מפרשי רש"י על ויקרא יד ד
| מפרשי רש"י על ויקרא • פרק י"ד • פסוק ד' |
• ד • ו • ח • ט • י • יא • יב • יג • טז • כ • כא • כג • כח • לה • לו • לז • מ • מא • מג • מד • מו • מט • נז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְלָקַ֧ח לַמִּטַּהֵ֛ר שְׁתֵּֽי־צִפֳּרִ֥ים חַיּ֖וֹת טְהֹר֑וֹת וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב׃
רש"י
"חיות" - (חולין קמו) פרט לטרפות
"טהורות" - פרט לעוף טמא לפי שהנגעים באין על לשון הרע (חולין קמ ערכין טו) שהוא מעשה פטפוטי דברים לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול
"ועץ ארז" - לפי שהנגעים באין על גסות הרוח
"ושני תולעת ואזוב" - מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב
"עץ ארז" - מקל של ארז
"ושני תולעת" - לשון של צמר צבוע זהורית (ב"מ כט)
רש"י מנוקד ומעוצב
חַיּוֹת – פְּרָט לִטְרֵפוֹת (חולין ק"מ ע"א).
טְהֹרוֹת – פְּרָט לְעוֹף טָמֵא (ספרא שם,יב; חולין קל"ט ע"ב-ק"מ ע"א). לְפִי שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִין עַל לָשׁוֹן הָרָע (ערכין ט"ו ע"ב), שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה פִּטְפּוּטֵי דְּבָרִים, לְפִיכָךְ הֻזְקְקוּ לְטָהֳרָתוֹ צִפֳּרִים, שֶׁמְּפַטְפְּטִין תָּמִיד בְּצִפְצוּף קוֹל (ערכין ט"ז ע"ב).
וְעֵץ אֶרֶז – לְפִי שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִין עַל גַּסּוּת הָרוּחַ (תנחומא מצורע, ג).
וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב – מַה תַּקָּנָתוֹ וְיִתְרַפֵּא? יַשְׁפִּיל עַצְמוֹ מִגַּאֲוָתוֹ כְּתוֹלַעַת וּכְאֵזוֹב (שם).
עֵץ אֶרֶז – מַקֵּל שֶׁל אֶרֶז.
וּשְׁנִי תוֹלַעַת – לָשׁוֹן שֶׁל צֶמֶר צָבוּעַ זְהוֹרִית.
מפרשי רש"י
[א] (זאת תהיה תורת המצורע) פרט לטריפה. הקשה הרמב"ן, דמדרש זה בפרק שלוח הקן (חולין דף קמ.) למאן דאמר טריפה אינה חיה, אבל למאן דאמר טריפה חיה לא דרשינן כך. ולפי דעתי דמהא לא קשיא, דודאי מעיקרא כי מוקמינן התם "טהורות" 'ולא טריפות', בודאי הא דכתיב "חיות" לא אתא רק שיהיו חיין ראשי אברים שלה, שלא תהא מחוסרת אבר (רש"י שם), אבל אי לא אתא "טהורות" למעוטי טריפות, אף למאן דאמר דטריפה חיה יש לנו למעט מן "חיות" 'ולא טרפות'. והרמב"ן דעתו כיון דטריפה חיה, ליכא למעוטי מן "חיות" ולא טריפות. ולפי דבריו הא דקאמר (שם) "טהורות" 'ולא טריפות', וקאמר שם טריפות מ"חיות" ממעטינן, הניחא למאן דאמר טריפה חיה, אלא למאן דאמר טריפה אינה חיה מאי איכא למימר. ולפי דבריו פירשו הכי; כי למאן דאמר טריפה חיה לא מצינו למעט מן ה"חיות" טריפה, אבל למאן דאמר טריפה אינה חיה, ממעטינן מן "חיות" טריפות:
וכן מוכח מתוספות, שהקשו שם (ד"ה טרפות) תימה, והא "חיות" דרשינן שחיין ראשי איברים שלה, וליכא למימר דהא שמעינן [טרפה] מיניה מכל שכן [ד]מחוסר אבר, דאכתי אימא דקרא למעוטי טריפה אתא ולא למחוסר אבר. ועוד, דהכא משמע למאן דאמר טריפה חיה לא נוכל למעט טריפה מן "חיות", ובפרק קמא דעבודה זרה (דף ה:) קאמר מניין שמחוסר אבר אסור לבן נח להקריב, תלמוד לומר "מכל החי" (בראשית ו', י"ט), הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה. ופריך, הא מבעי ליה למעוטי טריפה, ומתרץ הא מן "להחיות זרע" (בראשית ז', ג') נפקא. ופריך, הניחא למאן דאמר טריפה אינה יולדת, אבל למאן דאמר טריפה יולדת מאי איכא למימר. והא דפריך (עבודה זרה דף ה:) 'הא מיבעי ליה למעוטי טריפה' - אף למאן דאמר טריפה חיה, דאי דווקא למאן דאמר טריפה אינה חיה, אבל למאן דאמר טריפה חיה לא קשה, אם כן מאי פריך 'אלא למאן דאמר טריפה יולדת מאי איכא למימר', דהא למאן דאמר טריפה יולדת מכל שכן שהיא חיה, כדמוכח בפרק אלו טריפות (חולין דף נז.), אלא בודאי הא דקאמר 'והא למעוטי טריפה' אף למאן דאמר טריפה חיה פריך:
ואני בעניותי לא ידעתי להבין, דודאי כמו שנוכל לדרוש בהמה שחיין ראשי איברים שלה, כך נוכל לדרוש בהמה שחיה גופה מבלי טריפות. ודבר זה פשוט, דאף למאן דאמר דסבירא ליה טריפה חיה נוכל למדרש כך, ולא קאמר דלא נוכל למעט מן "חיות" טריפות, דודאי נוכל למעט, רק דלמאן דאמר טריפה חיה, יש לנו לומר ד"חיות" אתא שחיין ראשי איברים שלה, ולא אתא לטריפות, והשתא נוכל לאוקמי "טהורות" 'ולא טריפות'. אבל למאן דאמר טריפה אינה חיה, אי אפשר שלא תמעט מן "חיות" טריפות, אם כן ליכא למימר "טהורות" ולא טריפות. אבל למאן דאמר טריפה חיה, אפשר שלא תמעט מלשון "חיות" טריפות. וכיון דאית לן תרי קראי, אית לן לאוקומי קרא ד"חיות" שחיין ראשי איברים שלה, "טהורות" למעוטי טריפות. אבל בפרק קמא דעבודה זרה (דף ה:) קאמר כיון דליכא אלא חד קרא "מכל החי", מנא לן לאוקמי קרא [ב] בהמה שחיין ראשי אברים שלה, כיון דנוכל לאוקמי קרא למעוטי טריפות:
וליכא למימר דלכך כתב "טהורות" לומר ד"חיות" אתא לבהמה שחיין ראשי אברים, דזה לא יתכן כלל לכתוב שיהיו הצפרים חיות ואף טהורות, שהרי אין כאן שני דברים כלל, דאם עוף חי ראשי אברים שלה, לאפוקי בעל מום, אם כן פשיטא דאינה טריפה, שהרי הטריפה אינה חיה לגמרי, ואיך יתכן לומר "חיות טהורות", זה לא יתכן, כיון דבכלל "חיות" הוי גם כן שלא יהיה טריפה, ובהאי גוונא שיבוא לשון זה על עוף אחד לא יתכן כלל. ודבר מבואר מאוד, ולא קשיא מידי, וכך הוא דעת רש"י. והשתא אף למאן דאמר טריפה חיה דרשינן "חיות" ולא טריפות:
והרא"ם הקשה על רש"י, דהא בכל מקום שכתוב "צפור" פירושו בטהור, וכדמוכח בפרק שלוח הקן (חולין דף קלט:), אם כן "טהורות" למה לי, כך הם דבריו. ויותר הווה ליה להקשות גם כן, דהא יליף טריפה מדוכתיה אחריתי, כדאיתא התם. אבל כל זה לא קשיא, כי רש"י פשוטו מפרש, ופשוטו יש לפרש כך. ובודאי מפני דאמרינן כל מקום שנאמר "צפור" אינו אלא טהור, מוקמינן "טהורות" למידי אחריתי. וכן מוקמינן "חיות" למידי אחריתי, דהא טריפות יליף מדוכתיה אחריתי, ולכך מוקי (טהורות) ["חיות"] שיהיו חיין ראשי איברים שלה, אבל אין זה פשוטו:
[ב] [פרט לעוף טמא]. יש מדקדקין על דברי רש"י, שמתחלה אמר "חיות" 'פרט לטריפות', ואחר כך אמר "טהורות" 'פרט לעוף טמא', ולא אמר 'פרט לטמאות'. ואין זה דקדוק, שהייתי אומר 'ולא טמאות' היינו שלא נטמאה מטומאה, לכך אמר 'פרט לעוף טמא', פירוש שהוא טמא במינו. ולא אמר 'לעופות טמאות', כי עדיין הייתי אומר לעופות שנטמאו, אבל 'עוף טמא' ליכא למטעי, שפירושו בודאי מין עוף טמא, שעל המין יאמר בלשון יחיד, לכך אמר בלשון יחיד 'פרט לעוף טמא', וזה פשוט:
[ג] לפי שהנגעים באים וכו'. אף על גב דיש הרבה עופות שאין מצפצפין בקול (קושית הרמב"ן), מכל מקום מין מצפצפין הצריכה תורה לטהרתו, ומין עופות מצפצפין:
[ד] כתולעת וכאזוב. ואם תאמר, למה מזכיר (רש"י) שני דברים 'כאזוב ושני התולעת', יזכיר השפל יותר, ויש לתרץ, דודאי מתחלה יש להשפיל עצמו כתולעת, שהוא שפל מאד, שיתרחק מן העבירה, שהיה מתחלה חוטא בגאוה. ואם לא יפרוש לצד אחר לאחוז במדת השפלות מאד מאד - לא יצא מידי חטאו, כי יחזור לידי גאות שלו, לכך יהיה מתחלה כתולעת, עד שיתרחק מן העבירה ולא יהיה לבו גס עליו, ואחר כך יהיה כאזוב, ואין צריך להשפיל עצמו כתולעת. ולפיכך מקדים הכתוב "שני התולעת" ואחר כך "האזוב", כי השפלות יותר מדאי אין ראוי, כי כל מדה טובה בעולם יש לו מצוע, ושני הקצות אינם טובות. ועל דרך זה פירש הרמב"ם ז"ל בהקדמת מסכת אבות (פ"ד משמונה פרקים), כי מי שחטא בגאוה, כשיתקן דרכיו צריך לאחוז בקצה להשפיל עצמו יותר מדאי, עד שהוסר ממנו המדה המגונה, ואחר כך יעמוד בענוה. והוא גם כן שפלות, אלא שאין כל כך, כך יש לפרש. אמנם בפסיקתא שמשם דרשה זאת, לא הזכירו "שני תולעת", רק "עץ אזוב", והוא נכון בודאי, ואין להוסיף על דברי חכמים:
[ה] מקל של ארז. ולא אילן של ארז, דאם כן "ארז" מבעיא ליה, ולמה לי "עץ", אלא מקל יקח, ולא ארז: