"אכול את המגלה הזאת" כי מפני שראה כתוב עליה קנים והגה שהיא יראת העונש והמקבל דבר ה' מפני הכרח העונש אינו קנין דבוק בנפש ולא תתקיים אצלו, א"ל שיאכל את המגלה עד שתבא אל תוך מעיו ותכתב על לוח לבו, כמ"ש ותורתך בתוך מעי, ועל לוח לבם אכתבנה, וז"ש "אכל ולך דבר":
"ויאמר בטנך תאכל" לא כאוכל בפיו לבד רק שירדו חדרי בטן "ומעיך תמלא" שלא תתקיים התורה עם מחשבות אחרות מהבלי עולם רק בטנך תמלא את המגלה שלא ימצא בקרבך רק דבר ה' לבד.
"ותהי בפי כדבש למתוק" שמלבד הטוב שמצא בדברי ה' מצא בם גם הערב לחיך, כמ"ש ומתוקים מדבש ונופת צופים:
"ויאמר, לך בא אל בית ישראל" (צוהו ציוי רביעית), "ודברת בדברי אליהם" כי בני הגולה הורגלו לדבר בלשון כשדים ולשון העמים, צוה אל הנביא שידבר דבריו בלה"ק כמו שקבל מה', ולא תאמר שתצטרך לדבר בלשון כשדים שאין אתה מבין אותה:
"לא אל", ואל תאמר כי תצטרך לדבר נבואתי בלשון כשדים כדי שיבינום גם הגויים, כי "לא אל עמים רבים עמקי שפה" אתה שלוח "אשר לא תשמע דבריהם" ותצטרך ללמוד לשון כשדים, ובכל זאת אני אומר לך גם "אם לא אליהם שלחתיך" והגם שאין נבואתך מיוחדת אליהם בכל זאת "המה ישמעו אליך" כשיודע להם נבואתך ישמעו ויקבלו, ורק.
ביאור המילות
"אם לא", נדחקו המפרשים לפרשו מלשון שבועה, ויל"פ כפשוטו גם אם לא שלחתיך אליהם ישמעו אליך:
"בית ישראל לא יאבו לשמע אליך" וזה לא מצד שאין מבינים לשונך לשון יהודית רק מצד כי אינם אובים לשמוע אלי ולכן יאמרו אמתלא שאין מבינים לשון הנביא, "כי כל בית ישראל חזקי מצח" להכחיש הראיות והמופתים ע"י עזות מצח, "וקשי לב" בל ייראו מן העונשים המיועדים להם מפי הנביא:
"כשמיר" שהגם שהוא בעצמו חלוש בכ"ז הוא "חזק מצר" בדרך הסגוליי שיש בו לבקע צור החלמיש, כן "נתתי מצחך" שתנצחם בצד הסגולה האלהית שיש בך, "לא תירא אותם" מרעתם "ולא תחת" לא תשפל בעיני עצמך לפניהם מצד היותם רבים ונכבדים, "כי בית מרי המה" ויתבטלו נגדך:
"ויאמר אלי" (ציוי חמישית הודיעו למי נשתלח) "קח בלבבך" כי הנביא הזה השיג מחזות הרבה כמו מעשה המרכבה ובנין העתיד, אמר שיקח הדברים בלבבו כי לזה צריך הכנת הלב, "ובאזניך שמע" מה ששלחו בשליחות להוכיחם:
ביאור המילות
"קח בלבבך ובאזניך שמע", היה ראוי בהפך, ובפי' תקנתיו:
"ולך בא אל הגולה" הודיעו שאינו שלוח אל בני יהודה היושבים בארץ ישראל כי לשם היה ירמיה מיועד לנבאות. רק אל בני הגולה. ולא שילך לנבאות להעמים רק "אל בני עמך", כי גם הנבואות שנבא אל הגוים לא נצטוה להודיע הנבואות להעמים כמו שנצטוה ירמיהו (סי' כ"ו) רק שיודיעם אל בני ישראל, "ודברת אליהם" באורך, "ותאמר אליהם" שלא מלבך דברת רק "כה אמר ה'":
"ותשאני רוח" רוח ה' נשא אותו למעלה "ואשמע אחרי קול רעש גדול" כי אז נסתלקה המרכבה ללכת למקומה, צייר ששמע קול רעש שמורה שהליכת המרכבה עתה הוא להרעיש ממלכות.
"ברוך כבוד ה' ממקומו" ר"ל הגם שיסתלק הכבוד מבהמ"ק והברכה והשפע לא תרד מירושלים כי שם צוה ה' את הברכה עד עתה, בכ"ז הוא מקור הברכה במקומו אשר הוא שם:
"וקול כנפי החיות" שמע כי החיות נשאו כנפיהם, שזה מורה על ההנהגה שלא כסדר המערכת (כנ"ל א' ז'), כי מה שיעד עתה להפך כסא ממלכות ולהרגיז גוים לא התחייב ע"פ המערכת רק היה ענין השגחיי מאת ה', ובאופן זה קבלו החיות הכח מלמעלה בכנפיהם, "והשיקו הכנפים אשה אל אחותה" שהוא הורדת השפע והכח למטה (כנ"ל א' כ"ג), "וקול רעש גדול" שזה הכח שקבלו והשפיעו אז לעשות רעם ורעש ומלחמה וקול גדול:
"ורוח נשאתני ותקחני" כי תחלה נשאתו באויר במקומו ועתה נשאתו לרום והוליכה אותו ממקום זה, "ואלך מר בחמת רוחי" שרוח הנביא מצד עצמו היה מלא מרורות כי ראה הרעה העתידה לבא, רק שיד ה' וכח הנבואה היתה "חזקה עליו" לעוררהו בכח גדול אל השליחות:
"ואבא אל הגולה" למקום הנקרא "תל אביב", והגם "שאשב" במקום אשר "הם יושבים שם", ר"ל בין העם, "והגם שאשב" שם "שבעת ימים", בכ"ז ישבתי "משמים בתוכם" ולא דברתי דבר כי לא הגעתני דבר ה' בפרטות:
"צופה נתתיך", א"ל על שישב משמים ולא דבר דבר שבזה נפשות הוא חובל, כי הכין אות "שיהיה לבית ישראל כצופה" העומד בראש המגדל לראות אם יבא צר ואויב ולהזהיר את העם, אולם ואתה לא תזהירם מן חרב אדם, רק עת "תשמע ממני דבר" שהיא גזרת פורעניות "והזהרת אותם ממני" שישובו בתשובה:
א) ברשע העושה במזיד בשאט נפש וידעת כי לא יקבל דבריך, בכ"ז צריך אתה להזהירו, והנה בצד זה "אני אומר לרשע מות תמות" שאני גוזר עליו עונש מות, ואז אם "לא הזהרתו" להודיעו שנגזר עליו מיתה, או עכ"פ אם "לא דברת להזהיר רשע מדרכו" שתוכיחו על דרכו מצד השכל בדרך תוכחה כדי לחיותו, אז "הוא רשע" ר"ל בל תדמה כי טוב שלא תזהירו אחר שידעת שלא יקבל דברך מוטב שיהיה שוגג ולא יהיה מזיד, לא כן, כי בהפך שהוא רשע בעונו ימות,
א) שימות,
ב) שימות רשע, ולא יזכה בזה שהיה שוגג, "ודמו מידך אבקש" כי אולי היה שב מרשעו:
"ואתה" אמנם "אם הזהרתו ולא שב" בין "מרשעו" הקודם, ובין "מדרכו הרשעה" להבא, כי עוד הולך בדרך רשע, אז אל תחשוב שמת על ידך יען שנעשה מזיד, כי "הוא רשע בעונו ימות" ואתה אינך חייב בדבר, ובהפך "אתה את נפשך הצלת" במה שהזהרתו:
"ובשוב" (ענין ב') מי שהוא צדיק ויצא מצדקו לעשות איזה עול בשוגג, וז"ש "ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול", שהוא עול רק לפי ערך צדקו, שאצלו ה' מדקדק כחוט השערה ושגגות נעשות לו כזדונות, ואם היה רשע עושה עבירה כזאת לא היה נענש ע"ז וז"ש "ונתתי מכשול לפניו" הגם שהוא רק מכשול שנכשל בשוגג, בכ"ז אני נותנה לפניו, לפי ערכו, שלפי ערכו יוחשב לחטא באופן "שהוא ימות", הוא מצד ערכו מתחייב מיתה, מה שאחר לא היה נענש על דבר כזה, בל תחשוב שעל דבר קטן כזה אינך מחויב להזהיר,
א) מצד שהוא שוגג,
ב) מצד שזכיותיו יגינו עליו ולא יענש, דע כי לא כן הוא, רק "אם לא הזהרתו "
א) "בחטאתו ימות" שימות על חטאת השוגג,
ב) שזכיותיו לא יגינו עליו כי "לא תזכרנה צדקותיו אשר עשה" להצילו על ידיהם מעונש, וממילא "דמו מידך אבקש":
ביאור המילות
"מכשול", הוא בלא דעת, ולפני עור לא תתן מכשול, ואמרו רז"ל האי עון מזיד הוא וקרי ליה מכשול:
"בחטאתו", סתם חטא הוא שוגג, וזה ההבדל בין מ"ש למעלה בעונו ימות שהוא מזיד:
"ואתה כי הזהרתו" מצד שהוא "צדיק, לבלתי חטא" אף חטא קטן שוגג מצד שהוא "צדיק" והשוגג יחשב לו לזדון, ועי"כ "והוא לא חטא" את החטא השוגג, אז תרויח בשתים
א] כי "הוא חיה יחיה כי נזהר" כי בודאי ישמע לדבריך ותציל נפשו,
ב) "ואתה את נפשך הצלת", (וגם אמר ואתה כי הזהרת צדיק, ר"ל בל תחשוב שלא ישמע אליך וא"כ עי"ז יתהפך להיות רשע, כי גם שתזהיר אותו יהיה צדיק כי בודאי ישמע לדבריך):
ביאור המילות
"הזהרתו צדיק", הכינוי עם שם הפעול, ולפי מה שכתבתי בפירושי ר"ל הזהרתו מצד שהוא צדיק:
"ולשונך אדביק אל חכך, ולא תהיה להם" אף "לאיש מוכיח" הגם שלא תדבר דברי נבואה רק דברי תוכחת השכל גם באופן זה לא תוכיח כי "בית מרי המה" ובודאי לא ישמעו תוכחות:
"ובדברי אותך" שהוא אחר שתגמר המעשים שנצטוה לעשות בסי' ד' ובסי' ה', "אז אפתח את פיך", אולם אז לא תוכיחם כאיש מוכיח תוכחת מוסר משכלו, רק תאמר אליהם מאמר קצר, "כה אמר ה' השומע" תוכחת מוסר יזכה "שישמע" כי חיה יחיה, "והחדל" משמוע מוסר, "יחדל" מן העולם. זאת אמר ה':
