מלבי"ם על ישעיהו מז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · מז · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רדי", ישראל יושעו בציון ויתנערו מעפר, אבל את בבל "רדי ושבי על עפר". מדמה את בבל במליצתו כבת מלך שנהרגו אבותיה, והיא יורדת מן הכסא ויושבת על עפר לקונן ולהתאבל עליהם, ואחר עבור ימי האבל מבקשת לשבת על כסא אבותיה ולירש עצר, אבל בתוך כך שללו האויבים כל מדינתה ואת העם הוליכו שבי, ואז אומרים לה "שבי לארץ" אל תעמודי מן הארץ רק שבי כבתחלה כי "אין כסא" לא נמצא כסא מלכות כלל כי המדינה חרבה ולא לבד שלא תשבי על כסא מלכות "גם לא תוסיפי שיקראו לך עוד רכה וענוגה", כי תהיה מוכרחת מעתה לעבוד עבודות קשות למצוא חיית ידך. (והציור הזה מצייר היטב את המקרה שקרה לבבל ששרי בלשאצר המיתו את מלכם ונכבשה מדינת בבל, ובת כשדים ישבה לארץ להתאונן על מות אדניהם, אבל גם אחר עבור האבל שחשבו להקים מלך אחר, בתוך כך החריב המדינה לגמרי וכורש שם אותה שממה, והעם שהיא בת כשדים תחת שהיו רכים וענוגים התחילו לעבוד עבודת פרך):

ביאור המילות

"עפר, לארץ", העפר מציין עפר הארץ, והוא מציין האבל ועללתי בעפר קרני, וארץ מציין הארץ הפך הכסא כנזכר לעיל (כו ה'):

"רכה, וענגה", הרך בטבע, והענוג ע"י הרגל, וכן האיש הרך בך והענוג מאד:

"בת בבל, בת כשדים", בת בבל מציין עיר המלוכה ולכן קראה בתולה שלא נכבשה מיום הוסדה, והיא המתאבלת. ובת כשדים מציין כל הממלכה והיא אין לה כסא מלכות:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קחי", מוסיף במשל הזה כי בת מלך הרכה והענוגה הזאת אחר שאין לה מה לאכול צריכה ליקח רחים לטחון קמח לפרנס א"ע ומוסיף לאמר לה "גלי צמתך" מה שבגדיך קשורים בקשורים הרבה התירי נא אותם כי לא יעשה מלאכה בבגדים מקושרים כאלה, מוסיף לאמר גם "חשפי שובל" של הרגלים ללכת יחף בעת הצורך ויותר מזה כי גם "תגלי שוק" בעת הצורך "לעבור נהרות", ויותר מזה כי אחר כך גם.

ביאור המילות

"טחני קמח", כמו ואפה לחם, "וצמתך" שרשו צמה והם הקשורים, מבעד לצמתך, "ושבל" סוף הרגל, ומזה שביל על מקום מדרך רגל יחיד:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תגל ערותך", לגמרי אף שלא בעת שתעבור בנהר, כי יקרעו בגדיה וגם תראה חרפתך לכל. החוזה התרגש עת צפה מפלת בבל המרשעת, אומר, עתה "נקם אקח" ממך על כל הרעות שעשית עמדי, "ולא אפגע אדם" ר"ל לא אצטרך לבקש מן אדם שיעשה הנקמה, כי.

ביאור המילות

"ולא אפגע", בקשה. ופגעו לי בעפרון בן צוחר:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גאלנו שמו הוא ה' צבאות". השליט על כל הצבאות והוא קדוש ישראל, והוא יריב ריב עמו ולא אדם:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שבי דומם", אחר שצייר ירידת בת בבל מן העושר אל העוני, מצייר ירידתם ממלוכה, ומדמיה לממלכה שלטנת אשר תמיד לא ישכנו רגליה, ועתה אל תצפי כי עוד תשיג את גדולתך בעת מן העתים, רק "שבי דומם" וגם "באי בחשך" בל יראוך עוד איש בחוצות כי אין לך תקוה עוד, "כי לא תוסיפי שיקראו לך עוד גברת ממלכות" בשום זמן:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קצפתי", מדמה ענין ישראל ביד בבל, כבן חורים שמרד באביו, ויתנהו אביו תחת יד איש בליעל להענישו, ויתן עוז ומשרה ביד הבליעל הלז למען יכבוש את בנו וירדה בו. הנה הבליעל הלז היה לו לשום על לבו שני דברים.

  • א) שראוי לרחם עליו כי בן גדולים הוא ודי לו עונש מה שהוא תחת ידו.
  • ב) שהמשרה אשר בידו לא יארך רק כל עוד שיקצוף האב על בנו, אבל עת יכבד עולו על הבן עד שאביו יראה בעניו וירחם עליו הלא אז יקח את המשרה מידו. על הענין
  • (הא') אומר הנה אנכי "קצפתי על עמי", ועי"כ "חללתי נחלתי" הוצאתי את נחלתי מקדושתה ותפארתה לחול "במה שנתתים בידך", והיה לך לזכור שהם עמי ונחלתי, היה לך לזכור כי די להם עונש במה שחללתים "ואתנם בידך" ביד שפל כזה, ואתה לא די שלא "שמת להם רחמים" ר"ל שלא שמת להם הרחמים המיוחדים והראוי אליהם ביחוד מצד שהם עמי ונחלתי, כי גם הרחמים הכוללים לא רחמת עליהם כי גם "על זקן הכבדת עלך מאד" נגד הטבע שמרחמים על הזקן להקל עולו:

ביאור המילות

"עמי, נחלתי", עיין למעלה (יט כח):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותאמרי", עתה מדבר נגד

  • (ענין הב') שהיה ראוי לה לשים על לבה שהמשרה אשר בידה לא ימשוך רק כל עוד יקצוף האב במרום על בנו, ועת ירחם עליו כי יראה בעניו, תכרת ממשלתך, כי לעומת זה "את אמרת לעולם אהיה גברת" מצד כחך, "עד כי לא שמת אלה על לבך" לחשוב שממשלתך היא רק בחטא עם ה', "ולא זכרת" אחריתה של דבר כי לבסוף ידרוש ה' דמם מידך:
 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועתה לכן שמעי נא זאת", אחר שעתה הגיע הזמן יפקוד ה' את עמו.

"עדינה" וכו'. השבתת הממלכה תצוייר שיסובב משני פנים, או ע"י מרד שיתהוה במדינה נגד המושל שלהם, וזה קורא אלמנה כי אז תשאר המדינה אלמנה מן מושלם, וזה יהיה ע"י שבני המדינה הם אנשי דמים וחמה, אנשי רוגז ובליעל, כי אז יפרקו עול. או יתהוה ע"י אויב חיצוני שיהרוג אנשיהם ותושבת הממלכה וזה קורא "שכול", אמר הנה אתה חשבת כי את בטוחה משני אלה, לא יראת מאלמון שיהרג המושל, כי את "עדינה היושבת לבטח" ואין פרץ בתוך המדינה, ולא יראת מן שכול מבחוץ כי את היא "האמרת בלבבה אני ואפסי עוד" לא עלה על לבך שנמצא עוד ממלכה זולתך אשר תלחם אתך, ועי"כ אמרת "לא אשב אלמנה" אחר שאת יושבת לבטח, "ולא אדע שכול" אחר שאמרת בלבך אני ואפסי. (המאמרים מגבילים):

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותבאנה", אולם עתה "יבואו לך שכול ואלמן ביחד", כי בחורבן בבל נקבצו שני אלה בפעם אחד, שתחלה מרדו שרי בלשאצר והרגו את בלשאצר, ועי"כ נעשית מדינת בבל אלמנה מבעלה, ובאותה הלילה באו עליה חיל פרס ומדי והרגו את אנשי המדינה והיה בם שכול ואבדון, ובזה אמר כי שתי אלה שכול ואלמון "באו עליך רגע" היינו שלא היה בהדרגה אחת אחת רק בפעם אחת והיו שניהם ביום אחד.

"כתמם באו עליך", ר"ל כי לפעמים יהיו שני אלה שכול ואלמון מכה מהלכת בכל העולם, כמו שהיה בימי נבוכדנצר שכבש ממלכות רבות והחריב מדינות, ואז לא היה חידוש אם באו שכול ואלמון על איזה מדינה, אבל עתה לא יהיה כן רק "כתמם" ר"ל בעת תמו השכול ואלמון מכל העולם וכל העולם ישבו בהשקט אז באו עליך, על שלא היה זה בסבת מכה מהלכת בעולם, וגם לא היה זה מפני שאתה נפלת ממדרגתך ואבדת חכמת חכמיך, כי זה היה "ברב כשפיך" בעת שכשפיך התרבו מאד "וחבריך עצמו" בחכמת הטבע והאצטגנינות, ובכל זאת.

ביאור המילות

"כתמם", מענין השלמה, תם עונך בת ציון והכ"ף לזמן, כשבת המלך אחורוש, "ברב", בכמות, "בעצמת", באיכות, כי המכשפים היו רבים והחברים רק החכמים. והב' ברוב, בעת רוב:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותבטחי ברעתך", שבכל החוזים שהיו לך לא היה מי שיתבונן על העתיד לבא עליך. והנה עושי רע יצוייר שיעזבו רעתם משני פנים.

  • א) שייראו מפני אחרים הרואים מעשיהם, ועז"א "ותבטחי ברעתך אמרת אין ראני".
  • ב) שיתירא מפני עצמו עת יפקח עיני שכלו ויראה כי מעשיו לא טובים המה. כמו שיהיה באנשים החוטאים מפני תאותם שבעת ישימו לב על דרכיהם ישובו ויעזבו מעשיהם הרעים, אבל אתה היית בהפך כי לא חטאת מפני הסכלות רק בעצת החכמה והדעת ועז"א "חכמתך ודעתך היא שובבתך" כי חטאתך היה בסבת המינות והכפירה, וגם חוץ מזה "אמרת בלבך אני ואפסי עוד" ולכך לא יראת משום בריה כלל, אבל עתה.
 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובא", כי ידוע שבעת מפלת בבל ראה תחלה בלשאצר המחזה הנבהל מפס יד המלאך שכתבה על הכותל מנא מנא תקל ופרסין אשר לא הבינו פי' המראה ובאורה, ועל זה אמר "ובא עליך רעה לא תדעי שחרה" ר"ל שלא תדעי להאיר הרעה הזאת ולראות באורה, אח"כ הרגו עבדי בלשאצר את אדניהם, ועז"א "ותפל עליך הוה" ושבר אשר "לא תוכלי כפרה", שהיא המרד של שרי בלשאצר, ואח"כ באו השואה והחושך של מחנה מדי ופרס אשר נפלו על העיר, ועז"א "ותבא עליך פתאם שאה (אשר) לא תדעי", כי דבר זה נעשה בפתאום ולא הרגישו בו, כמו שצייר זה למעלה :

ביאור המילות

"שחרה", מענין אורה.

" כפרה", מענין כיסוי כמו כפורת, ר"ל כי מכתב המלאך רצו לידע סודו ולהאיר חשכו בשחר הפתרון ולא ידעו. והוה של השרים שהרגו את בלשאצר רצו לכסות בל יודע לאיש ולא יכלו:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עמדי נא", ועתה עמדי נא "בחבריך וכשפיך" שהם חכמי התולדות והגורלות, וכן בכל "אשר יגעת מנעוריך" שהם יתר חכמת הכלדיים אשר יגעו בהם מאד בידיעתם "אולי תוכלי הועיל" ר"ל אולי ע"י החכמות האלה תוכלי להועיל לבל יבא האויב בשעריך, ואם לא תוכלי להועיל ע"ז. עכ"פ "אולי תערוצי" אולי תמצא עצה ע"י החכמות האלה להתגבר על האויב במלחמה, אולם.

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נלאית ברב עצתיך", כי על ההוה אין שום עצה ותחבולה להנצל, "יעמדו נא" שיעור הכתוב "יעמדו נא הברי שמים ויושיעוך מאשר יבאו עליך". לכל הפחות יושיעו נא אותך הוברי שמים אלה, מן הרעות אשר מוכנים לבא עליך בעתיד, אחר שהם הוברי שמים חוזים בכוכבים ומודיעים על ידי חזיונותם לחדשים, רצה לומר כל התחדשות הימים, והלא עוד רעות רבות מוכנים עליך, מדוע לא יושיעוך עכ"פ מן העתיד, אבל.

ביאור המילות

"הברי", י"ל מענין מבררי, או מענין הברו החצים, הנושאים אבר לעוף לשמים לחזות בכוכבים ולהודיע החדשות:

"ומאשר", מוסב על יושיעוך:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה היו כקש", רצה לומר הקש הנשרף יש לו שני חסרונות נגד העץ הנשרף.

  • א) כי העץ לא ישרף רק מן האש הבוערת קרוב לו, לא מן הלהבה המלהטת מרחוק, אבל הקש נשרף גם מן הלהבה מרחוק, ועז"א הנה היו דומים "כקש אשר אש שרפתם לא" אשר "יצילו את נפשם גם מיד להבה".
  • ב) שהעץ הנשרף ישיגו ממנו אחר כך עכ"פ תועלת שיתחממו מן הגחלים וישבו נגד אורם, אבל הקש הנשרף לא ישאר ממנו לא גחלת ולא אור, ועז"א "אין גחלת לחמם, ולא אור לשבת נגדו". ועתה מבאר הנמשל, נגד מ"ש שנשרפו בקל בהריחם להבה מרחוק, אומר.

ביאור המילות

"אש, ולהבה", הבדלם ידוע:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כן היו לך אשר יגעת", שכל יגיעך היה כקש שנשרף תיכף וכלה מהר תיכף בהחל המלחמה, ונגד מ"ש כי לא נשארו גחלת ואור ליהנות ממנו אחר כך, אמר הנמשל כי לפעמים עיר ממלכה הנופלת מגדולתה מכל מקום תשאר עיר מרכולת והסוחרים שהיו רגילים לסחור בה יסחרו אותה גם עתה, ובזה יהיה בנמשל שנשארה מגדולתה עוד גחלת לחמם נגדה, אבל אתה "כן היו לך" כמו במשל הקש שלא נשאר ממנו גחלת, כי "סחריך מנעוריך" עתה "איש לעברו תעו" וכ"א בקש מסחרו במקום אחר עד כי "אין מושיעך":