מלאכת שלמה על שבת ט
<< · מלאכת שלמה · על שבת · ט · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
א"ר עקיבא מנין וכו': כתוב בס' הליכות עולם פ"ג בשער החמישי מסורת בידנו וביד כל ת"ח שכל מקום ששנינו בראש הפרק אמר ר' פלוני כגון א"ר עקיבא מנין לע"ז כך היא הלכה ובכל מקום ששנינו בראש הפרק ר' פלוני אומר כגון רי אליעזר אומר דשבת אינה הלכה וכיוצא בזה בתלמוד שכל מקום שאומר תנא דבי ר' ישמעאל כך הלכה וכל מקום שאומר דבי ר' ישמעאל תנא אינה הלכה ע"כ. אמנם אני רואה שבזו המשנה פסק הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כחכמים גם ביד פ"ח דהלכות שאר אבות הטומאה:
מנין לע"ז: ירושלמי כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בע"ז מקיש ע"ז לנדה מה נדה מטמאה במשא אף ע"ז מטמאה במשא דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בשרצים מקיש ע"ז לשרץ מה שרץ מטמא בהיסט אף ע"ז מטמאה בהיסט. (צ"ע. ועי' ברש"י ז"ל בפרקין דף פ"ד ריש ע"ב שכתב שם דהיסט אפקיה רחמנא בנ' נגיעה ע"כ):
מטמאה במשא: ומפרש בגמ' דלהכי איתקש לנדה לומר דכשם שאין אבר שנחתך מן הנדה מטמא משום תורת נדה כך אין אבר של ע"ז מטמא כלל אע"פ שהוא אבר שלם כגון שהיא ע"ז של חוליות והקישה רחמנא לשרץ בקרא דשקץ תשקצנו לומר דאינה מטמאה במשא והקישה רחמנא למת בקרא דוישלך את עפרה אל קבר בני העם לומר דלא מטמאה בכעדשה ופרכינן ואימא לחומרא דאקשה רחמנא לנדה לטמויי באבן מסמא ולשרץ לטמויי בכעדשה ולמת לטמויי באהל ומשנינן טומאת ע"ז דרבנן היא דשקץ תשקצנו לאו לשון שרץ ממש הוא אלא עיקר קרא לכנות לה שם לגנאי אתא וקיימא לן דקולא וחומרא לקולא מקשינן וכן פי' הרמב"ם ז"ל. וכתב הר"מ די לונזאנו ז"ל ה"מ למימר שנאמר והוציאו את הנדה מן הקדש בד"ה סי' כ"ט והיינו ע"ז ע"כ. ועיין בגמרא בתוס' ד"ה אמר רבה ויתורץ שפיר טפי.
ונלע"ד דמעיקרא תנא מנין לע"ז מן הטעם שפי' רש"י ז"ל או מן הטעם שפי' תוס' ז"ל כמו שכבר העתיק שני הטעמים ר"ע ז"ל ובתר הכי תנא מנין לספינה שהוא ג"כ ענין טומאה וטהרה דומיא דבבא דע"ז ובדין הוא דליתני בתר הכי מיד ג"כ בבא דפולטת שהוא ג"כ ענין טומאה וטהרה אלא משום דבבא דפולטת ובבא דמרחיצין תרוייהו הוי ביום השלישי וגם דבבא דפולטת ילפותא דידה הוי מקרא דמתן תורה דאתייהיבא ביומא דשבתא מש"ה אקדים ותנא בבא דערוגה ובתר הכי תנא בבא דקושרין ובבא דסיכה דתרוייהו שייכי ליום הכפורים ואקדים בבא דקשירה לבבא דסיכה משום דבעי למיתני בסיכה אע"פ שאין ראיה לדבר כמו דתנא בבבא קמא נבי חרס כדי ליתן בין פצים לחברו דבסוף פירקין דלעיל וצ"ע אי כולהו הוי ראיה גמורה מדלא תני אע"פ שאין ראיה לדבר רק בהני תרתי גבי חרס וגבי סיכה כדכתבינן. והרמב"ם ז"ל בבא דערוגה פי' סי' בעלמא הוא מלת זרועיה וז"ל ואינה ראיה אלא אסמכתא חלושה כמו סימן ע"כ.
והגיה הר"י ז"ל שמטמא (בקמץ תחת המ') וכן בכולה מתני' מחק הה"א:
מנין לספינה וכו': ר' עקיבא קאמר לה כנלע"ד וכן ערוגה אע"ג דבודאי מוסכמת ודברי הכל היא. אבל מנין לפולטת היא דלא כר"ע כמו שיתבאר בסמוך:
שנאמר דרך אניה בלב ים: בגמ' בברייתא יליף לה חנניה משק מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ שהוקשו לשק בקרא דמכל כלי עץ או בגד או עור או שק בעינן דמיטלטל מלא וריקן לאפוקי ספינה דלא מיטלטלה מלאה ואיכא בינייהו ספינה של חרס שלא הוקשה לשק בההוא קרא דלחנניה טמאה אע"ג דלא מיטלטלה מלאה אי נמי ספינת הירדן שהיא של עץ אלא שהיא קטנה דמיטלטלא מלאה ג"כ ע"י שורים או ע"י אדם ולחנניה טמאה ולרב פפא כפי גירסת רש"י ז"ל ר' יוסי דברייתא דמייתי בגמ' כחנניא דספינה של חרס או ספינה קטנה דהיינו ספינת הירדן טמאה וכפי גירסת ר"ת איפכא דלר' יוסי טהורה כתנא דידן:
בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל בלב ים וכו' עד ואפי' טענוה ביבשה. אמר המלקט כגון ספינת הירדן וכדכתבינן:
מנין לערוגה שהיא ששה על ששה: יש אומרים דערוגה ששה נפקא לן מדכתיב לחייו כערוגת הבושם ומשמע לחייו לשון לוחות וכן היו ששה על ששה מכלל דערוגה נמי כן הוא. תוס' ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל בד"ה שזורעים צריך להגיה בסופו ערבוב [ברע"ב ד"ר בטעות ערבו"]:
ד' על ד' רוחות הערוגה: פ"ק דקדושין דף ל"ט ופי' הר"ן ז"ל ד' על ד' רוחות הערוגה כלומר באמצע כל רוח ורוח וא' באמצע כלומר באמצע הערוגה ע"כ ופי' רש"י ז"ל ד' על ד' רוחות הערוגה דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה עם מקום הזרע הרי מן הזרע הנזרע בגבול הערוגה כנגד האמצעי ועד האמצעי שלשה טפחים ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל דבור המתחיל ארבעה וכו' עד וליניקה [ברע"ב ד"ר בטעות ולינקיה.] פשוט הוא שכצ"ל. בסוף לשוט ז"ל שכתב ובמס' כלאים פירשתי הלכות ערוגה וכו'. אמר המלקט תמצאינו כתוב בשמו ז"ל ברפ"ג דמסכת כלאים בכלל לקוטָי בחבור זה אבל פה העתיק ר"ע ז"ל לשון רש"י ז"ל בקיצור. וי"ס דגרסי' ארבעה בארבע רוחות ול"ג מלת על וכן הוא ברי"ף ז"ל:
ואחד באמצע שנא' כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרעה תצמיח לא נאמר אלא זרועיה תצמיח: כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
שהיא טמאה: דלא כר' אלעזר בן עזריה דהא שמעינן ליה דקאמר טהורה בפ"ח דמסכת מקואות וגם בברייתא דמייתי בגמ' ולמאן דמוקי כתנאי רישא רבנן וסיפא דמרחיצין ר' אלעזר בן עזריה דהוא אמר לה לקמן בפי"ט ומאן דלא מוקי כתנאי משבש לה ותנא ברישא טהורה וכולה ראב"ע היא. ותמצא מאן הוא אמורא דמוקי כתנאי ומאן הוא אמורא דלא מוקי כתנאי כתוב במציעא פ"ג סי' ט' ע"ש בבבא דחבית. וכתבו תוס' ז"ל דאומר ר"י דמאן דמשבש לה ותני טהורה אינו מגיה למתני' טהורה לאוקומה אליבא דחד תנא אלא בלא"ה איכא דתני טהורה ואיכא דתני טמאה ע"כ וכן נראה דגריס הר"ן ז"ל שהיא טמאה אבל בהרא"ש ז"ל מצאתי הגירסא שהיא טהורה. ואפשר דטמאה הוה גריס אלא דפסק הלכה נקט טהורה. אכן ה"ר יהוסף ז"ל כתב שמצא בספרים ישנים טהורה:
בפי' ר"ע ז"ל הראוי להזריעה צ"ל הראוי להזריע. עוד בפי' ר"ע ז"ל ומתני' משבשתא היא ותני מנין לפולטת ש"ז ביום השלישי שהיא טהורה שנאמר היו נכונים לשלשת ימים ולשלשת ימים דאמר קרא היינו ליום השלישי דביום השלישי להפרשה ניתנה תורה אי נמי לאו משבשתא היא אלא ראב"ע היא דס"ל הפולטת ביום השלישי טמאה ולית הלכתא כותיה עכ"ל ז"ל. אמר המלקט לפי מה שכתבתי מסוגית הגמ' וממתני' דפ"ח דמקואות נלע"ד להגיה פה כך ומתני' משבשתא היא וכו' עד להפרשה ניתנה תורה ומתני' ר"א בן עזריה היא א"נ לאו משבשתא אלא מתני' רבנן היא דס"ל הפולטת ביום השלישי טמאה ולית הלכתא כותייהו דו"ק: וכתבו תוס' ז"ל וא"ת אכתי למאן דלא מוקי כתנאי אכתי הויא מתני' כתנאי דרישא דמתני' ר' עקיבא הוא דקתני לה וסיפא דקתני פולטת טהורה היינו דלא כר' עקיבא דפליג אר"א בן עזריה בברייתא ובמתני' דפ"ח דמקואות וי"ל דלא קפיד לאוקומי כתנאי אלא בתרי באבי הסמוכות זו אחר זו אבל אההיא דריש פירקין המרוחקת מההיא דפולטת לא קפיד ע"כ:
שנאמר היו נכונים לשלשת ימים: אע"פ שבאותה שעה עדיין לא ניתנה תורה מ"מ מסתמא הקפידה תורה על דבר שעתיד להיות טומאה אחר מתן תורה ואע"ג דלא הקפיד על זבין ומצורעים ובועלי נדות היינו משום דלא הוי בהו קלות ראש וכדתניא בפ' מי שמתו אבל בעלי קריין אסורין דמחמת קלות ראש הוא בא. תוס' ז"ל:
מרחיצין וכו': ירושלמי אנן תנינן מרחיצין את הקטן תנאי דבי רב תנו מרחיצין את המילה ר' אבהו בשם ר' יוחנן הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן א"ר יוסי ע"כ את אמר מרחיצין את הקטן דתני שמואל לעולם אין מונעין לא שמן ולא חמין מע"ג מכה בשבת א"ר ייסא כל שעה הוה ר' זעירא אומר לי תני מתניתך ולא עוד אלא שמזלפים חמין ע"ג מכה בשבת אם אומר את שמרחיצין את המילה מה בין מכתו של גדול למכתו של קטן ר' אבין בשם ר' אבהו טעמא דראב"ע ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים בהיותו כואב אין כתיב כאן אלא בהיותם כואבים בשעה שכל אבריהם כואבים עליהם:
בפי' ר"ע ז"ל וכ"ש ראשון ושני עיין במ"ש לקמן בפי"ט סי' ג':
אם יהיו חטאיכם כשנים וכו': הא דלא קאמר כשני לשון יחיד בלא מ"ם דומיא דכשלג אמרי' בגמ' דה"ק קרא אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו כשלג ילבינו ובירושלמי תני ר' אליעזר אומר אם יהיו חטאיכם כשנים שבין שמים לארץ כשלג ילבינו יותר מכאן כצמר יהיו ר' יהושע אומר אם יהיו חטאיכם כשנים כשני אבות כשלג ילבינו יותר מכאן כצמר יהיו ור"י בן פזי אומר אם יהיו חטאיכם כשנים ילבינו בראשון אם יאדימו כתולע כצמר יהיו בַּשֵנִי:
ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו: מקיש סיכה לשתיה רש"י ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל אע"פ שאין ראיה לדבר שנאמר ותבא כמים וגו' ומיהו ראיה גמורה לא הוי משום דקרא לא מישתעי בשתיה אלא ברחיצה משום דמשמע מים דומיא דשמן מה שמן מאבראי אף מים מאבראי וקשה לר"י דבפ' בתרא דיומא קאמר דרחיצה איקרי ענוי. מנלן אמר מר זוטרא מהכא ותבא כמים בקרבו מים דומיא דשמן מה שמן מאבראי וכו' ופריך והא האי תנא איפכא נסיב לה דתנן מנין לסיכה ומאי פריך והא תנא דמתני' קאמר שאין ראיה לדבר אלא זכר לדבר משום דמים דומיא דשמן כדפרישית. ואומר ר"י דפריך הכי דאי חשיבא ראיה גמורה דרחיצה כסיכה כדקאמרת לא ה"ל להאי תנא למעבד מינה אפי' זכר בעלמא. קשה לרשב"א דאמאי מייתי האי קרא שאינו אלא זכר בעלמא ה"ל לאתויי קרא דלחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי דהוי דרשה גמורה ומיניה נפקא לן בפרק בתרא דיומא דסיכה איקרי ענוי עכ"ל ז"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל אין רוצה באמרו כשתיה שיתחייב עליה כרת כשתיה רק שיתחייב עליה מלקות ע"כ בקיצור פי' מלקות מדרבנן:
המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה: והשתא הדר תנא לדיני שיעור הוצאה דאיירי בה ואזיל מריש משנת ועוד כלל אחר אמרו וכו' עד סוף פ' הזורק דזריקה תולדה דהוצאה היא:
תבלין כו': עי' במ"ש בפרק שני דערלה סי' ו' סוף סי' י':
קליפי אנוזים וקליפי רמונים וכו': כצ"ל ומייתי לה במכלתין פ"ח דף ע"ט. ופי' שם רש"י ז"ל פי שבכה קופיא נותנין בגד באמצעיתה ע"כ. ובגמ' פריך עלה ורמינהי המוציא סמנין שרויין כדי לצבוע בהן לאירא ומשני מתני' בשאינם שרוין והבא לשרות אינו שורה פחות מכדי בגד קטן. ובירושלמי פריך תמן לקמן פי"ג תנינן שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה שיעורו וכו' והכא את אמר הכין ומשני תמן בצובע ברם הכא במוציא לצבוע:
בגד קטן פי שבכה: ס"א בגד קטן בשבכה וכן בערוך ובהרי"ף ז"ל בסבכה. ובקצת נוסחאות כסבכה וכן הוא בירוש':
מי רגלים: תנא מי רגלים עד בן מ' יום ותוס' ז"ל גרסי עד מ' יום פי' דמשלשה ימים עד מ' יום מעבירין אותה על הכתם אבל תוך שלשה ולאחר מ' יום אין מעבירין:
נתר: תנא נתר אלכסנדרית ולא נתר אנפנטרין:
קמוליא: ס"א קמוניא בנו"ן. וכתב הר"מ לונזאנו ז"ל אבן סינא קמוליא בלע"ז טירא די אשפנייא הוא רקועי לבנים מזהירים טובים בטבעם כאפוריים וממנו יש הרבה מה שאין לו וכולו מתפרך מהרה ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל צריך להגיה שלוף דוץ בצדי [ברע"ב ד"ר "שלוף דון".]:
ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן בשבכה: אשלג בלשון תלמוד שונאגא שמיה ומשתכח בנוקבא דמרגניתא ומפקי ליה ברמצא דפרזלא:
כדי להעביר על הכתם: כך צ"ל:
פלפלת כל שהיא: לשון נקבה וביד פלפל כל שהוא. ירושלמי תנא אף ריח רע כל שהוא וא"ר איליא אף ר"ש מודה בה ומודה ר"ש באיסורו הנאה ע"כ [הגה"ה צ"ע וגם לקמן ס"פ המצניע צריך עיון בסי' ה' ויתכן שמשם יובן קצת ועיין ג"כ תוי"ט.] ובבבלי ג"כ ת"ר ריח רע כל שהוא שמן טוב כל שהוא ארגמן כל שהוא שגם הוא ראוי להריח. בתולת הורד. פי' ורד בחור עלה אחת:
מקק: רקב הנופל ממספרים או ממטפחות שבלו נקרא מקק לשון המק בשרו:
ר' יהודה אומר אף המוציא ממשמשי עבודה זרה וכו': ועיין לעיל פ"ז סי' ג':
המוציא קופת הרוכלין וכו': ביד ס"פ י"ח דהלכות שבת וכתב שם ואפי' הוציאן בתוך כפו אינו חייב אלא אחת ע"כ:
אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת: תימא דמאי קמ"ל פשיטא דאפי' בהוציא וחזר והוציא אינו חייב אלא אחת כמו בקצר וחזר וקצר כ"ש בבת אחת ותירץ ר"ת דמיירי כגון שנודע לו על מין זה ונתכפר וחזר ונודע לו על מין אחר אפ"ה פטור דהוי הכל כמו דבר אחד ואפי' כפרות אין מחלקות תוס' ז"ל. ועיין מ"ש התוי"ט לקמן פרק עשירי במשנה ב':
זרעוני גינה פחות מכרוגרות: במכלתין פ"ח דף ע"ט אלא שנפל טעות שם. ובגמרא רמי עלה ממתני' דלעיל פ"ח דקתני זבל וחול דק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים כדי לזבל כרישא אלמא זרע הבא מגרעין אחד חשיב ומשני הא דזריע הא דלא זריע כשהוא זרוע אדם טורח בשביל אחד מהם אבל דלא זריע אין אדם טורח בשביל גרגיר אחד לזורעו:
ר' יהודה בן בתירא אומר חמשה: פי' חמשה גרעינין ולהחמיר אתא:
זרע קשואים שנים: ת"ק קאמר לה והלכתא היא:
חגב חי כל שהוא: גרסי' ופשיטא דבטהור עסקי':
מת כגרוגרות: ירושלמי הדא דאת אמר בטהור אבל בטמא כמלא פי הכלב:
צפרת כרמים: בחולין פ' אלו טרפות מוכח דמין חגב טהור הוא וכן פי' בערוך:
שמצניעין אותה לרפואה: ירושלמי א"ר אחא שכן אשה סטופה מושחת ממנה והיא מתרפא תמן אמרין מאן דבעי נפרוש מן דרך הארץ אכיל פלגא ושביק פלגא של שמאל אוסר ושל ימין מתיר אבד כל שהוא חסר כל שהוא אין לו תקנה עולמית כיצד הוא עושה א"ר יוסי ב"ר בון יהיב לה גו צלוחית דבש. ר"י אומר אף המוציא חגב (חי) טמא כל שהוא. הא טהור (צ"ע) בין חי בין מת כגרוגרת ר"י כדעתיה דר"י אומר אוכלין טהורין אין משחקין בהן והא כתיב התשחק בו כצפור (וכו') א"ר מתניא מכיון שהיא מחוסרת שחיטה כטמאה היא ע"כ:
מפני שמצניעין אותו לקטן לשחק בו: דס"ל לר"י דאי מיית תינוק מיספד ספיד ליה ולאו אורחי' למיכליה: