"אודך ה' כי אנפת בי", פעל אנף מורה על הראות פנים נזעמים בגלוי, וזה ההבדל בינו ובין חמה שהוא נטירת הכעס והאיבה בסתר, ובזה ישבחו את ה' על שאנף בם וענשם על חטאם, שעי"כ ישוב אפו וסר לגמרי, עד שישוב וינחמם, כמי שהרע לחברו ונתפייס עמו שעוד ינחמהו על הצער שסבל, משא"כ אם לא היה ה' מעניש רק היה שומר חמה עליהם לא היתה להם תקנה:
ביאור המילות
"אנפת". בארתי בכ"מ כי יש הבדל בין אף ובין חמה. חמה מציין נטירת הכעס והשנאה בלבו, ואף מציין הכעס החיצוני הנראה מן הפעולה או הדבור, שמראה לו שהוא כועס, ולפעמים יצוייר אף בלא חמה, אם בלבו אינו כועס עליו, ומצאנו עוד פעל אנף, וגדרו לפי דעתי, אם מכלה את חרון אפו ושופך עליו העונש עד לכלה, גם בי התאנף ה' וישבע לבלתי עברי את הירדן (דברים א' לז, ד' ב'). ר"ל ובזה כלה חרון אפו, ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו (שם ט' כ'), דרשו חז"ל דמ"מ עשה האניפה רושם ומתו נדב ואביהוא, ועוד בארתי במקומותם:
"הנה אל ישועתי", בא לבאר מ"ש אבטח ולא אפחד, שיבטחו שלא יבואו עוד בגלות, ושתהיה התשועה תשועת עולם, ונתן שני טעמים.
א) כי הבוטח על אדם יש לו להתירא פן ימות או יחלש המושיע, אבל אני הלא "אל ישועתי",
ב) הנעזר יש לו להתירא שלא יתמיד העזר, לא כן הנושע, כי יש הבדל בין עזרה וישועה, שהעזר הוא רק סיוע והנעזר צריך לעשות העקר, אבל בהתשועה לא יפעול הנושע מאומה, כי את הכל יעשה המושיע. ובתשועת ה' אם יהיה זה ע"י מעשה בני אדם וזכותם נקרא עזר, ואז יצוייר שאם אח"כ יריעו מעשיהם יסתיר פניו מהם, אבל אם הוא בחסד ה' מבלי השקף אם הם ראוים או לא נקרא תשועה, ואז יוכלו לבטוח שלא יסיר חסדו מעמם גם אם לא יהיו ראויים, אחר שלא השקיף עתה על זכותם. ועז"א הלא הוא "אל ישועתי", בחסד גמור, וא"כ לא אפחד. (גם המאמרים מגבילים ע"י שהוא אל "אבטח", בהוה כי לו הכח להושיע, וע"י שהוא "ישועתי" מצד החסד, "לא אפחד" בעתיד, כי החסד לא יופר לעולם, אחר שאינו תלוי במעשה בני אדם).
"כי עזי וזמרת יה", מוסיף טעם אחר שאין לו לפחד לעולם, כי הלא העוז והחוזק שלי הוא בעצמו זמרת ושבח של יה, שע"י שהיה לי למעוז יכירו הכל כחו וגבורתו ואמתת דבר נביאו, וא"כ לא יטוש ה' את עמו שנית, בעבור שמו הגדול.
"ויהי לי לישועה", מוסיף טעם שלישי שאין לו לפחד על שיעזבם אחר הגאולה אחר שהיה לי לישועה מעולם, וישועה זו הבטיח לי ע"י נביאיו, ודברו לא ישוב ריקם. והם הג' טעמים שבאר העקרים (מאמר ד') שבהכרח יקים ה' דברו,
א) מצד החסד אשר לא יכלה,
ב) מצד כבוד שמו שלא יתחלל,
ג) לאמת הבטחתו כמ"ש
א) כי לשמך תן כבוד,
ב) על חסדך,
ג) על אמתך:
ביאור המילות
"ישועתי". ההבדל שהזכרתי בין עזר וישועה הזכירו דורשי הלשון, ועוד יש ביניהם גדרים מיוחדים ויזכרו במקומם:
"ושאבתם", מוסיף לאמר כי לא לבד שלא תפחדו בל תחלוף הישועה מכם כי גם תשיגו מדי עת ישועות חדשות כאילו נפתחו מעיני הישועה, הנובעים תמיד ומתוספים כל עוד שיוסיפו לשאוב מהם, עד שהשואב מהם שואב בששון, כי יודע שלא יכלה המקור, ולא יכזבו מימיו. (גם יש הבדל בין השואב והדולה, הדולה הוא מבארות עמוקים ויש בו טורח והשואב הוא בלי טורח, ובנמשל כי תשיגו ישועות בלי עמל וטורח):
ביאור המילות
"ושאבתם". דלה הוא מבאר עמוק, מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה (משלי כ' ה'), יזל מים מדליו (במדבר כד), ר"ל גם מדליו יזלו מעצמם כאילו נוזלים מן המעין. ומשתתף עם ארוממך ה' כי דליתני. לא כן שאב:
"ואמרתם ביום ההוא" הנהגת ה' את עולמו עפ"י חקי הטבע נקראים בכתבי קדש בשם פעולות או מעשים, אבל הנהגתו הנסיית אשר ישדד את חקי הטבע וינהיג עפ"י חקי מופתים בחיריים נקראים עלילות בכתבי קדש. והנה העכו"ם אין מכירים רק ההנהגה הטבעיית, ואמר כי לעתיד "הודו לה'" על הטובות שיעשה עמכם בכל רגע, ועי"ז "קראו בשמו" ופרסמו גדולתו ביחוד ע"י "שתודיעו בעמים עלילותיו", שהיא הנהגתו ההשגחיית, ומצורף לזה "הזכירו" אותם ג"כ "כי נשגב שמו" שהוא מה שגם הם יודעים מכבר ששמו נשגב גם בעיניהם על ידי שהוא הסבה הראשונה:
ביאור המילות
"קראו בשמו". קריאה בשם ה' בא לרוב על הפרסום, (בראשית יב ח'. יג ד', כו כה), ובכ"מ:
"עלילתיו". כמו שעלילה אצל בני אדם נבדלה מן פעולה ומעשה במה שמורה על פעולה יוצאת מתכונה נפשיית מוסריית כמו שבאר הרש"ף, כן אצל ה' יורה על הנהגה מיוחדת, ונבדלת מן פעולה ומעשה, שמורים על פעולות טבעיות, ומן נפלאות שמורים שידוד הטבע כי עלילות מורים הנהגה השגחיית ששרשה מצד דרכיו אשר כיוצא בהם אצל בני אדם יצאו מתכונה נפשיית, כמו רחמים וענוה וחנינה וחסד וכדומה:
"זמרו", אבל עתה זמרו ותנו שבח לה' ביחוד על "כי גאות עשה", ששם גאות הנזכר אצל ה' מורה על שהתעלה מן ההנהגה הטבעיית אל הנהגה גבוהה ממנה נסיית, ולא כנסים שעשה בימים הקודמים שלא נתפרסמו בכל חלקי הישוב רק לישראל לבד, כי עתה "מודעת" הנהגה "זאת בכל הארץ", שגם העמים יראו נפלאותיו ומופתיו, ומ"מ הגם שהנהגה הנסיית תתפשט בכל הארץ.
ביאור המילות
"גאות". הגאוה הנאמרת אצל ה', מורה על שיתנשא על החקים הקבועים שיסד בעולמו אל ענין נשגב מהם, אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. רוכב שמים בעזרך, היא ההנהגה הקבועה אשר משטרה בשמים. ובגאותו שחקים. הנהגה מעולה ממנה הנעלמת בשחקים שגבוהים משמים כמו שבארתי בכ"מ:
"צהלי ורני", ביחוד "את יושבת ציון" יען "כי גדול בקרבך קדוש ישראל", כי הנסים והמופתים יהיו רק למענך, בעבור שהוא קדוש ישראל ע"פ קדושתך, כי עקר האותות והמופתים יעשה לך ובשבילך:
