מפרשי רש"י על ויקרא כא כא
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק כ"א • פסוק כ"א | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ח • ט • י • יא • יד • טו • יח • כ • כא • כב • כג • כד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
כׇּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֙רַע֙ אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת־אִשֵּׁ֣י יְהֹוָ֑ה מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב׃
רש"י
"כל איש אשר בו מום" - (ת"כ) לרבות שאר מומין
"מום בו" - בעוד מומו בו פסול הא אם עבר מומו כשר
"לחם אלהיו" - כל מאכל קרוי לחם
רש"י מנוקד ומעוצב
כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם – לְרַבּוֹת שְׁאָר מוּמִין.
מוּם בּוֹ – בְּעוֹד מוּמוֹ בּוֹ פָּסוּל; הָא אִם עָבַר מוּמוֹ, כָּשֵׁר.
לֶחֶם אֱלֹהָיו – כָּל מַאֲכָל קָרוּי לֶחֶם.
מפרשי רש"י
[לב] כל אשר בו מום לרבות שאר מומים. דאם לא כן, "כל איש אשר בו מום" למה לי, אלא לרבות שאר מומין. ומה ששמט מן המקרא "איש", מפני שפירש הכתוב שבא לרבות שאר מומים, ואם כן אין זה ענין בפני עצמו, אלא שמרבה שאר מומין, ולא הוי השתא למכתב "כל איש אשר בו מום", שהרי קאי על המקרא שלפניו (פסוקים יח-כ) "כי כל איש אשר בו מום לא יקריב גבן או דק או תבלל בעיניו", ועל זה אמר "כל אשר בו מום", והוא לרבות שאר מומין, אבל בלשון "כל איש אשר בו מום" משמע שהוא מלתא בפני עצמו, כי לשון זה דרך לכתוב בהתחלת הסיפור, ואם היה התחלת הספור אם כן בזה היו נכללים כל המומין, ואם כן למה לי למכתב (ר' פסוק יט) "שבר יד או שבר רגל", אבל השתא דלא הוי מלתא בפני עצמו, רק אדלעיל קאי, וענין אחד, וכתב תחלה קצת בפרט, ואחר כך אמר "כל אשר בו מום" לרבות שאר מומים, ולפיכך תיבת "איש" אין צריך, כאילו כתיב 'כל אשר בו מום':
[לג] כל מאכל קרוי לחם. הוצרך לכתוב שנית 'כל מאכל קרוי לחם', מפני שהכתוב דלעיל איירי בתמיד, וכאן בשאר קרבנות. וכך יש בהדיא בתורת כהנים. ובודאי גבי תמיד שייך שכל סעודה נקראת על שם הלחם, שהרי מה שהסעודה נקראת על שם הלחם היינו שיש בסעודה גם כן לחם, וכך יש בתמידים מנחות (במדבר כ"ח, ה'), שהוא לחם, ונקרא כל הקרבן על שם הלחם. אבל שאר קרבנות, יש הרבה קרבנות שלא היה בהן לחם, והוה אמינא דלא מקרי הסעודה על שם הלחם, לכך פירש דגם כאן נקראת הסעודה על שם הלחם, דכיון דסעודה שיש בה לחם נקרא על שם הלחם, מהשתא כל סעודה בעולם נקרא על שם לחם: