"קח לך לבנה" הורה בזה כי ירושלים אין הוייתה ומציאותה רק ע"י השגחת ה' ורצונו, כי היא בעצמה זולתו היא לבנה היולאנית גולמיית בלי שום צורה, רק ע"י "שתתן אותה לפניך" שזה רמז על ששם ה' אותה לפניו וישים עיני השגחתו עליה, עי"כ "וחקות עליה עיר" נבנית על תילה עליה עיר מושב ולהיותה "ירושלים" קרית מלך רב:
"ונתת עליה מצור" אח"כ תצייר שע"י חטאה נתן ה' עליה אויבים אשר יביאוה במצור להחריבה, בענין שה' הבונה אותה מתעסק להחריבה, וספר כל עניני המצור "ובנית עליה דיק" בל יצאו מן העיר, "ושפכת עליה סוללה" משם ילחמו על העיר, "ונתת עליה מחנות" הלוחמים, "ושים עליה כרים" להפיל החומה:
ביאור המילות
"דיק", חומה דקה סביב חומת העיר בל יוכלו לצאת מן החומה:
"סוללה", שופכים עפר ועושה מקום גבוה משם יורו אל העיר:
"ואתה" אחר שתצייר ענין האויבים הצרים עליה בדבר ה', "תקח מחבת ברזל" וזה יהיה לאות שהושם קיר "ברזל בין הנביא" מלאך ה' "ובין העיר" רומז כי עונותיהם היו מבדילים כקיר ברזל בין ה' ושלוחי השגחתו ובין העיר, ובכ"ז "והכינתה את פניך עליה" לרמז שדרך הקיר הזה הכין ה' פניו אליה ע"י נביאיו ששלח אליהם יום יום השכם ושלוח, ומצד זה היא במצור כפול,
א) מצור נפשי, ע"י הנביאים הצרים עליה יום יום להשיבם אל דרך הטוב,
ב) המצור של האויבים, וז"ש שע"י הקיר ברזל "והיתה במצור" מן האויבים כי סרה ההשגחה מהם, וע"י שהכין פניו אל העיר, עי"כ "וצרת עליה" אתה, להשיבם למוטב באופן שאם ינצח הנביא את העיר לא ינצחום האויבים, ואם לא ינצח רק תשאר הקיר ברזל בינו ובינם אז האויבים ינצחוה, וזה "האות לבית ישראל":
"ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית ישראל עליו" לרמוז כי סבת עון בית ישראל כולו שהם עשרת השבטים היה הצד השמאלית, כי ימין ה' מורה על הנהגה הנסיית שבה ימין ה' עושה חיל, והשמאל מורה על ההנהגה הטבעיית, ובאשר נהג עם עשרת השבטים כפי המנהג הטבעי ולא הרבה להם אותותיו ונפלאותיו ולא שלח להם נביאיו תמיד להוכיחם, לכן חטאו בע"ז ובזה ילמד זכות על בית ישראל:
"ואני", ר"ל ועי"כ יוחשבו השנים שחטאו בהם לימים (כי היום והשנה יש להם התדמות שבכ"א השמש סובב את גלגלו, ביום סובב ממזרח למערב ובשנה ממערב למזרח), ז"ש "ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים", כי מצד הזכות הזה שהיו נתונים בכל העתים האלה תחת הטבע והמערכה שלא יוכרו שנויהם רק בשנים בשיתחלפו הארבע תקופות, לכן לא יחשבו השנים רק לימים. ולפי חשבון הרי"א במלכים היה מימות ירבעם שהתחילו עשרת השבטים לחטא עד חורבן הבית שלש מאות ותשעים שנה כמבואר מחשבון שנות מלכי יהודה לפי שטתו, ולכן צוהו לשכוב ש"ץ יום:
"וכלית ושכבת" אח"כ יסבול עון יהודה ארבעים יום, וזה נגד ארבעים שנה שהיה מעת התחיל ירמיה לנבאות על החורבן בשלש עשרה שנה ליאשיה עד החורבן, שמאז החליט הגזרה שיוחרב הבית, וירמיה התרה בם יום יום כל משך זמן הזה, ומאז גלה ה' ימינו שהיא ההשגחה שהשגיח עליהם לשלוח להם נביאיו יום יום, והגם שאותם ארבעים שנה היה בכלל ש"ץ שנה הקודמים. הנה בחטאים הקודמים היו משותפים כל ישראל וגם עשרת השבטים והגולים מא"י, אבל בחטא זה שלא שמעו אל ירמיה הנביא המנבא להם על החורבן היה רק בית יהודה לבדם, ועז"א "ושכבת על צדך הימני שנית" כי כבר שכב בעד השנים האלה, ועתה שכב שנית על צדך הימני, מה שחטאו מזה הצד שגלה להם ה' את ימינו, ובזה לא נחשבו השנים לימים מצד החוטאים כי אין להם לימוד זכות שלא הוכיחם ה' ע"י נביאו, רק עתה נחשבו הימים לשנים, ר"ל שהועיל זכות הנביא שכל יום ששכב וסבל יסורין יחשב לשנה, אחר שהנביאים עשו את שלהם והוכיחו, וז"ש "יום לשנה נתתיו לך":
"ואל מצור ירושלים תכין פניך", הנה הלבנה הונחה לצד שמאלו כ"ז ששכב על צדו השמאלי והיו פניו אל הלבנה (כמ"ש (בפסוק ג') והכינותה את פניך עליה) רק לא היה זרועו חשופה ולא נבא עליה כי אל עשרת השבטים לא חשף ה' זרוע קדשו בנסים ולא שלח נביאיו אליהם שזה רמז יד השמאל, אולם בארבעים יום האחרונים ששכב על צד הימיני הונחה הלבנה לצד ימינו, "והכין פניו אל מצור ירושלים וזרועו חשופה ונבא עליה" לסימן שה' הכין פניו אליהם בעת ההיא ושלח נביאו וזרועו היתה חשופה ונבא עליה בכל עת ע"י נביאיו:
"ואתה קח לך חטין ושעורים" צוה לו עוד שיעשה רמז אל המאכל שיאכלו בימי מצורם,
א) ממה שיקח חטין ושעורים שהוא סימן הזמנת הלחם לימי המצור,
ב) "ונתת אותם בכלי אחד" לסימן שיאכלום בתערובות מינים שונים מחסרון לחם נקי,
ג) "מספר הימים" שיכין לחם על ש"ץ יום, כי מלך בבל סמך על ירושלים בי' ימים לחדש העשירי בשנה התשיעית לצדקיהו, וכבשה בחדש הרביעי מהשנה הי"א למלכותו בז' או בט' לחדש, והאריכו ימי המצור י"ח חדש, ומבואר בירמיה כי באמצע ימי המצור יסתלק מלך בבל מירושלים מפני חיל פרעה (שם ל"ו), וכפי הנראה (שם פסוק י"ז וסי' ל"ב א') היה זה בשנה העשירית למלכות צדקיהו, וכפי זה י"ל ששובו אל המצור שנית היה בתחילת אייר שמאז עד י' תמוז לשנת החורבן היה ת"ל יום, ובעת סר נבוכדנצר מן העיר הכינו להם לחם לימי המצור והכינו לש"ץ יום שהוא שנה וחדש, כי לא מצאו יותר, וז"ש "מספר הימים אשר אתה שוכב שלש מאות ותשעים יום" ואחר ש"ץ יום החל הרעב בעיר וסבלו רעב ארבעים יום, שאז מתו ברעב ודבר וחרב בתוך העיר עד שנבקעה העיר (כמ"ש (ירמיה כ"א ד')) ובכ"מ, ולפ"ז בש"ץ ימים הראשונים אכלו במשקל, וז"ש
ביאור המילות
(ט-יב) "מספר הימים", הלא יפלא שלא הכין לחם לארבעים יום האחרונים? ומ"ש שיאפה עוגת שעורים הלא היה מעורב חטין ושעורים ויתר מינים בכלי אחד ואכלם ביחד:
א) יאכל עוגת שעורים שהוא מאכל בהמה, לרמוז על ימי גלותם שיהיה אחרי תום המצור, שיהיה מאכלם מאכל בהמה כמו שהם עזבו צורתם הישראלית ונזורו אחור להיות כבע"ח בלתי מדברים,
ב) "שיאפה העוגה בגללי צאת האדם", להורות שהגם שמאכלם מאכל בהמה, צואתם וטומאתם היא אנושית שהיא טמאה ומוסרחת, כי חטאו בצורתם שהיא הנפש המדברת אשר טמאוה:
"ואומר", הנביא התרעם על שצוה לו לאכול דבר משוקץ שיהיה למשל על טומאתם, "הנה נפשי לא מטומאה" ר"ל לא בדברים המטמאים הנפש, ולא במאכלות המטמאים אותה, לא מאכלות האסורות לישראל כי "נבלה וטרפה לא אכלתי", ולא המטמאים את הכהן (כי יחזקאל היה כהן) "כי בשר פגול לא בא אל פי", וא"כ איך יצויר על ידי אכילתי טומאת הנפש:
"ויאמר אלי ראה נתתי לך" ר"ל לך לפי קדושתך וטהרתך יספיקו "צפיעי הבקר תחת גללי האדם" שצפיעי הבקר שהוא משל על טומאת הגוף (שהבקר אין לו נפש) יספיק לצייר הנמשל של גללי האדם שמורה על טומאת הנפש, ויספיק להעיר המשל הנרצה "במה שתעשה את לחמך עליהם":
"ויאמר אלי" עתה באר המשל הראשון מה שיאכל ש"ץ ימים במשקל זה יורה כי "הנני שובר מטה לחם בירושלים" בעת המצור "ואכלו במשקל ובדאגה" כי ידעו שיופסק הלחם אח"כ:
"למען" ור"ל ומה שאחר הש"ץ יום יחסר לחמך מן המשקל הזה, זה לאות "למען יחסר לחם ומים" ובארבעים יום קודם הבקעת העיר "ונשמו איש ואחיו" כי אז נעשה ביניהם מהומות ומלחמות כי מקצתם רצו להבקיע העיר, ואז "ונמקו" ע"י דבר וחרב ורעב כמ"ש הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם וכו' (ירמיהו כ"א):
