מפרשי רש"י על במדבר כב ה
<< | מפרשי רש"י על במדבר • פרק כ"ב • פסוק ה' | >>
• ב • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כו • כח • ל • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • מ •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּעֹ֗ר[1] פְּ֠ת֠וֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל־הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹ לִקְרֹא־ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּ֠ה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי׃
רש"י
"פתורה" - כשולחני הזה שהכל מריצין לו מעות כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם ולפי פשוטו של מקרא כך שם המקום (שם)
"ארץ בני עמו" - (שם) של בלק משם היה וזה היה מתנבא ואומר לו עתיד אתה למלוך וא"ת מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם שבתחלה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות
"לקרא לו" - (שם) הקריאה שלו היתה ולהנאתו שהיה פוסק לו ממון הרבה
"עם יצא ממצרים" - ואם תאמר מה מזיקך
"הנה כסה את עין הארץ" - סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו עמדו עליהם והרגום
"והוא יושב ממלי" - חסר כתיב קרובים הם להכריתני כמו (תהלים קיח) כי אמילם
רש"י מנוקד ומעוצב
פְּתוֹרָה – כַּשּׁוּלְחָנִי הַזֶּה[2] שֶׁהַכֹּל מְרִיצִין לוֹ מָעוֹת, כָּךְ כָּל הַמְּלָכִים מְרִיצִין לוֹ אִגְּרוֹתֵיהֶם. וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, כָּךְ שֵׁם הַמָּקוֹם (שם).
אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ – שֶׁל בָּלָק. מִשָּׁם הָיָה, וְזֶה הָיָה מִתְנַבֵּא וְאוֹמֵר לוֹ: עָתִיד אַתָּה לִמְלֹךְ (שם). וְאִם תֹּאמַר: מִפְּנֵי מָה הִשְׁרָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ עַל גּוֹי רָשָׁע? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה פִּתְחוֹן פֶּה לָאֻמּוֹת לוֹמַר: אִלּוּ הָיָה לָנוּ נְבִיאִים – חָזַרְנוּ לְמוּטָב. הֶעֱמִיד לָהֶם נְבִיאִים, וְהֵם פָּרְצוּ גֶּדֶר הָעוֹלָם; שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ גְּדוּרִים בַּעֲרָיוֹת, וְזֶה נָתַן לָהֶם עֵצָה לְהַפְקִיר עַצְמָן לִזְנוּת (שם א).
לִקְרֹא לוֹ – הַקְּרִיאָה הָיְתָה שֶׁלּוֹ וְלַהֲנָאָתוֹ, שֶׁהָיָה פּוֹסֵק לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה.
עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם – וְאִם תֹּאמַר: מַה מַּזִּיקְךָ (שם ד)?–
הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ – סִיחוֹן וְעוֹג שֶׁהָיוּ שׁוֹמְרִים אוֹתָנוּ, עָמְדוּ עֲלֵיהֶם וַהֲרָגוּם (שם).
וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי – חָסֵר כְּתִיב, קְרוֹבִים הֵם לְהַכְרִיתֵנִי, כְּמוֹ: "כִּי אֲמִילַם" (תהלים קיח,י; תנחומא שם).
מפרשי רש"י
[ח] כשולחני הזה וכו'. הקשה הרא"ם, אם כן מה יעשו רז"ל (במד"ר כ, ז) בפסוק (דברים כ"ג, ה') "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור", כי לפי מדרש רז"ל יהיה "פתורה" תואר אל בלעם, שהיו הכל מריצין לו אגרותיהן אליו כשולחני הזה שהכל מריצין אליו מעות, ולא יתכן לפרש כן מ"ם של "מפתור", ואם כן על כרחך אתה צריך לפרש כי "פתורה" הוא שם המקום. ואין זה קשיא כלל על דברי רז"ל, כי נראה אלי שנקרא העיר על שם בלעם שהיה שולחני, לכך שם העיר "פתורה" על שם בלעם שהיה בה, והוא כמו שולחני. ומה שאמרו רז"ל בבמד"ר (כ, ז) "פתורה" עירו היה, ויש אומרים שולחני היה, שהיו מלכי גוים נמלכים בו, אין כוונתם שיהיה פירוש "פתורה" שולחני, שאינו כן, אלא פירוש שהיה בלעם שולחני, ונקרא שם העיר על שם בלעם, שהיה שולחני:
ואם תאמר, ולרז"ל שדרשו כך, מנא להו, שמא הוא כפשוטו, דהוא שם המקום. ויש לומר, דהוקשה לרז"ל דלמה לי למכתב כלל "פתורה", דמאי נפקא מיניה, אלא שנקרא המקום "פתורה" על שם בלעם, שהיה בלעם כמו שולחני שהכל מריצין לו אגרותיהן, והיה נקרא שם העיר על שם בלעם שהיה שולחני:
וגם על דרך הפשט נראה לי, דעל כרחך צריך אתה לומר דהכתוב בא לומר שמזכיר שם המקום, לומר כי חשוב היה עד שהמקום נחשב בשבילו, כי המקום נחשב בשביל אדם חשוב שבו, ולפיכך אמר הכתוב "וישלח מלאכים אל בלעם פתורה", כלומר המקום אשר שם האדם, אשר הוא נחשב בעיני הבריות. ומאחר כי פשט הכתוב בא להזכיר המקום על שם חשיבות בלעם, הוסיפו חכמים חכמה ודעת לומר כי בזאת המלה עצמה נזכר חשיבות בלעם, כי היה כמו השולחני שהכל מריצין לו אגרותיהן, ושם העיר נקרא על שמו לגמרי, וזהו תוספת חכמה. וכן "אשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור", ולמה הוצרך הכתוב לומר שהיה "מפתור", אם לא שהכתוב בא לומר כי אף המקום נחשב בשביל בלעם וחשיבותו, ומאחר שחשיבות המקום הוא בשביל בלעם, דרשו שנקרא שם המקום "פתורה" על שם השולחני. ומה שאמר (רש"י) 'פשוטו שם מקום', רצה לומר שאין טעם למה נקרא "פתורה", כמו שאין טעם לשאר מקומות. ויש מרז"ל דרשו (במד"ר כ, ז) "פתורה" שהיה בלעם פותר חלומות, ולבסוף חוזר להיות קוסם. גם כן נקרא שם המקום "פתורה", מפני שהיה בלעם פותר חלומות, נקרא שם המקום "פתורה", מקום שפותרים שם חלומות:
[ט] משם היה. דאין לפרש "ארץ בני עמו" של בלעם, דאם כן הוי למכתב 'אל ארצו', ומדכתיב "ארץ בני עמו", משמע ארץ בני עמו היה, אבל לא ארצו. וזה בלק, שלא היה עכשיו ארצו, אבל הוא "ארץ בני עמו". ועוד, כל אדם הוא מארץ בני עמו (כ"ה ברא"ם). אלא פירוש "ארץ בני עמו" של בלק, שהיה משם ארץ בני עמו, ולא ארצו של בלק. והוקשה לרז"ל (תנחומא כאן, ד) דמאי בא הכתוב לומר בזה שהיה בלק משם, אלא לומר וכו':
[י] הקריאה שלו וכו'. דאם לא כן, "לקרוא לו" למה לי:
[יא] ואם תאמר מה מזיקך וכו'. הוצרך להוסיף 'מה מזיקך', דאם לא כן, לא הוי אתי שפיר מלת "הנה", והוי למכתב 'הנה עם יצא ממצרים כסה את עין הארץ', אלא כך הפירוש; "הנה עם יצא ממצרים", ואם תאמר מה מזיקך, "הנה כסה את עין הארץ". והשתא אתי שפיר מלת "הנה", שהרי הוא דבור בפני עצמו (כ"ה ברא"ם). ואם תאמר, למה לא כתב 'הנה עם יצא ממצרים כסה את עין הארץ', ולא צריך להוסיף מלת "הנה". ויש לומר, שבא לומר שהם גבורים ונצחו את פרעה ויצאו, וזה "הנה עם יצא ממצרים". ועל זה אמר 'ואם תאמר מה מזיקך' שנצחו את פרעה, דמה לך לזה אם רצו להציל את עצמם ויצאו ממצרים, מה אכפת לך בזה, על זה אמר "הנה כסה את עין הארץ", שהרגו סיחון ועוג. ומפני שרצה להזכיר גבורת ישראל גם כן שיצאו ממצרים, הוצרך לומר "עם יצא ממצרים", שאם אמר 'עם יצא ממצרים כסה את עין הארץ', לא היה מדבר מיציאתם, רק שכסה עין הארץ -העם - כשיצאו:
[יב] סיחון ועוג שהיו שומרים וכו'. דאין לומר כמשמעו - שהן רבים כל כך עד שהם מכסים את עין הארץ, שיראת בלק היה מפני שהרגו סיחון ועוג, כדכתיב (פסוק ב) "וירא בלק וגו'" (רש"י שם), אם כן למה לא שלח לבלעם עיקר היראה שלו, שהרגו את סיחון ועוג, אלא בודאי "הנה כסה עין הארץ" פירושו שהרגו סיחון ועוג:
מה שפירש"י מדברי רז"ל מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע כדי שלא ליתן פתחון פה כו' קשה אדרבה עכשיו יהיה להם פתחון פה שיאמרו נתת לנו נביא והטעה אותנו ואלמלא לא היה נביא לא היינו שומעין לו וי"ל דאין כאן פתחון פה שהרי לא הטעם בנביאות אלא בעצתו הטען ואדרבה אמ' להן שהקב"ה שונא זימה וא"כ מכ"ש שלא היה להם לשמוע להפקיר בנותיהן לזנות ודוק מהרש"ל: