"ואתה", עתה צוה לו שיעשה סימן אל מה שיתהוה בעיר בסוף ימי המצור, "קח לך חרב חדה", ואת החרב הזה תער הגלבים תקחנה ר"ל שתעשה מן החרב תער, "והעברת", השער דבוקים אל הגוף ורמז להעם שדבקם ה' אליו ועתה מעביר אותם מאתו, ושער הראש היו רגילים לגלח והיה נוול אל הנושאם וזה משל אל הרשעים, ושער הזקן היה לכבוד והוא משל אל הצדיקים (כמ"ש ישעיה ז') והנמשל שיספה צדיק עם רשע:
"שלשית באור תבעיר", הוא משל אל מה שבסוף ימי המצור יכלו שליש העם ברעב ודבר בתוך העיר, "ולקחת" הוא משל אל שהשלישית יכה האויב בחרב סביבות העיר, "והשלישית תזרה לרוח" הוא משל על אלה שברחו מן האויב ונתפזרו לכל רוח, "וחרב אריק אחריהם" כי רבים מהם תשיגם חרב בארצות אויביהם:
ביאור המילות
(ב-ד) "באור תבעיר", ושרפת באש, בער, מציין תחלת הבערה, ומצייר שתחלת הבערה תהיה באור שהוא קטן מאש, ושרפה מציין השרפה עצמה כמ"ש (ישעיה ח', ד' י"ז) כי אח"כ כבר היה אש שורף סביבותיו:
"ותמר", תחת שהיה הכונה האלהית שהיא תהיה לאור עמים בין במשפטים בין אדם לחברו בין בחקים בדברי עבודה למקום, שעז"א בתוך הגוים שמתיה, היה בהפך, "כי המירה את המשפטים לרשעה יתר מן הגוים", כי הגוים היה להם משפטים שכליים שיסדו להם חכמיהם, והגם שהנימוסים האנושיים אינם מספיקים, בכ"ז אינם סותרים תמיד אל היושר, רק שנלוזים מן המשפט האלהי, אבל הם שהיה להם משפטים אלהיים ומאסו בהם עשו תמיד הפך המשפט האלהי שהוא הקצה ההפך מן הטוב, וכן בחקים שבין אדם למקום "עשו הפך החקים האלהיים", ותחת שהאומות לא הפכו דברי אלהים כי לא ידעו מהם, והגם שחקיהם לא טובים לא יסדו אותם בכונה שיהיה הפך הטוב ולא סרו במזיד ובשאט נפש, (והגוים שלא היה להם מלכות מיוחדת היה להם משפטים גרועים מן הארצות שהיה להם מלך במשפט יעמיד ארץ, וישראל היו גרועים עוד יותר מהם, והארצות הרחוקים מא"י היו להם חקים משונים יותר. ושל ישראל גרועים מהם):
ביאור המילות
"משפטי", חקותי, בחקים יציין הנמוסים שאין להם טעם, ובמשפטים מציין הדינים שבין אדם לחברו שי"ל טעם, כמ"ש באילת השחר (כלל תסי"ו) עיי"ש:
"ותמר", מבנין הפעיל, מן כי המרו את רוחו, שהחליפו מצות ה':
"לכן" עוד הוסיף בשלש עונשים אלה להגדיל אותם וזה במה שה' גזר גז"ד בשבועה וז"ש "חי אני נאום ה'", וזה בעבור שטמאו המקדש, וז"ש "יען את מקדשי טמאת בכל שקוציך" שהעמידו גלולים בהיכל, "ובכל תועבותיך" יתר תועבות שחשב לקמן (ס' כ' פ' י"א), לכן "גם אני אגרע" חוץ ממה שיגרע בך הרעב והאויב גם אני אוסיף לגרע אותך "ולא תחוס עיני":
ביאור המילות
"שקוציך, תועבותיך", בבואם נרדפים יציין בשיקוץ הע"ז, ובתועבות יציין יתר תועבות, כמו שבמשכב זכור ובהמה וכל העריות אמר לשון תועבה, ובדברים הבזוים ונמאסים לאכילה תפס לשון שקץ:
"לא תחוס עיני", לא "אחמול", עיין הבדלה לקמן (ז' ד'):
"שלשתיך", מפרש איך יוסיף בכ"א מן הג' עונשים הנ"ל, בשליש הראשון שאמר בפ' י' שאבות יאכלו בנים ברעב יוסיף גם דבר וז"ש "בדבר ימותו וברעב יכלו" וזה יהיה "בתוך העיר" כנ"ל, "והשלישית", שאמר (שם) ועשיתי בך שפטים "בחרב יפלו סביבותיך" יהרגום חיל כשדים סביבות העיר. וזה מ"ש (פסוק ב') ולקחת את השלישית תכה בחרב סביבותיה, "והשלישית", שאמר (פסוק י') וזריתי את כל שאריתך לכל רוח, "לכל רוח אזרה וחרב אריק אחריהם", וכמ"ש בפסוק ב':
"וכלה", מפרש ע"י שהשליש הראשון שימותו בעיר "יכלה אפי" החיצון, וע"י שהשליש השני יפלו סביבות העיר "אניח חמתי" הפנימית, וע"י שהשליש השלישי יזרה לכל רוח "והנחמתי", וכ"ז יהיה לתכלית "שידעו כי אני דברתי" שהעונש השגחיי, ושהיה העונש "בקנאתי בכלותי חמתי בם", ע"י שיכלה חמתו הפנימית שאין זה ממדת רחמיו שמדתו הוא שלא יעיר כל חמתו, ידעו שזה בא מסבת הקנאה שקנא על כבוד המקדש כמ"ש יען את מקדשי טמאת:
ביאור המילות
"אפי וחמתי", החמה הוא שמירת הכעס בלב, והאף הוא אשר יצא לפועל להעניש, ויש אף בלא חמה כמו האב המכה את בנו, ויש חמה בלא אף אם נוטר בלבו, ובאו עוד בס' זה (ז' ח', י"ג י"ג, כ' ח' כ"א, כ"ב כ', ל"ח י"ח):
"ואתנך", ומזה יתחיל לפרש מ"ש בפסוק ד' ומהם עוד תקח והשלכת אותם אל תוך האש וכו' ממנו תצא אש אל כל בית ישראל, "שאתנך לחרבה ולחרפה בגוים אשר סביבותיך" שהנשארים אחרי מות גדליה הלכו למצרים ונתפזרו ביתר ארצות, והיו לחרבה ר"ל שנהרגו בחרב נבוכדנצר במצרים והנשארים היו לחרפה:
"והיתה חרפה וגדופה", ר"ל החרפה והגדופה שלך מה שיחרפו ויגדפו אותך, זה יהיה "מוסר ומשמה לגוים אשר סביבותיך", שיענשו על מה שמגדפים קדושת ישראל, ויש הבדל בין "חרפה" ובין "גדופה", שהמגדף הוא מחרף דבר שיש בו קדושה, ור"ל החרפה תהיה מוסר, והגדופה תהיה משמה לגוים, שע"י מה שיחרפו אותך על רוע מעשיך ראוי שיקחו מוסר איך ענש ה' אותך על רוע המעשים, אבל במה שיגדפו גם תורתך ואת אלהי ישראל עי"ז יהיו שממה ויענשו ע"ז כי היה להם לקחת מוסר ולדעת אשר "בעשותי בך שפטים באף ובחמה ובתוכחת חמה" שהיו שפטים רעים ע"י אף נגלה וחמה נסתרת וע"י תוכחות מגולות שידעו כולם כי שפכתי חמתי עליהם הלא מזה היה להם לדעת "שאני" ה' "דברתי" ושהוא עונש השגחיי, ולא היה להם לגדף את אלהי ישראל ותורתם:
"בשלחי" מבאר איך היה להם להאומות להכיר שהעונש שבא על ישראל הוא השגחיי ושבא בתוכחות חמה, ר"ל שיש הוכחות רבות על חמת ה', ושאין הרעה טבעיית או מקרית, וזה יוכר משתי הכרות,
א) שאם תבא על ישראל רעה שתבא גם על האומות יראו שבאה על ישראל בהפלגה יותר, וז"ש "בשלחי את חצי הרעב הרעים בהם אשר היו למשחית" באו"ה, אז יראו כי בעת "אשר אשלח אותם לשחתכם" ר"ל עת שאת הרעב ששלחתי על או"ה אשלח על ישראל אז "ורעב אוסיף עליכם" יבא בתוספת מאשר בא על האומות "ושברתי לכם כל מטה לחם" לגמרי, וזה ראיה שבא עליכם בהפלגה ע"י ההשגחה, (הוכחה ב') מצד שעל או"ה לא שלח רק רעה אחת רעב לבדו, אבל על ישראל ילוה אל הרעב עוד רעות אחרות, וז"ש.
ביאור המילות
"חרפה וגדופה", כבר בארתי (ישעיה ל"ז כ"ג) שהמחרף יהיה גם מאדם לאדם, אבל המגדף עקרו את ה' הוא מגדף, או אם מגדף קדושת ישראל ותורתם, ומלת והיתה מוסב על החרפה והגדופה (כי לפי' המפ' היל"ל והיית בנוכח) ומשמה הוא יוצא, דבר הגורם שממה לאחרים:
