", ור"ל הגם שהם קטנים מצד עבודתם ונקראים מצד זה בשם יעקב, כי לא היו צדיקים גמורים בעת ההיא, אבל מ"מ הם "
" שע"י שבחרתים לחלקי הם נקראים ישראל בשם המעלה והגדולה. והנה הנסים שיעשה ה' תמיד לצרכו לא ינבא עליהם טרם בואם, אבל הנסים שיעשה בשביל ישראל ינבאו עליהם הנביאים טרם בואם, לז"א ויען שעשיתי זאת למען עבדי יעקב לכן "
פסוק ה
• לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אני ה' ואין עוד", למען יובנו הכתובים הבאים צריך להקדים הקדמה קצרה, בין עם פרס התפשטה בעת ההיא אמונת השניות, שהיו אומרים שנמצא לעולם שתי התחלות, האחת היא המוציאה את האור וההויה והטוב, והשנית היא מקור החשך וההעדר והרע, והיו אומרים ששתי ההתחלות האלה אשר ממלכת האחד תגבל בקצה ממלכת השני הם במלחמה תמידית זה בזה לפעמים ינצח האחד ולפעמים השני, עד שבאחרית ינצח האור את החשך, ובעלי הדעה הזאת היו אומרים שהחשך והמות והעורון אינו העדר רק קנין, האור והחשך הם שני קנינים מתנגדים לפי דעתם כמו הקור והחום, והיה קשה להם לצייר שיצאו דברים הפכיים מתנגדים משורש אחד, ולכן אמרו כי הטוב כולו יוצא משורש אחד כולו טוב, והרע והחשך ההעדר והמות מהתחלה אחרת כולו רע. ואנחנו המאמינים נאמר לסכלים האלה, הרע והטוב האור והחשך החיים והמות אינם קנינים מתנגדים, כי החשך והמות והרע הם רק שלילות האור והחיים והטוב, ואינם דברים נוספים בגוף עצמו, רק העדרי הקנינים ממנו, ואנחנו מיחסים לה' אך פעולת הטוב והמציאות, כי הוא מצד עצמו אך טוב, אמנם אחר שראה בחכמתו הנעלמת לברוא את העולם הזה הגשמי, אשר לא יצוייר בה הויה רק בהעדר, והחומריים לא יפעלו ויתפעלו רק ע"י שהם תמיד ממירים צורותיהם ע"י כח ההעדר המוסד בם, ימצא בעולם גם חשך ורע מות ועורון ודומיהם מהרעות, ואלה לא יתיחסו לפעולות ה' רק מזה הצד שלא ברא את החומר בענין שלא יהיה ההפסד וההעדר כרוך בעקבו, רק גבל פעולתו, עד שעת המציא ההויה מן ההעדר לא השמיד את ההעדר מכל וכל, כי נשאר מעצמו בכח החומר מזה הצד שבעת תכלה כח ההויה אשר היא מוגבלת ישוב ההעדר היסודי ויתגלה כבתחלה, למשל בכלות הכח הטבעיי המיוסד בגוף האדם לקיומו, יסיר מר המות וההעדר הכרוך בו, וה' לא בראו רק שהשאירו כמו שהיה, במה שלא חלק להחומר כח בלתי בעל תכלית, בלתי משתנה, אבל הלא אז לא היה חומר, אז לא היה האדם או יתר הנמצאים החומריים, אדם או נמצאים חומריים, רק נמצאים קיימים באיש בלתי משתנים, וכן עת יצר האור שהוא מגרש את ההעדר שהוא החשך, לא עשאו בכח בלתי מוגבל בלתי משתנה, רק הגבילו בתנאים מיוחדים, שעת לא ימצאו התנאים האלה לא יהיה האור, ויבא ההעדר שהוא החשך לרגליו, ויתיחס מצד זה גם החושך לבריאת ה', מצד שברא האור משתנה מתנענע, והנה שני השמות שאנו מיחסים לה', שהוא שם הויה ואלהים, כבר בארתי בפי' בראשית, כי השם הויה נכוין בו אל ענינו מצד עצמו, כמו שהוא מוכן בכחו להוות ולהמציא את המציאות, והוא מזה הצד אך טוב, כי הרע וההעדר לא יצא מאת ה' כלל, אבל שם אלהים, בו אנו מכנים אותו מצד הכחות הרבות ושונות אשר התנוצצו בכל חלקי המציאות מן המקור הזה האחד והטוב במוחלט, הנה אחר שהכחות האלה השפיעם במדה וקצב וגבול, ומזה הצד נשאר ההעדר שהיה תחלה אורב להם לירש את המקום שאחרי הגבול הוא, שבעת יכלה גבול הכח ההוא בא ההעדר תחתיו, נוכל לאמר מזה הצד שהשם אלהים יוליד גם מות ורע וחשך ודומיהם, לא מצד שהוא המציא ההעדרים האלה, כי הם נמצאים מעצמם, או אמור כי הם בלתי נמצאים, כי הם רק העדר המציאות, רק מזה הצד שהכחות אשר השפיע אל הנמצאים הם בעלי מדה וגבול, ועי"ז הניח מקום אל ההעדרים לחול אחרי הגבול ההוא, מזה הצד אמרו חכמינו האמתיים כי שם הויה מדת הרחמים ושם אלהים מדת הדין, כי מצד שהוא פועל וממציא הוא רק רחמים וטוב, כי את הרע לא המציא, ואינו במקורו שימציאהו, אך מצד שגבל ומדד את אשר המציא נמצא בו מדת הדין, ומצא הרע וההעדר מקום לחול. והנה אין ספק בעיני, כי כמו שהאריך החוזה עת נבא על בבל וגלותו להתוכח ולהוכיח נגד עובדי האלילים והפסילים אשר עבדו אותם הכשדים בעת ההיא, כן לא נמנע עת נבא על ממלכת כורש מלך פרס וביאת ישראל תחת רשותו מלהתוכח נגד אמונת השניות וטענותיהם, אשר נמשכו אחריה קהל גדול בארץ פרס בעת מלכות כורש, כנודע, ולכן אמר "
אני ה' ואין עוד" וגם "
זולתי אין אלהים", בין מזה הצד שאני ממציא הנמצאים ומהוה אותם שע"ז מורה שם ה', ובין מזה הצד שאני נותן גבול ומדה להנמצאים שמזה הצד אני נקרא בשם אלהים, אין זולתי ואני אחד בכל הצדדים האלה בתכלית האחדות, הגם שמצד שם ה' ימשכו הטוב והמציאות, ומצד שם אלהים ופעולתו יסתבב גם רע והעדר, מ"מ הכל שורש אחד והתחלה אחת להם, "
ומה שאאזרך" ונתתי לך תוקף הגם "
שאתה לא ידעתני" ולא הכרת אמונתי עד עתה היה כונתי למען יתפרסם אמונת האחדות:
פסוק ו
• לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
למען ידעו ממזרח שמש וממערבה", ממקום זריחת האור ומקום שקיעתו יכירו כל העולם "
כי אפס בלעדי", וגם כי אני רק שורש הטוב והמציאות הרע לא יצא מאתי, ועל זה אמר "
אני ה' ואין עוד" לא נמצא רק התחלה פועלת הטוב והמציאות וההויה, ואין עוד, כי התחלה פועלת רע והפסד והעדר וחשך לא נמצא כלל, ואם תשאל ואיך יהיה זה, ומי המציא הרע והחשך? אומר.
פסוק ז
• לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
יוצר אור ובורא חשך", ויש הבדל בין בריאה ליצירה, הבריאה היא הוצאת עצם הדבר, והיצירה היא הוצאת המקרים הדבוקים בו, וידוע בחכמת מה שאחר הטבע שכל עצם נושא מקרים הוא משתנה בהכרח מצד מקריו, כי המקרים ישתנו וימירו צורותיהם, בכל פעם, הגם שהעצם הנושא אותם נשאר ולא ישתנה, ואם היה בורא האור, לא היה מקום להחשך, רצוני אם היה ענין האור עצם בלתי מקבל מקרים לא היה משתנה ולא יצוייר חשך, אבל ע"י שיצר אור, והוא שעצם האור הוא עצם בעל מקרים, עי"כ ימצא החשך שהוא העדר האור מקום, עת ישנה האור מצבו ע"י התנועה שהוא מקרה קרה אל עצמו, ומצד זה יאמר ג"כ שה' ברא את החשך, הגם שההעדר לא נברא כי אינו קנין (ולכן לא אמר עליו יוצר או עושה חשך כי אינו דבר, רק הוא לא דבר רק בורא, ששם זה הונח על העצם המופשט ערום ממלבושיו שהם המקרים אשר בם יתראה לנו, והחשך מצד שהוא העדר עצמותו הוא החשך בעצמו, ואינו נושא מקרים, וכן עצמות הרע הוא הרע וההעדר, לא דבר אחר, ולא נדע לתאר את ההעדר רק שהוא העדר, ומזה הצד יצדק עליו לאמר שהחשך והרע הם ברואים), אבל נאמר שה' ברא את החשך והרע, ע"י שיצר את האור והשלום שהוא המציאות וההויה, ר"ל ע"י שברא המציאות עצם בעל מקרים שמצד זה הוא משתנה בהכרח, עד שיבואו החשך והרע בעקבות האור והשלום שהיא המציאות, עי"כ ברא חשך ורע, ובכל זאת "
אני ה' עשה כל אלה", בל תשאל למה ברא חשך ורע, ר"ל למה הניח לו מקום בהמציאות, ולא המציא את הנמצאים באופן שישמד ההעדר לגמרי, עז"א כל זה עשה ה' המהוה המציאות, כי לולא זה לא היה אפשר לעשות ולגמר המציאות כפי שרצה חכמתו ורצונו יתברך כנ"ל. ובכל זאת הכל עשה מצד הטוב כמ"ש אני ה' עושה כל אלה, מצד שרצה להמציא ולהוות נמצאים. לא מצד הרע, רק לא היה אפשר שיתגלה הטוב הזה באופן אחר, (ועיין במו"נ פע"ג מח"א ופרק יו"ד מח"ג וספר האמונות לרס"ג מאמר א' פ"ד ויתבארו לך הדברים היטב):
ביאור המילות
"
יוצר, ובורא, עשה". בררתי בכ"מ כי הבריאה היא הוצאת עצם הדבר יש מאין, והיצירה היא יצירת המקריים המתדבקים, והעשיה היא גמר הדברים ומקרים בלתי מתדבקים, כמו שבארתי בספר זה
(כ"ב יא, כז יא, כט טז, לו כו, מא כ', מג א' ז', מד ב', מה יב יח, מו יח, ס"ד ג'). החשך והרע הם העדרים, ועצמותם הוא ההעדר ולא יתכן ליחס להם צורה, לכן אמר בורא שהוא ממוצע בין אין ליש, כי היש בלא צורה אינו יש (ויתיחס אל ה' בריאה זו במקרה, כמו שכתב המורה
(ח"ג) כי המסיר המונע יקרא פועל מצד שסבב הדבר, ולמ"ש בפנים אמור מצד שלא הסיר החשך והרע בעת הבריאה יתיחס מציאותם החליש הזה אליו). על האור אמר יצירה, כי הוא יש ועצמותו נושא מקרים, למשל ההארה והתנועה וכדומה. אבל לא אמר עליו עשיה, כי לא הוסיף בו דבר לתקנו. ועל השלום אמר עשיה, כי השלום פה הוא השלום הכללי המעמיד כל המציאות, שהוא קישור כל היסודות והחלקים והמורכבים והאישים והמינים והסוגים עד יעמדו כולם כגוף גדול מתחבר מן איברים קטנים, שגם הם צריכים אל השלום להתמזגות חלקיהם והתקשרות פרודיהם, עד שרוח אלהים הוא החוט הגדול החורז כל הפנינים האלה, והנפש המחיה כל הפגרים המתים, והרוח הקורא לעצמות היבשות אלה התחברו העצמות עצם אל עצמו ויחיו ויעמדו על רגליהם קהל גדול מתאחדים כממלכה אחת וקיבוץ אחד ישלים קצתו את קצתו ויעמיד קצתו את קצתו ע"י חפץ ה' ודברו העושה שלום במרומיו ועושה שלום בארץ, ועושה שלום בכלל המציאות, ושמו מטעם זה ה' שלום, על השלום הזה שהוא המציאות, אמר עושה, כי אחרי שבראו יש מאין ויצרו עם מקריו המתדבקים בו, אז עשאו וגמרו ותקנו ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ומסיים אני ה' עושה כל אלה, כי כל אלה החשך והרע והאור והשלום צריכים לצורך העשיה שהוא השלמות הבנין על מתכונתו כמו שראתה חכמת הבונה הגדול ית':
פסוק ח
• לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הרעיפו", אחר שברר שהטוב והרע יוצאים משורש אחד כולו טוב, ואך לתכלית הטוב שהוא המציאות, בא לברר ג"כ כי כן הוא ג"כ מצד ההנהגה שבו תפול ג"כ השאלה הזאת, במה שראינו שהוא מטיב ומריע, משיב כי ה' ישפיע תמיד אך טוב וחסד, כי הוא אך עצם הטוב, והרע יבא מצד המקבל שלא הכין א"ע לקבל הטוב ההוא, ונשא משלו מן המטר היורד מלמעלה שאם לא תהיה הארץ מוכנת לקבל טיב המטר אם לא חרשו וזרעו ישוב המטר לה לרוע, לרפשה וללכלכה מבלי צורך, ובכ"ז לא יאמר שה' הרע להארץ ההיא שלא תקבל תועלת המטר, רק היא עצמה אשמה בדבר כי לא הוכנה לקבל הטוב היורד על כל המוכנים לו, וז"ש במליצתו הרעיפו "
שמים ממעל ושחקים יזלו צדק", שחקים הם גבוהים משמים, ומצייר השחקים הגבוהים נוזלים צדק בשפע רב אל השמים שלמטה, ומשם ירעיף מימי הצדק טפות טפות אל הארץ, (הציור הוא כי תצטמצם השפע מטה מטה לפי ערך המקבלים התחתונים שאינם יכולים לקבל נזילות מי השפע בשפע רב כמו השמים) אבל הארץ לא תקבל תועלת מן השפע ההוא אם לא תפתח את פיה לקבלו, והוא אם הוחרשה ונפתחה ונזרעה זרע, כי רק אם "
תפתח ארץ" אז "
ויפרו ישע", וכן הוא בנמשל כי הצדק הוא יורד מלמעלה שהוא שפע הצדק מאת ה', אבל לא תשיגנו הארץ רק אם תכין לקראתו זרע הצדקה שהיא המצות שבין אדם למקום, שאז "
תפרה ישע וצדקה תצמיח יחד", המליצה תציין כי בהחל הצדקה לצמוח כבר תפרה הישע פרי, ע"י המטר העליון שהוא הצדק האלהי, "
כי אני ה' בראתיו" והכינותיו באופן זה שיהיה הכל תלוי בהכנת המקבלים:
ביאור המילות
"הרעיפו שמים, ושחקים יזלו". שחקים הם גבוהים מן שמים, כי נגע עד שמים משפטה (ויותר מזה) ונשא עד שחקים (ירמיה נא ט') הבט שמים וראה, ושור שחקים (שור הבטה מרחוק) גבהו ממך (איוב לה ה') ונזל הוא בשפע, ונוזלים מן בארך, ונוזלים מן לבנון, יזל מים מדליו. ורעף וערף הוא טפות טפות, יערוף כמטר לקחי אף שמיו יערפו טל, (ועמ"ש בפסוק תזל כטל אמרתי), ובזה מצייר נזילה בשפע למעלה, ושאחר כך מתחלק לטפות טפות, וכן אמר אשר יזלו שחקים, (ואח"כ) ירעפו על אדם רב (איוב לו כח):
"
"צדק הנאמר על ה', הוא מה שיעשה לפי המעשה והזכות של איש פרטי, ומתדמה בזה עם צדק שאצל בני אדם שמשקיף ג"כ על הענין האישיי לא על משפט הכללי וצדקה הנאמרת פה יכוין על המצות שבין אדם למקום שזה גדר צדקה אצלינו:
פסוק ט
• לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הוי רב את יצרו חרש", עתה שב להשיב על השאלה הנופלת על עיקר הדבר הזה, כי עוד נשוב ונשאל, אמת כי לא היה באפשר להמציא העולם הגשמי באופן אחר רק שישאר מקום לההעדר והרע והחשך, כי אם היה בורא אותו בענין שלא ישתנה כלל ולא יופסד לא היה עולם גשמי, והאדם לא היה אדם מורכב מבשר גידים ועצמות רק מלאך או רוחני, אבל עוד תשאל השאלה מדוע ברא את האדם שיהיה אדם, ואת העולם הגשמי שיהיה עולם גשמי, עד שמוכרח שימצא במציאות רע והעדר, ומדוע לא עשאם באמת בענין מעולה ממה שהם, ע"ז משיב שזה דומה כאילו הכלי חרש יריב עם יוצרו, מדוע יצר אותו שיהיה כלי חרש ולא כלי של זהב, וז"ש הוי רב את יוצרו חרש, מי שרב ומתלונן על יוצרו שיצרו להיות חרש את חרשי אדמה ולא יצרו שיהיה זהב וספיר, או שיאמר החומר ליוצרו וישאלנו מדוע ברא אותו בלא ידים למשמש בהם, וז"ש "
היאמר חמר ליצרו מה תעשה" אותי על אופן שאהיה כלי "
ולמה פעלך אין ידים לו?" למה לא עשיתני בכלי התנועה והמשמוש, והתשובה מבוארת שחומר הכלי חרש הוא חרש לא זהב, וכן הכלי שיעשה ממנו אינו מוכן להיות לו ידים ורגלים כבע"ח, וכן א"א לשאול מדוע לא ברא את האדם מן חומר אחר בלתי מורכב, כי הלא בראו מחומר זה ויהיה דומה כשאלה הראשונה שישאל החרש למה לא עשאו מחומר הזהב, וכן א"א שישאל גם אם בראו מחומר מורכב מדוע לא בראו שלא יהיה נפסד ומת לעולם, כי החומר הזה אינו מוכן לקבל צורת הנצחיות, כי זה ידמה כשאלה השנית שישאל הכלי מדוע לא עשה לו ידים וכלי התנועה:
ביאור המילות
"
יצרו", הוא פועל בינוני לא תואר, ר"ל היוצר אותו חרש:
פסוק י
• לפירוש "פסוק י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הוי", ואם תוסיף לשאול ומדוע עשה כלים מן החומר הזה, ואם החומר הזה שנברא ממנו האדם אינו מוכן שיקבל צורה אחרת רק צורת האדם אשר ימות בהכרח ויקבל שאר רעות מצד טבע חומרו, לא היה לו לעשות דבר מן החומר הזה ולא לברא את האדם, משיב שזה דומה "
למי שאומר להאב למה תוליד ולהאשה למה תחילין" חבלי יולדה, טוב שלא נברא האדם משיברא, וזה סכלות, כי ה' ברא מכל חומר הצורה היותר טובה אשר היה באפשרי להמציא אל החומר ההוא לפי הכנתו, וחומר האדם הנולד מן הזרע והדם קבל הצורה היותר טובה לפי הכנת החומר ההוא אשר א"א שלא ימות ולא יחלה, ומ"מ המציאות הזה טוב לו מן ההעדר, והוא לו טובה וחסד, (ותבין הדברים האלה היטב אם תקרא את דברי המורה
(פרק י"א וי"ב חלק ג') ומ"ש בפרושי לספר איוב, בפתיחה למענה איוב השלישית):
פסוק יא
• לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כה אמר ה'", עתה שב אל הענין שהתחיל בו מגאולת בבל ע"י כורש, שהפסיק באמצע לאמר שה' הוא אך פועל טוב למוכנים לה ומאתו לא תצא הרעות, מזה יסבב עתה כי גם הגלות והרעות שעברו על ישראל ישיבם ה' עתה לטוב וחסד, אומר הנה "
האותיות שאלוני" ישראל הם שואלים אותי על דברים הבאים עליהם, שואלים על הגלות והיסורים שסבלו בבבל למה הבאתי עליהם הצרות האלה, ואני אומר וכי "
על בני ועל פועל ידי תצוני", בודאי ירחם האב על בניו ויסבב שישוב הכל לטובתם ולתועלתם, כי:
ביאור המילות
"
האתיות". דברים ההוים שבאו עתה מקרוב כנ"ל
(מד ז'):
פסוק יב
• לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אנכי עשיתי ארץ", ר"ל זה שנסתפק פן לא יעזור ה' אותנו לא יצוייר רק, או בחסרון הרצון שלא ירצו לעזור לנו, או בחסרון היכולת שלא יוכל לעזור, ושניהם א"א, כי הלא אנכי עשיתי ארץ, תחלה גמרתי את כדור הארץ בכל תקוניו מהדומם והצומח והחי, ואח"כ "
אדם עליה בראתי", שלא בראתי את האדם עד שהיתה הארץ עשויה וגמורה בכל נמצאיה למען ימצא האדם בה כל צרכיו, כי אם היה האדם נברא ביום השלישי למשל, היו חסרים לו המאורות ובע"ח שנבראו לתועלתו, וזה מורה על שרצונו הוא להטיב אל האדם ולהכין לו כל צרכיו כמו שהכינותים לו קודם שנברא, ואם על היכולת לעזור, הלא "
אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי" ואני מושל על כל צבא מעלה, ובכח הרצון והיכולת הגדול הזה באתי עתה להושיע לישראל, כי בכח רצוני הטוב.
ביאור המילות
"
עשיתי בראתי". כבר כתבתי
(פסוק ז') מעשה הוא גמר הדבר, ובריאה הוצאת העצם יש מאין, ור"ל הוצאת האדם יש מאין לא היה עד שהארץ היתה עשויה ומכוננת. וכדוגמא זאת
(לקמן מה יח):
פסוק יג
• לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אנכי העירתיהו בצדק", העירותי גם רצון כורש לעשות צדק לישראל, ובכח היכולת הבב"ת "
כל דרכיו אישר" להכין לפניו כל האמצעיים אל התכלית הנרצה לי, והוא "
שהוא יבנה עירי וגלותי ישלח", וזה יעשה רק על ידי שנתתי זאת בלבו כי יעשה זאת "
לא במחיר". הדלתות מגבילות, "
הוא יבנה עירי לא במחיר, וגלותי ישלח לא בשחד" כי דרך שישלמו מחיר להבונה בנין, והוא יבנה לא במחיר, ודרך לתת שחד להמשלח רצוצים חפשים, והוא ישלחם בלא שחד:
פסוק יד
• לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כה אמר ה'", ר"ל ועתה תראה הטובה אשר תצמח מן הגלות והרעות שעברו עליך, כי עתה "
יגיע מצרים" ממונם, "
וסחר כוש" סחורתם, "
וסבאים" אשר הם "
אנשי מדה", והמאמרים מגבילים, "
יגיע מצרים וסחר כוש עליך יעברו ולך יהיו", ר"ל עליך יעבורו לסחורה ויהיו שלך, "
וסבאים אנשי מדה אחריך ילכו בזקים יעברו", הסבאים בעצמם ילכו אחריך לשרתך, ואם יעבורו ממקום למקום בארצך יעבורו בזקים כמו שנוהגים את העבדים. וכל אלה "
אליך ישתחוו" ויותר מזה כי "
אליך יתפללו", הגם שאין האדם מתפלל אל האדם רק לאלהים יחשיבו אותך כאמצעי בינם לבין האלהים עד שייחדו תפלתם לך כמו שמתפלל אל אל, כי יאמרו הנה אנו רואים כי "
אך בך אל" האל אין שכינתו רק בך לא בעם אחר, וגם "
אפס אלהים" אחר זולתו, כי אלהי העכו"ם אלילים:
ביאור המילות
"
יתפללו". לא מצאנו תפלה מאדם לאדם רק פה, אולם מצאנו תפלה אל המקום והתפללו אל המקום הזה. אל הבית הזה
(מלכים א' ח') ר"ל דרך המקום, ובענין זה נאמר פה:
פסוק טו
• לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אכן", רואים אנו עתה, "
כי אתה" רק "
אל מסתתר" אתה דומה כמי שמסתיר א"ע מחברו בל יראנו ומ"מ הוא רואה את חברו, כן תסתתר בעונות ישראל לפי שעה עד שאין רואים השגחתך עליהם אבל באמת אתה רואה אותם ומשגיח עליהם מבין החרכים כי אתה "
אלהי ישראל המושיע" להם גם בעת ההיא:
פסוק טז
• לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
בושו וגם נכלמו", הבושה הוא מה שמתבייש בעצמו, והכלמה הוא מה שנכלם מאחרים, ועת יכניע האדם א"ע לאיש שפל ונבזה לבעבור שיושיענו ויושיענו באמת, אז ישיג כלמה מאחרים כי הכניע א"ע לאיש נבזה, אבל לא יבוש בפ"ע כי הוא השיג הישועה אשר קוה ממנו. ואם מכניע את עצמו לאדם נכבד בעבור יושיענו ולא מלא שאלתו, אז יתבייש בפ"ע כי לא השיג בקשתו, אבל לא יכלם מאחרים, ואם מכניע א"ע לאיש שפל ונבזה ולא מלא שאלתו, אז יבוש מעצמו וגם יכלם מאחרים, וז"ש בושו וגם נכלמו יחדו הם יבושו מעצמם כי לא השיגו שאלתם וגם יכלמו מאחרים על שהשתחוו לפסל מתועב כזה, ולא לבד שיכלמו לפי שעה, רק כי "
יחדו הלכו בכלמה חרשי צירים" בכלמה הזאת ילכו תמיד:
ביאור המילות
"
בושו נכלמו". בארתי הבדלם למעלה
(למ"ד ג'). חרשי צירים היו עושים אליליהם במלאכת אופנים וגלילים ושלבים, עד שהתנענעו מעצמם, וזה קרא צירים מענין הדלת תסוב על צירה, שהיו סובבים מעצמם סביב קוטרם, ואת האומנים קרא חרשי צירים:
פסוק יז
• לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ישראל נושע בה'", הדלתות מגבילים, "
ישראל נושע (לא תבושו) בה' (לא תכלמו) תשועת עולמים (עד עולמי עד)" אומר ישראל הבוטחים בה' יושעו תשועת עולמים, ומבאר יען שיהיו נושעים מה' וישיגו התשועה שקוו לכן לא יבושו בפ"ע, (הפך חרשי צירים אשר יבושו). ויען שתשועתם תהיה מה' האל הגדול לא יכלמו מאחרים, (הפך חרשי צירים אשר יכלמו), ויען שתשועתם תהיה תשועת עולמים לכן לא יבושו ויכלמו עד עולמי עד, (הפך חרשי צירים אשר הלכו בכלמה לעולם):
פסוק יח
• לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי כה אמר ה'", מביא שלשה ראיות על שיש לבטוח בה' הגם שהוא אל מסתתר כי הוא משגיח על האדם בהכרח.
- (ראיה א') מן בריאת העולם, הנה בעת שברא את השמים והארץ מצאנו שהשמים לא שינה בם דבר, רק כמו שנבראו בראשית הבריאה שבראם יש מאין כן נשארו ולא שינה בם דבר, כמ"ש בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (והבריאה היא בריאת עצם הדבר יש מאין) ולא נזכר עוד שהוסיף בהם שום תיקון, אבל הארץ אחרי שנבראה עם השמים יש מאין, הוסיף בה לתקנה ולהשלימה בכל ששת ימי המעשה במה שהוציא עליה האור והרקיע שהם העננים והימים והיבשה והצומח והחי, עד שנעשית ראויה לישוב בני אדם, ומבואר שכל התקונים האלה שהוסיף בה מבריאת היבשה והצומח והחי, היה בעבור האדם שנברא אחרון לכולם שיוכל להתקיים עליה, כי לא היה אפשר קיומו אם היתה הארץ נשארה תהו ובהו כמו שהיתה בראשית הבריאה, (וידוע ההבדל בין בריאה יצירה עשיה, בריאה היא ראשית הבריאה יש מאין, ויצירה היא תיקון הצורה המתדבקת, ועשיה הוא גמר צורתו וכונן הוא הגמר האחרון. וז"ש הנה ה' "בורא השמים" ר"ל השמים לא נוצרו ונעשו רק נבראו, כי כמו שנבראו יש מאין כן נשארו ולא נוצר בהם צורה ונעשה בהם גמר התיקון, כי לא מצאנו במ"ב רק שברא השמים, אבל "הוא האלהים" (ר"ל הכחות הרבות שהשפיע על המציאות) אשר הוא "יצר הארץ ועשה הוא כוננה", כי בארץ מלבד הבריאה הראשונה יצר אותה אח"כ בצורתה, ע"י שאמר יקוו המים ותראה היבשה, ואח"כ "עשה" ע"י שברא עליה עשב ודשא, ואח"כ "כוננה" וגמר את הכל מבריאת החי עד האדם, ומזה מבואר כי "לא תהו בראה", לא רצה שתשאר תהו כמו בתחלת בריאתה שהיתה הארץ תהו, כי אז היה די הבריאה לבד, ולא היה צריך היצירה והעשיה שהם התקונים שהוסיף בה, רק "לשבת יצרה" מה שיצרה והוסיף לתקן צורתה זה מעיד שעקר כונתו היה לשבת שיהיה עליה ישוב בני אדם, ומבואר איך השגיח על הארץ ביחוד בתקונה לצורך הישוב ולתועלת ב"א שימצאו בה כל חיית ידם, ומזה מבואר כי "אני ה' ואין עוד" ואני המשגיח גם בארץ מתחת:
ביאור המילות
"
יצר הארץ, עשה, כוננה, בראה". כבר כתבתי
(פסוק ז') ההבדל בין בריאה שמורה יש מאין, יצירה מורה צורת הדבר, עשיה גמר הדבר, וכונן מורה הגמר האחרון שאחרי הבנין. תבנה ותכונן עיר סיחון, בונה עיר וכונן קריה
(חבקוק ב' יב), לכן אמר הארץ לא בראה לבד שאז היתה תהו, רק יצרה לשבת, ולכן יצרה ואח"כ עשה ואח"כ כוננה, עד שהוכנה על מתכונתה לצורך הישוב:
פסוק יט
• לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
לא בסתר",
- (ראיה הב') ממתן תורה, שבזה הראה השגחתו המיוחדת על מין האדם, ודבר זה א"א להכחישה כי "לא בסתר דברתי" כי היה הדבור בפרהסיא לפני שש מאות אלף רגלי, וגם לא היה הדבור הזה "במקום ארץ חשך" אשר יוכלו לומר שלא ראו בעיניהם כי היה בעצם היום, עד שראו המראה הגדולה בעיניהם, ושמעו הדברות באזניהם. ושם ראו איך אני משגיח על מין האנושי ביחוד.
- (ראיה ג') מן המצות בעצמם, התורה והמצוה שנתתי לפני ישראל הם בעצמם מעידים איך אני משגיח על האדם בהשגחה מיוחדת פרטיית, כי המצות אינם דומים כמצות הכומרים עובדי הכוכבים שהמה דברים שאין בהם תועלת וטעם, כי אני "לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני", לא נתתי להם מצות שאין בהם טעם ותועלת, כי התורה מקפת על שני מיני השלמיות של האדם.
- א) על ההנהגה בין אדם לחברו, "אני ה' דבר צדק" הודעתי להם דרכי הצדק בין אדם לחברו,
- ב) על האמונות והדעות אני "מגיד מישרים", עד שנראה מבואר איך שהתורה כוללת ומישרת כל מעשי בני אדם. (והנה הראיה ממעשה בראשית תעיד על ההשגחה על האדם להצליחו בחיים הזמניים, שכן הכין לפניו כל אלה בששת ימי הבריאה, והראיה ממתן תורה מעידה על ההשגחה להישירו בחיים הנצחיים):
ביאור המילות
"דבר, מגיד". ההגדה הוא לרוב דבר חדש שלא ידע האדם ממנו, והדבור יהיה גם בדבר הנודע לחברו אם מפרשו ומבארו.
"
המישרים", באמונות ודעות אין נודעות מעצמם כלל והוא הגיד להם. והצדק הנימוסי כבר הוכן עליו האדם בטבעו, רק ה' דבר ויפרש את פרטיו וארחותיו:
פסוק כ
• לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הקבצו ובאו" אתם "
פליטי הגוים" שהם השארית אשר ישארו באחרית הימים מן הגוים שעבדו הפסל והמסכה לכם אני אומר התקבצו תחלה איש איש מארצו ואח"כ "
התנגשו יחד" להועץ ולחקור ולדרוש על האמת, ואז הלא תראו כי "
לא ידעו הנשאים את עץ פסלם", כי הנושאים עץ פסלם לא ידעו בעצמם מה ולמי ולמה הם עובדים העבודה הזאת, הפך מן התורה אשר שם ה' לפני בני ישראל שהודיעם טעמי המצות ועניניהם, כמ"ש לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, וגם מה שמכונים את תפלתם להעלותו ע"י הפסל אל הכוכבים ולהוריד רוחניות הכוכב על הפסל, יראו כי הם מתפללים אל אל לא יושיע:
פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הגידו והגישו", הגידו טענותיכם והגישו אותם לפני, ואם לא תוכלו לעשות זאת עכ"פ "
יועצו יחדו" בינם לבין עצמם ויראו בעצמם האמת, "
מי השמיע זאת מקדם" מי מאלהיהם אשר המה עובדים להם שהשמיע כזאת, ליתן תורה בפרסום או עכ"פ מי מהם "
מראש הגידה" בינו לבין עצמו תורה ומצות כאלה אף שלא השמיע בפרסום (וזה מגביל נגד מ"ש לא מראש בסתר דברתי, אבל מי השמיע זאת מקדם, לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, אבל מי מראש הגידה) הלא "
אני ה' ואין אלהים מבלעדי", ר"ל מה שדברתי התורה בפרהסיא כמ"ש לא מראש בסתר דברתי זה עד כי אין אלהים מבלעדי כמ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך וכו'. כי במ"ת ראו זה בעצמם, כמ"ש אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו. ומה שלא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני רק המצות כולם באו להשלים את האדם באמונות ודעות ובמעשים כנזכר לעיל, מזה נודע "
כי צדיק ומושיע אין זולתי", רק אני נתתי מצות להצדיק ולהושיע את האדם כמ"ש אני ה' דובר צדק מגיד משרים, לכן.
ביאור המילות
"
מי השמיע זאת מקדם מאז הגידה". כ"כ למעלה (כי הקדם הוא רק בערך המתאחר, אמנם מאז תציין זמן עבר בלתי מוגבל. נכון כסאך מאז, קדם מפעליו מאז, מאז, מוסיף על קדם. והנה המגיד קודם אל המשמיע המגיד יגיד העתיד, ואחריו יבא המשמיע לפרסמו לרבים, כמ"ש למעלה
(מ"א כו) אף אין מגיד
(והוא ראשון המודיע העתיד) אף אין משמיע לפרסמו, ופה יאמר בהפך מי השמיע ופרסמו מקדם טרם בא, ומוסיף ולא זאת כי גם מי מאז הגידה. וע"כ אמר מאז כי ההגדה תהיה לרוב בזמן ישן נושן אבל ההשמעה והפרסום לא יתהווה לרוב רק אם זמן הדבר קרוב:
פסוק כב
• לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
פנו אלי", אתם "
כל אפסי ארץ" למה תפנו אל האלילים, הלא מהם לא תשיגו ישועה, לא תשועת הגוף ולא תשועת הנפש, "
אלי פנו" ואז "
תושעו" כי "
אני אל ואין עוד" ואך אני ביכלתי להושיע, אולם בל תחשבו כי לא תוכלו לפנות אלי כי לא אקבל אתכם ולא נתתי התורה והמצות רק לישראל, לכן אמר.
פסוק כג
• לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
בי נשבעתי".
- א) שנשבעתי בשמי הגדול ולא אחזור משבועתי.
- ב) "כי יצא מפי צדקה" גם זולת השבועה הלא גם אם רק יצא מפי, "הלא יצא מפי צדקה" וכל דבר צדקה וחסד אשר הבטחתי אף בלא שבועה איני משנה בשום אופן (כי הדבר שיגיד לרעה ישנה אם ישובו העם בתשובה לא הדבר שיגיד לטובה כמ"ש כ"פ) וא"כ הלא הוא "דבר ולא ישוב" ולא ישתנה בשום אופן. והוא שנשבעתי אשר "לי תכרע כל ברך", שאקבל את כל העמים תחת אמונת האמת, עד שכל ברך תכרע לי. ולא לבד לפרקים, רק לי "תשבע כל לשון", שכולם יקבלו על עצמם בשבועה לעבוד אותי ולא לאל אחר, וא"כ פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ:
פסוק כד
• לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אך", אומר הנה ה' נשבע לקבל כל העכו"ם אל אמונתו האמתית, רק יהיה ההבדל בין עם ה' ובינם, בדבר אחד, כי "
בה' לי אמר צדקות ועז", שיעור הכתוב "
אך אמר", בה' (יהיה) לי צדקות ועוז, ר"ל לי לישראל יהיה בה' בין צדקות בין עז, שחוץ ממה שיהיה לי "
צדקות" ע"י שנעבוד אותו ונשמור מצותיו יהיה לנו גם "
עז", והוא שלא נבוא בתורת חסד כאשר יבואו העכו"ם, רק נבוא בעז וכח, יהיה ההבדל ביני ובינם. ומבאר דבריו כי "
עדיו יבוא ויבשו כל הנחרים בו" העכו"ם אשר נחרו בו עד הנה והכחישו באלהותו, הן גם הוא עדיו יבא לעבדו, אבל יבושו ממה שנחרו בו עד הנה, אבל.
ביאור המילות
"
אך בה'", התחלף סידור המלות וכמוהו רבים, וגם י"ל בה' שבועה לעומת שאמר בי נשבעתי אומר אך בה' לי אמר, לי אמר בשבועה בה', כי לי צדקות ועוז. ולכן התחלף להורות ב' הכונות. וכן אמר עדיו יבוא ויבשו, יחיד ורבים, כאומר הם יבואו יחידים יחידים כאשר יתגנב העם הנכלמים בשובם במלחמה, אבל בה' יצדקו כל זרע ישראל:
