מפרשי רש"י על ויקרא יד מג
| מפרשי רש"י על ויקרא • פרק י"ד • פסוק מ"ג | >>
• ד • ו • ח • ט • י • יא • יב • יג • טז • כ • כא • כג • כח • לה • לו • לז • מ • מא • מג • מד • מו • מט • נז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְאִם־יָשׁ֤וּב הַנֶּ֙גַע֙ וּפָרַ֣ח בַּבַּ֔יִת אַחַ֖ר חִלֵּ֣ץ אֶת־הָאֲבָנִ֑ים וְאַחֲרֵ֛י הִקְצ֥וֹת אֶת־הַבַּ֖יִת וְאַחֲרֵ֥י הִטּֽוֹחַ׃
רש"י
"הקצות" - לשון העשות וכן הטוח אבל חלץ את האבנים מוסב הל' אל האדם שחלצן והוא משקל ל' כבד כמו כפר דבר
"ואם ישוב הנגע וגו'" - (ת"כ) יכול חזר בו ביום יהא טמא ת"ל ושב הכהן ואם ישוב מה שיבה האמורה להלן בסוף שבוע אף שיבה האמורה כאן בסוף שבוע
רש"י מנוקד ומעוצב
הִקְצוֹת – לְשׁוֹן 'הֵעָשֹוֹת', וְכֵן הִטּוֹחַ. אֲבָל חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים, מוּסָב הַלָּשׁוֹן אֶל הָאָדָם שֶׁחִלְּצָן, וְהוּא מִשְׁקַל לָשׁוֹן כָּבֵד, כְּמוֹ 'כִּפֵּר', 'דִּבֵּר'.
וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וְגוֹמֵר – יָכוֹל חָזַר בּוֹ בַּיּוֹם יְהֵא טָמֵא? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְשָׁב הַכֹּהֵן" פס' לט, וְאִם יָשׁוּב: מַה 'שִּׁיבָה' הָאֲמוּרָה לְהַלָּן – בְּסוֹף שָׁבוּעַ, אַף 'שִׁיבָה' הָאֲמוּרָה כָּאן – בְּסוֹף שָׁבוּעַ (ספרא שם, פרשתא ז,ו).
מפרשי רש"י
[לב] לשון העשות. אבל לא ידעתי לפרש לפי זה מלת "את", דלא יתכן להיות בא אחר לשון נפעל. ועוד, דאם הוא לשון נפעל, היה ראוי להיות הקו"ף בקמץ, ולא (בפתח) [בשוא]. ורש"י פירש דהוא לשון 'העשות', מפני הה"א דהיא בחיריק, שאם היה לשון הפעיל היה ראוי להיות הה"א בפתח. וקשיא, דמאי אולמא, דהשתא דהוא לשון נפעל קשיא הקו"ף, דהיה ראויה להיות הקו"ף בקמץ. ועוד, דכאן שנוים ב'; הקו"ף דהיא בשוא, ומלת "את" שבא אחריו, ויש לומר, דסובר דיש לדמות אל "הטוח" שהיא לשון נפעל. וכך יש לפרש "ואחר הקצות" שהקצו את הבית, וכן פירש רש"י אצל "ויושב את משה ואהרן" (שמות י', ח'), כמו שפרשנו למעלה (שם אות ז):
[לג] יכול חוזר בו ביום וכו'. פירוש, אם הקצה את הבית וחלץ וטח - [ו]באותו יום שב יהיה טמא, ובכלל "ואם ישוב הנגע ופרח" הוא, דצריך נתיצה (פסוק מה), לכך אמר תלמוד לומר "ושב" (פסוק לט) "אם ישוב" (כאן) לגזירה שוה, שאין החוזר בו ביום טמא, דשמא בסוף השבוע יסור הנגע. דכל שבא (בסוף) [בתחילת] השבוע, ולא נמצא הנגע, אף על גב דבתחילת השבוע היתה הנגע, כאילו לא היתה קרינן ביה: