(א) "בתי הלא אבקש לך", ר"ל כבר כלו ג' חדשי הבחנה ועתה הלא עלי מוטל לבקש לך מנוח דהיינו שיהיה לך בעל כמ"ש ומצאן מנוחה אשה בבית אישה, אשר ייטב לך, שלפעמים תמצא מנוח בבית בעלה אבל לא ייטב לה אם בעלה בלתי שומר תורה ומצוה שאז לא ייטב לה בטוב הנפשי, כמ"ש חז"ל בהאשה שנשאת למוכסין והיתה קושרת קשרי מוכסין על ידו, ואני אבקש שייטב לך במנוחה הזאת בטוב האמתי:
(ב) "ועתה הלא בועז מודעתנו", ר"ל כי הגורן היה בסוף השדה, והזריה שזרו את השעורים לא היה בגורן רק בשדה לפני הגורן שם ישב הרוח ובודאי נמצאו שם כל הפועלים הנערים והנערות העוסקים במלאכה וכבואה אל השדה א"א שלא יראוה, ע"ז אמרה לה שמה שיראו אותך בשדה לפני הגורן בזה אין שום חשש, כי הלא בועז מודעתנו וכולם יודעים שאת מקורב בבית הזה מצד הקורבה ויאמרו שבאת לראות את הדישה והזריה כדרך הקרוב השמח בשמחת קרובו, וגם אשר היית את נערותיו ויחשבו שבאת לבקר את הנערות שלא ראית אותן מאת כלות הקציר, והנה הוא זרה את גרן השעורים הלילה ויאמרו שלכן באת בלילה לראות את הזריה ואת הנערות חברותיך:
(ג) "ורחצת", ור"ל ועקר ההכנה שתכין א"ע ברחיצה וסיכה ושמת השמלות שהם בגדי שבת [שכבר בארתי משפטים ב' קפז ששם שמלות נבדל מן בגד לבוש וכדומה שמורה על בגדים היקרים של שבת וי"ט] ההכנה הזאת תהיה כדי שתרד הגורן, והנה לא פירשה לה מתי תלבש שזה תבין מעצמה ומשכלה, ועקר הצווי הוא שאחר שתשהה שם עד גמר מלאכת הזריה עת יחלו הפועלים ללכת לביתם ובועז ישב לאכול אז תרד בהחבא אל הגורן עצמו באופן שמאז אל תודעי לאיש שכולם יחשבו כי הלכת לביתך ותשבי שם בסתר עד כלותו לאכל ולשתות, וגם שמ"ש ושמת שמלותיך עליך אין פי' שתלבש הבגדים שאז היל"ל ולבשת שמלותיך רק פי' שתשימם על כתפך ויהיו אתך ללבוש אותם בגורן לא קודם שזה יביא אותך לידי חשד אם תלבש בגדי שבת:
(ד) "ויהי בשכבו", ר"ל ובועז בודאי לא ישכב בשדה רק ישכב בגורן שהוא מוקף מחיצות, ואחר שאת תהי מסתתרת בגורן בודאי תדע את המקום אשר ישכב שם בגרן, ובאת וגלית מרגלותיו ושכבת, פי' כי הם בושו מלתבוע את בועז בפה שישא אותה ויעצה אותה שתתבע זאת ממנו ע"י סימנים כמאן דמחזי במחוג, שכבר בארנו במק"א מטעם המקובלים בענין היבום וחליצת הנעל, שהגוף הוא נעל של הנפש שא"א לנשמה הרוחנית לעמוד בעולם הגופים מבלי גוף כמו שא"א להענוג והרך לעמוד במקום רפש וטיט בלא נעל שלא יטנפו רגליו, ועל סוד זה אמר ה' של נעלך מעל רגלך, והאיש המת בלא בנים ואין לנפשו מרגוע והיא עודנה מקשקשת באשתו אשר לא עשה עמה פרי וימחה שמו מישראל, כשיבם אותה אחיו ויתן זרע לאחיו הוא כאלו נפש המת באה שנית לעולם כי הנולד הוא עצמו האח המת ויקרא על שמו והוא יקום תחתיו לנחלה וכמ"ש יולד בן לנעמי, כי עובד בן בועז היה בעצמו מחלון בן נעמי, ואז יש לנפש המת נעל, ר"ל גוף שבו תעמוד שנית בעולם הגופים, אולם אם לא יחפוץ ליבמה, תשאר נפש המת בלא נעל ולא תוכל לעמוד שנית בעולם הגופים לכן ירמזו זה במה שתשלוף נעלו מעל רגלו ויקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, כי כן חלץ נעל של אחיו המת ר"ל שנשמתו היא חלוץ הנעל, ר"ל מחוסרת גוף וגויה, וזה רמזה לבועז במה שגלתה מרגלותיו ותשכב, ר"ל רמזה לו אחר שאתה הגואל ליבם, א"כ או תגלה רגליך להיות בלא נעל ותקרא בית חלוץ הנעל, או שאשכב בצדך להקים לקרובך שם בישראל ואז תכסה רגלך בנעל, והוא יגיד לך את אשר תעשין דהיינו או שיצוה אותך לתבוע גואל הקרוב יותר או שהוא ידבר עם הגואל:
(ט) "ותאמר אנכי רות אמתך", ר"ל בל תחשוב זאת לפריצות אם נקבה תסובב גבר כי אני אמתך, שכמו שיש קשר בין האמה העבריה ובין האדון שמחויב ליעדה כן יש קשר ביני ובינך מצד מצות יבום וע"כ ופרשת כנפך על אמתך, היא מליצה נלקחה מן העופות שפורשים כנפיהם על בני זוגם בעת הזווג. וגם רמזה שאין זה ביאה שלא כמצות התורה שכנפי הבגד שיש בהם ציצית מצילים מביאה זו כמעשה המוזכר בספרי סוף שלח בזונה שהיתה בכרכי הים שהיתה נוטלת ד' מאות זוזי בשכרה, כי בהפך בביאה זו תפרוש עלי כנפי בגדיך כי היא ביאת מצוה כי גואל אתה:
(י) "ויאמר ברוכה את לה'", כי ראה שכונתה לש"ש היטבת חסדך האחרון מן הראשון ר"ל החסד הראשון שעשית עם בעלך בעת שנשא אותך שבחרת לקחת איש מזרע ישראל אז בחרת עכ"פ בבחור ויוכל להיות שעשית זאת מצד שחשקת ביפיו, אבל החסד האחרון שתרצה לעשות עם נפש בעלך ע"י היבום ועי"כ בחרת לקחת איש זקן מלכת אחרי הבחורים שאפי' בחור דל היה טוב יותר מלקחת זקן וכ"ש שהיית מוצא בחור עשיר שהיה לוקח אותך מפני יפיך ואת בחרת בזקן כדי להקים שם לבעלך המת זה חסד גדול שאת עושה לבעלך:
(יא) "ועתה בתי", אבל באשר לא יכול לבא עליה וליבמה תיכף עד שישאל את הגואל השני חשש שתירא שאינו רוצה ליבמה, עז"א לה ועתה בתי אל תיראי באשר תחשוב כי אני דוחה אותך בקש ואיני חפץ בך, כי כל אשר תאמרי אעשה לך שאני מבטיחך ליבם אותך כמו שאמרת ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה [ר"ל שאם יתברר שאני הגואל ע"י שהגואל השני לא ירצה לגאול אעשה אנכי כל אשר תאמר] ואל תראי פן כשאתיעץ למחר עם אנשי העיר יניאוני מיבם אותך ויאמרו לי שאין זה מכבודי לישא נערה מואביה, גם מזה אל תיראי כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את, וכולם יסכימו על זה
(יג) "ליני הלילה", צריכה את ללון פה עד שיהיה בוקר שאז אדבר עם טוב, ואם יגאלך טוב הלא הוא יגאל, ר"ל הלא אז לו משפט הקדימה, ואם לא רק זאת אני מבטיחך בשבועה שאם לא יחפוץ לגאלך אז וגאלתיך אנכי חי ה', ע"ז אני נשבע לך, ובאשר רצתה לקום ממשכבה מרגלותיו, א"ל שכבי עד הבקר, ר"ל שכבי במקום הזה, כי איני ירא פן יסיתני היצה"ר לבא עליך עתה, וחז"ל אמרו ליצרו נשבע ר"ל שמ"ש חי ה' מוסב על שני התנאים, על תנאי שאם יגאל טוב יגאל, וע"ז נשבע חי ה' שלא יגע בה כל עוד לא דבר עם טוב וזה נשבע ליצרו וגם חי ה' שאם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי וזה נשבע לה:
(טו) "וימד שש שעורים", נראה שהיה מדת קב שהוא ששית הסאה, שכן היה דרכם לחלק מדה גדולה לשש חלקים כמ"ש (יחזקאל מו) וששיתם את האיפה, והמדה הזאת נקראת שש, והדין הוא שאין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר המחזיק חצי קב, ונתן לנעמי ורות קב שהוא מזון סעודת שחרית לשתיהן, ובזה גילה שיגמר הדבר היום ולא יצטרכו על סעודת הערב, ויבא העיר:
(טז) "ותבא אל חמותה", ר"ל שבדרך הלך עמה רק כשבא אל העיר אז נפרדו הוא בא אל העיר לבדו והיא באה אל חמותה לבדה, ותאמר מי את, מבואר שגם כשבאה לבית חמותה היה בטרם יכיר איש את רעהו ולכן שאלה מי הוא הבא, ותגד לה את כל אשר עשה לה האיש, ר"ל שנשבע לה שתגאל בכל אופן אם ע"י טוב אם על ידו:
