מלבי"ם על ישעיהו מו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · מו · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כרע בל", אומר האיש הכורע לאליל בל, והקורס וכופף עצמו לפני אליל נבו, הלא האנשים האלה, "עצביהם היו לחיה ולבהמה", הלא נשתנה דמות פני האנשים האלה ונעשה חיה ובהמה, שאחר שמשתחוים לאלילים נבזים כאלה אין להם דמות ועצב אדם כלל, וכבהמה יחשבו, "נשאתיכם", אומר אליהם, הלא האלילים שאתם נושאים על שכמכם, הלא הם "עמוסות" עוד במשא כבד אשר היא "משא" להע"א "העיפה", ואתם נושאים האליל עם המשא העמוס עליו, מן תכשיטיו וכליו שנתנו עליו:

ביאור המילות

"קרס". כופף ראשו כקרסים, עצביהם יבוא גם על תואר האדם ודמותו העצב נבזה נפוץ (ירמי' כב) ידיך עצבוני (איוב יו"ד ח' לפי פרושי).

"היו לחיה", פעל היה הנקשר עם למ"ד, יורה לרוב על התהפכות דבר אל דבר. והיו לדם ביבשת:

"נשאתיכם, עמוסות", יש הבדל בין משא ובין עמס, שפעל עמס מורה תמיד על משא שאחר מניח עליו בע"כ, ובא בעצם על הנחת משא על הבהמה. ויעמוס איש על חמורו. וממנו על האדם כשאחר עומסו עליו, אביך העמיס עלינו עול כבד, לכן על נשיאת האדם את הפסל אמר נשואותיכם, ועל המשא שעל הפסל שאינו נושא רק עמוס, אמר עמוסות:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כרעו", הנה עתה שהלכו עובדי האלילים האלה בל ונבו לגולה עם אליליהם, ונשאו את אליליהם על שכמם, הנה הגם "שכרעו קרסו יחדו" והשתחוו אל האלילים שיושיעו אותם, בכל זאת "לא יוכלו מלט משא" לא יכלו להושיע למו לכל הפחות שימלטו אותם מלשאת המשא הכבד הזאת שהוא האליל עם המשא העמוס עליו, כי לא לבד שלא הושיעו למו מאויביהם היו מוכרחים לשאת את עצביהם עמהם, "ונפשם" של האלילים "בשבי הלכה" עם עובדיהם ולא יכלו להציל א"ע עכ"פ משבי:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעו", אבל לעומת זה "שמעו" נא אתם "בית יעקב" שהוא ההמון מן עשרת השבטים, "וכל שארית בית ישראל", שהוא הפליטה הנשארת משבט יהודה ובנימין, אתם הם "העמסים מני בטן", אתם אינכם נושאים רק נשואים מן אלהיכם. ומדמה נשיאת ה' אותם כאשה הנושאת את פרי בטנה שתחלה נושאת אותו בבטן בתשעה ירחי העיבור, ואח"כ בצאתו מרחם אחרי שנולד, נושאת אותו על ידיה, ועז"א הנשואים מני רחם וכו':

ביאור המילות

"העמסים מני בטן הנשאים מני רחם". הבטן מציין היות הולד בתוך הבטן בירחי לידה, והרחם מציין פטר רחם עת יציאתו, וכן אמר עליך השלכתי מרחם, (היינו מעת הלידה, ומוסיף) מבטן אמי אלי אתה (מעת העבור) (תהלות כב יא) זורו רשעים מרחם (ומוסיף לאמר כי עוד) מבטן תעו דוברי כזב (שם נח ד'), וכבר כתבתי כי פעל מעמס בא רק על משא שהונחה ע"י אחרים בבלי דעת, וע"ז על מני בטן אמר העמוסים, כי הטפה הונחה שם שלא מדעת האם, ועל מני רחם אמר נשואים, כי תשא האם את היונק מדעתה ומעצמה:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועד זקנה", יאמר אבל נשיאת ה' את בניו לה יתר שאת מנשיאת ההורים את ילדיהם, כי הם לא ישאו את בניהם רק עד אשר יגדלו אבל אח"כ ישוב הדבר בהפך, כי אחר שיגדלו הבנים ויזקנו ההורים, אז ישאו הבנים את אבותיהם להספיק להם כל צרכם, אבל אני "עד זקנה אני הוא" הנושא לא אתם, וגם "עד שיבה" שהוא יותר מזקנה "אני אסבל" אתכם ואתם לא תסבלו אותי, "אני עשיתי" אומר במליצתו הנה האלילים ינשאו מן עובדיהם יען שעובדיהם עשו אותם ולכן הם צריכים לישא אותם כי הם מעשה ידיהם, אבל אנכי הלא "אני עשיתי" אתכם לכן "אני אשא" מעשה ידי ואני אסבול כל צרכיהם ואמלט אותם מכל פגע, וא"כ:

ביאור המילות

"זקנה, שיבה". שיבה אחר הזקנה, ואני זקנתי ושבתי:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למי תדמיוני ותשוו", הדמיון הוא רק במקצת הדבר אבל ההשואה הוא בכל עניניו, והמשל הוא עוד פחות מן הדמיון, כי ימשילו דבר לדבר הגם שלא ידמו זה לזה בשום תואר, רק שיהיה ייחוס חיצוני ביניהם, אומר "למי תדמיוני ותשוו", אם תדמיוני למצוא איכות מה מצורף ביני ובין האליל הכי תשוו הכי ישוה האיכות הזאת באמת בכל פרטיו, ומוסיף לאמר גם אם רק "תמשלוני" לתפוס משל חיצוני מן האליל על אודותי, הכי "ידמה" המשל הזה? ואיך אפשר שידמה, הלא הם.

ביאור המילות

"תדמיוני, ותשוו תמשלוני, ונדמה". הדמיון הוא יותר מן המשל, שמדמה מקרי הדבר עצמו באיכות או בכמות שהם מקרים מתדבקים, והמשל יחבר שני דברים ע"י מקרי המקרה, שני דברים שקרה להם שינוי אחת במקריהם, והציגני למשול עמים (איוב יז). תשימני משל בגוים (תהלות מד) יהיה שינוי המקרה שקרה לאיוב וישראל, שהוא שינוי הגדולה והצלחה מטוב לרע, משל אל כל שינוי מצב ומדרגה מטוב לרע. אבל הדימוי ידמה שני דברים ע"י המקרים הנמצאים בם. אל מי דמית בגדלך (יחזקאל לא) דמיון הכמות, לא דמה אליו ביפיו (שם) דמיון האיכות. אבל ההשואה צריכה להיות בכל הדבר. ואצל ה' יהיה הדמיון אם רוצים להדמות דבר אליו בעצמו לאחד מתואריו, והמשל הוא אם ידמו פעולות איזה נושא אל פעולותיו. שהם התנועות שהתנענע להוציא מעשהו עם תנועת אחד מנבראיו לפעול ולעשות. עפ"ז אומר לא תוכל לדמות אותי, שהוא המקרים והתוארים שלי כי אין לי תוארים ומקרים, ולא להמשיל מקרי המקרה שהם שנוייהם בזמן ובמקום כי איני משתנה, ואין פה מקומו להאריך יותר:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הזלים זהב מכיס", והם עושים אליליהם, ואיך ימשלו לבורא כל. והדלתות מגבילים, "הזלים זהב מכיס ישכרו צורף, וכסף בקנה ישקלו ויעשהו אל". כי שכירות האומן והפועל ישלמו מכיס בדנרי זהב שהם מטבעות היוצאים בהוצאה ונתונים בכיס. ועשיית הפסל עצמו יעשו מחתיכות כסף, וישקלו החתיכות לדעת משקלם.

"יסגדו אף ישתחוו" הסיגוד אינו לשם אלהות רק לשם סגולה, וההשתחואה הוא לשם אלהות ומוסיף יסגדו במה שחושבים את הפסל כטלמסאות להוריד השפע ע"י פעולת הסגידה שיעשו כנגדו, ויותר מזה כי אף ישתחוו כי יחזיקוהו לאלוה (כנ"ל מ"ה י"ז), והיה להם לדעת שהלא הם שכרו הצורף והם נתנו המתכות למלאכה ואיך יחשבוהו לאלהות:

ביאור המילות

"יסגדו אף ישתחוו". עי' למעל' (מד, טו יט):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישאהו", וגם יראו כי ינשא עליהם "על כתף" והם "יסבלהו" כי משא כבדה ואינו נושא את עצמו. וגם "יניחהו תחתיו ויעמד", ואיך יהיה אלוה הלא מגדר האל שלא יתקומם במקום, ויותר מזה כי "ממקומו לא ימיש" ואין לו שום הרגש ותנועה, וגם לא יוכלו לאמר כי הגם שיש בו חסרונות אלה מ"מ ישיגו ממנו התועלת שימלא בקשתם, כי הלא המה רואים שאם "יצעק אל הפסל לא יענהו", וגם לא יוכלו לאמר שמ"מ הגם שאינו עונה בדברים, הוא מושיע בסתר בכחו, כי הלא רואה "כי מצרתו לא יושיענו", וא"כ:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זכרו זאת", מה שאמרתי בגנאי הפסל, "והתאששו" היו אישים ואנשים, נגד מ"ש תחלה היו עצביהם לחיה ולבהמה, אומר היו אנשים לא בהמות, אתם "הפושעים השיבו על לב" אם רק תשיבו על לבכם בקל תראו אולתכם, אבל לעומת זה.

ביאור המילות

"והתאששו", מלשון איש, ונכפלה למ"ד הפעל שזה מצוי לרוב.

" השיבי על לב", מורה ההתבוננות היותר קטן, ולא ישיב אל לבו (למע' מד):

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זכרו ראשונות מעולם", הנסים והגבורות שעשיתי אני מימות עולם שמהם יתברר לכם כי "אנכי אל ואין עוד אלהים" הפך מן האומרים שיש עלות ועלולים רבים משפיעים ומקבלים, וגם תראו כי "אפס כמוני", הפך דעת המשנים. כי אנכי.

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מגיד מראשית אחרית", ר"ל כי המעשים שיעשה ה' יהיו בשני פנים,

  • א) עפ"י חקי הטבע אשר גבל, ועפ"י הסבות הראויות אל המסובבים מהם, ועז"א "מגיד מראשית אחרית" שהוא המגביל חקי הטבע ותהלוכותיה, ובראשית הדבר שהוא בעת הוחל הסבה יגיד את אחריתו שהוא אשר יסתבב ממנו לפי חקי הטבע אשר חקק.
  • ב) מה שיעשה למעלה מן הטבע מעשים הבלתי נתלים בשום סבה מן הסבות, ועז"א "ומקדם אשר לא נעשו" כי גם יגיד הדבר מקדם, קודם שהוחל סבתו הגם שלא נעשו הסבות כלל, כי יעשה אותות ומופתים הבלתי משתלשלות מן סבותיהם, רק הוא אמר ויהי, ומבאר דבריו במאמרים מגבילים, לעומת מ"ש מגיד מראשית אחרית, "אמר עצתי תקום", שאז אני אומר שתקום עצתי, היא העצות שיעצתי בהנהגת העולם עפ"י החקים שקבעתי אומר אני שיתקיימו. ולעומת מ"ש ומקדם אשר לא נעשו כי אז "כל חפצי אעשה" אעשה כפי שאחפוץ, לא כפי העצה והטבע המוגבלת רק כפי החפץ למעלה מן חקי הטבע:

ביאור המילות

"מראשית", מקדם, פרשתי למע' (מג כח):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קרא" מבאר כי אני הקורא את העיט שהוא העוף הטורף והדורס ממזרח שהוא כורש שקראתיו מארץ פרס לטרוף את בבל, וגם "קראתי מארץ מרחק איש עצתי" בצד האחר קראתיו שיהיה איש עצתי, שימלא את עצתי בתשועת ישראל ויתן להם רשות לבנות הבית, (נגד הא' אמר ממזרח של בבל, ונגד הב' אמר מארץ מרחק, כי הוא רחוק מארץ ישראל).

"אף דברתי" ור"ל ובקריאה זו נראו שני מיני המעשים שהוזכרו בכתוב הקודם.

  • א) עפ"י חקי הטבע שאז לא יצרתי דבר חדש רק "דברתי" מה שעתיד לבא "אף אביאנה",
  • ב) למעלה מן הטבע שבו "יצרתי" יצירה חדשה "אף אעשנה" וגמרתי את היצירה הלז שהוא הנס, וא"כ.

ביאור המילות

"יצרתי אף אעשנה", התחלתי וגמרתי כנ"ל (מה ז'):

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעו אלי", אתם בני בבל שאתם "אבירי לב" ואכזרים, ואתם "רחוקים מצדקה" כי הצדקה אשר היא קרובה כמ"ש קרבתי צדקתי לא אליכם היא קרובה כי אתם רחוקים ממנה, ומה תועיל לכם שהצדקה קרובה אם אתם רחוקים, אך למי יועיל? אומר.

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קרבתי צדקתי לא תרחק", הצדקה היא שיכפר ה' עונות ישראל ויחשב להם זכיותיהם היא קרובה, ועי"כ "תשועתי לא תאחר" כי ע"י הצדקה תבא הישועה, (בשגם שהישועה י"ל זמן לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם ולא תאחר את הזמן הקצוב כי זה גדר פעל אחר) אבל לא לכם תהיה הצדקה רק "ונתתי בציון תשועה לישראל" שאני מתפאר במעשיהם הטובים:

ביאור המילות

"צדקתי", ישועתי, עי' גדרם לק' (נט י"ו), ופעל אחר נבדל מן מהמה, בושש, כי פעל אחר מורה שמאחר זמן קבוע כמ"ש במק"א, לכן אמר ישועתי המובטחת לא תאחר לכל הפנים את הזמן שהיא עת הגאולה: