות היו לו', ובספרי שם (במדבר י', כ"ט) 'רבי שמעון בן יוחאי אומר ב' שמות היו לו'. ויש לפרש שכאן פירש אליבא דספרי, ובפרשת בהעלותך אליבא תנא דמכילתא. אבל נראה שאין צריך, כי תנא דספרי ותנא דמכילתא יש לומר דלא פלגי, דמה שאמרו (במכילתא) 'ז' שמות היו לו' פירוש שהתורה קראה את יתרו בז' שמות, להודיע על ענין יתרו ועל מעשיו שהיו לו. אבל 'שני שמות' דקאמר דהיו לו - היינו שכך היה נקרא בין הבריות בב' שמות בלבד, ואלו ב' שמות נמצאים בפירוש, שנאמר (ר' במדבר י, כט) "ויאמר לחובב בן רעואל המדיני חותן משה", הרי שנקרא לו השם הזה בפירוש, [וכן] "וישב משה אל יתר חותנו" (פסוקנו), הרי אלו ב' שמות היו לו שנקרא כן בין הבריות. אבל שאר שמות שאינם בפירוש, כי תוספות הוי"ו על "יתר" אין זה שם, כי השם פעם בלא וי"ו ופעם בוי"ו אין זה שינוי גמור, כיון דעיקר השם כדקאי קאי. ולא נכתב זה השינוי בתורה רק להודיע על דבר אחד מיתרו, לא שהיה נקרא כך בין הבריות. וכן שאר השמות כגון "רעואל" אין זה שם ליתרו שיהיה נקרא כך בין הבריות, דהא מצינו בפירוש שאביו של יתרו היה רעואל, כדכתיב (במדבר י', כ"ט) "ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני", ואין דרך להיות נקרא האב והבן בשם אחד, רק שהתורה קראו "רעואל" לדרשה. אי נמי שני שמות מובהקים היו לו בלבד, וכל שאר השמות אינם מובהקים, אלא שנקרא בהם פעם אחד, ואינם מובהקים, שלא היה נקרא כך רק שתים מובהקים, ושאר - אינם מובהקים:
בד"ה שירדו מנכסיהם כו' זה לשון הר"ן אע"ג דאמרינן דד' חשובין כמת עני וסומא ומצורע ומי שאין לו בני' הכא וודאי מעניות קאמר דא"ל שנסמו דהכתיב במחלוקתו של קרח העיני האנשים ההם תנקר וליכא למימר נמי מצורעים דהא כתיב בקרב המחנה וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא חזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר דמשום שלא היו להם בנים נחשבו כמתו דא"כ היאך א"ל הקב"ה מפני זה שוב מצרימה וכי מפני שאין להם בנים לא יהיו דבריהם נשמעים למלכות להלשינו אלא וודאי שירדו מנכסיהם ולא היו דבריהם נשמעין מהרש"ל: