מלאכת שלמה על קידושין ב

<< · מלאכת שלמה · על קידושין · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

האיש מקדש:    רפ"ק דמכילתין וירושלמי פ' התקבל ועיין במ"ש בר"פ דלעיל וביד פרק ג' דהלכות אישות סימן י"א י"ד י"ט. ובפ' חמישי סי' כ"ו כ"ז כ"ח. ובטור א"ה סי' ל"ה ל"ו ופי' הריטב"א ז"ל האיש מקדש בו ובשלוחו פי' שליח שעשאו בעדים לקדש לו הן אשה זו הן אשה סתם והאשה מתקדשת בה ובשלוחה פי' שליח שעשאתו בעדים לקבל קדושיה הן מאיש זה הן מכל איש סתם ובין בשליח דידיה בין בשליח דידה לא בעינן קנין כלל כי היכי דלא בעינן בשליחות דעלמא אפי' בדבר של ממון ואפי' באדרכתא דהא לא מקני ליה מידי דליבעי קנין וכ"ש בשליחית גיטין וקדושין שאין מקום לקנין מיהו עדים בעינן דאי לא אין אחד מהם נאמן שהוא שליח ע"כ. עוד כתב אהא דפריך בגמ' השתא בו מקדש בשלוחו מיבעיא ומשני אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כתב פי' בלאו הכי נמי ה"מ לשנויי דלא זו אף זו קתני כדמשנינן בעלמא אלא דכל היכא דאפשר לפרושי באנפא אחרינא לא מוקמי' מתני' בלא זו אף זו ע"כ. אנן תוס' ז"ל תרצו דבשתי תיבות לא שייך למימר לא זו אף זו קתני ע"כ. וכן דעת ספר כריתות בלשון למודים שער ב' דבבבא א' לא משני הכי. אכן בשער שלישי דלשון למודים דף מ"ה הקשה על מאי דאמרינן דבבבא אחת לא אמרינן לא זו אף זו מפ"ק דמעילה דף ה' ובשלוחו שליח קדושין ילפינן בגמרא מדכתיב בגירושין ושלחה מלמד שהיא עושה שליח ושלחה תניינא מלמד שהשליח עושה שליח וקדושין ילפי' מגירושין מהקשא דויצאה והיתה ואיכא מאן דיליף לשליחות מקראי אחריני ועיין במ"ש פ' האשה דפסחים סי' ז'. וז"ל הר"ן ז"ל תניא ר' יהושע בן קרחה אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד דנפקא לן מדכתיב תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד כדאיתא בחולין פ' השוחט ואפ"ה אמר רחמנא ושחטו דמשמע שכולן שחטו והיינו משום שהוא שוחט בשביל כולם ובשליחותם ושלוחו של אדם כמותו מיהו בגמרא מסקינן דמהאי קרא לחודיה ליכא למיגמר לכל התורה כולה דמה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח כלומר שהכהנים שלוחין הם ואדרבא ע"י שליח דוקא ולא ע"י הבעלים אלא דבגירושין נמי ילפי' שליח מדכתיב ושלח ושלחה כדאיתא בגמרא ומבינייהו דהיינו מגירושין וקדשים ילפי' לכל התורה כולה דדיינינן הכי ומה קדשים שהן קדש ישנן בשליח שאר מילי כגון תרומה שהיא חול לא כ"ש מה לקדשים שכן רוב מעשיהן ע"י שליח גירושין יוכיחו מה לגירושין שכן הן חול אצל תרומה וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שישנן על ידי עצמו ושלוחו של אדם כמותו אף אני אביא תרומה וכ"ש שאר מילי שהן חול גמור. ומתרומה ילפי' דשלוחין בני ברית בעינן דלהוו בכל התורה כולה כדאיתא בפ' איזהו נשך ע"כ בקיצור:

האשה מתקדשת בה ובשלוחה:    לשון אחרון דבגמ' דעל האי סיפא אמר רב יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה אבל אם לא ראתהו איסורא ליכא דאשה ניחא לה בבעל כל דהו דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו וליכא למיחש שמא יתגנה בעיניה אבל באיש איסורא נמי איכא אם לא ראה אותה דאמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמ' אמר ואהבת לרעך כמוך ומאי דקתני האיש מקדש לכתחלה לא נקט ליה אלא לאשמועינן דין קדושין:

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה:    הקשו תוס' ז"ל מנא ליה לתלמודא למידק נערה אין קטנה לכתחילה לא משום אורחא דמילתא ותרצו דדייק מדקתני כשהיא נערה משמע דלגבי הך מילתא הוי דוקא ולא קתני האיש מקדש את בתו נערה משמע דוקא נערה אבל לא קטנה א"נ י"ל דדייק מדלא קתני במתני' האיש מקדש את בתו סתם כדתנן האב זכאי בבתו ולא מפרש נערה כי הכא משמע דהכא דמפרש נערה הוי דוקא ולא קטנה ע"כ:

בו ובשלוחו:    לריש לקיש דאמר כמחלוקת לגירושין בפ' ששי דמסכת גיטין גבי נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה כך מחלוקת לקדושין דלרבנן אם קדשה עצמה מקודשת ולר' יהודה אינה מקודשת מוקי מתני' דקתני בו ובשלוחו דשמעת מינה בה ובשלוחה לא כר' יהודה ולאו דברי הכל היא ופריך בגמ' והא קתני סיפא התקדשי לי בתמרה זו וכו' ואמרי' עלה מאן תנא התקדשי התקדשי הוא דהוי פרטא אבל בזו ובזו בלא התקדשי לא הוי פרטא ואמר רבה ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל א' וא' גבי היו חמשה תובעין אותו דבפ' חמשי דמסכת שבועות ואילו ר' יהודה פליג עליה בברייתא דאמר שבועה לא לך לא לך לא לך חייב על כל אחת ואחת אע"ג דלא הזכיר שבועה לכל א' וא' ומסיק אלא כולה ר"ש הוא ובשליחות סבר לה כר' יהודה דאביה ולא היא אבל לר' יוחנן אתיא רישא דמתני' לדברי הכל דע"כ לא פליגי רבנן וס"ל בין היא ובין אביה אלא בגירושין משום דבעל כרחה דמה לנו ולדעתו כי מקבל ליה איהו נמי על כרחו הוא אבל בקדושין דמדעתה ד"ה אביה ולא היא:

התקדשי לי בתמרה זו:    בפירקין דף מ"ד. וי"ס דגרסי התקדשי לי בזו פעם שלישית גם ברישא. ובירושלמי מאן תנא ווין ר' יהודה ברם כר' מאיר או בזו או בזו או בזו ע"כ. ועיין במ"ש בפ"ה דשבועות סימן ג':

עד שיהא באחת מהם ש"פ:    בגמ' פריש ר' אמי דהאי בבא דהיתה אוכלת ראשונה ראשונה קאי אסיפא דקתני בזו ובזו ובזו ומאי עד שיהא באחת מהן ש"פ עד שיהא באחרונה ש"פ וכדמפרש רעז"ל משום דמקדש במלוה קיימא לן דאינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה וכיון שרשאי להוציאם אינם של המלוה כלל ולאו מידי יהיב לה. אבל רב ושמואל דאמרי תרויהו לעולם דקאי ארישא כי אמר התקדשי התקדשי ול"מ קאמר ל"מ מַנַחַת דאי איכא ש"פ אין אי לא לא אבל אוכלת הואיל ומיקרבא הנאתה אימא גמרה ומקנייא נפשה קמ"ל ואהא מתני' א"ר יוחנן הרי שלחן והרי בשר והרי סכין ואין לנו פה לאכול כלומר הרי משנה שנוייה ואין אנו יודעין לפרשה. ובטור א"ה סימן ל"א ומפורש שם בין ברישא בין בסיפא ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק שמא תשוה תמרה אחת פרוטה במקום אחר:

משנה ב

התקדשי לי בכוס זה:    וכו' עד סוף סימן ג' ביד רפ"ח דהלכות אישות וסימן ב' ובתשובות הרשב"א ז"ל סימן אלף וקפ"ו. ובטור א"ה סי' ל"ח. ולשון התקדשי לי כתבו התוס' כלומר להיות לי מקודשת לעולם בשבילי כמו הרי הן מקודשין לשמים להיות לשמים ופשטא דמילתא מקודשת לי מיוחדת לי ומזומנת לי ע"כ:

של זהב ונמצא של כסף:    וכו'. ובגמ' פריך ולית ליה לר"ש הא דתנן בפ"ה דבבא בתרא יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור בהן אלמא איכא דניחא ליה בהא ואיכא דניחא ליה בהא והכא נמי איכא דניחא לה בכספה כגון שצריכה להשלים תכשיט של כסף שעישה ומסיק רבא הב"ע כגון שאמרה היא לשלוחה צא וקבל לי קדושין מפלוני שאמר לה התקדשי לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב מ"ס קפדא ור"ש סבר מראה מקום היא לו ואף אם לא יתן אלא כסף קבלהו ומאי נמצא דקתני דקא צייר בבלייתא פי' כשנתנו לשליח היה צרור בסמרטוט ומצאתו של זהב ומיהו היכא דטעאי איהי גופה אפי' ר"ש מודה:

ר"ש אומר אם הטעה לשבח מקודשת:    על שבח יוחסין כגון לוי ונמצא כהן או ממזר ונמצא נתין לא פליג ר"ש דהא לא פליג במתני' דבסמוך ואמרינן בגמרא ובפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ה) דר"ש ורשב"ג דבריש גט פשוט כדכתבינן התם ור' אלעזר דהתקבל לי גיטי ממקום פלוני דבפ' ששי דמסכת גיטין כולהו ס"ל מראה מקום הוא לו ובפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא ד' ע"ו) מוכח דרבי נמי ס"ל מראה מקום הוא לו:

משנה ג

ע"מ שאני כהן:    וכו' בפירקין ד' מ"ט קודם מקומה:

נתין:    אמרינן בגמ' דפ' הערל דדוד גזר עליהם ונראה ממתני' שהיא בשבח יוחסין יותר מן הממזר. וקשה לע"ד דהתנן ס"פ בתרא דהוריות כהן קודם ללוי ולוי לישראל וישראל לממזר וממזר לנתין ונתין לגר וגר לעבד משוחרר דמשמע דממזר עדיף מנתין ועוד קשה קצת אמאי לא תנא נמי לוי ונמצא ישראל אי איפכא וכן נמי ע"מ שאני גר ונמצא עבד משוחרר או איפכא ולא מצאתי עד הנה מי שדבר בזה מאומה. ואפשר לומר להאי קושיא בתרייתא דאה"נ אלא דלא כי רוכלא ליזיל וליתני ולקושיא קמייתא נלע"ד נמי דלא קשי מידי דהכא דלענין נשואין מיירי ודאי נתין עדיף לה יותר דודאי האי אתתא הנשאת לממזר או לנתין ממזרת היא שהיא מותרת להם וכשהוא נתין מתגאה עליה לומר שהוא אינו ממזר ומסאנא דרב מכרעה לא בעיא ואפשר ג"כ שאם היא נתינה ואיהו ממזר לא בעיא ליה משום שמא יתגאה עליה לומר שסוף סוף הוא מזרע ישראל אבל לענין להחיות ולהשבת אבידה דמיירי ביה התם בסוף הוריות ודאי דממזר קודם שהוא מזרע ישראל כדתנן התם כך נלע"ד:

בן כרך ונמצא בן עיר:    אע"פ שהטעה לשבת טעות הוא רש"י ז"ל. ובירושלמי ניחא בן כרך ונמצא בן עיר בן עיר ונמצא בן כרך יכלא היא מימר בעיא הוינא מיצטנעא:

ע"מ שביתו קרוב למרחץ ונמצא רחוק:    ניחא קרוב ונמצא רחוק רחוק ונמצא קרוב יכלא היא למימר בעיא הוינא מטרפסא אזלא מטרפסא אתיא ע"כ:

בת או שפחה מגודלת:    גרסי' במתניתין אבל בערוך משמע דגריס גודלת ובגמ' מפ' מאי מגודלת גדלת פי גדלה בשבח יוחסין כגון שנולדה מעבד עברי שהיה מיוחס ומשו"ה בע"מ שאין לו ויש לו מציא אמרה לא ניחא לי שתהא שפחה חשובה דמתוך כך שהיא חשובה תהא מצויה לספר עם שכנותי ותשמע ממני דבר ותלך ותתנודד בי לפני שכנותי ותתן אותי לנוד ולקלס ומש"ה לא פליג ר"ש בה. ופירשו תוס' בשם ר"ח ז"ל מגדלת שיער הנשים כמו מרים מגדלה נשיא שמתוך שהולכת מבית לבית לקלוע מספרת כל הדברים ממני ע"כ. וכתוב בתוס' יום טוב ולי משנה שלימה ס"פ עשירי דשבת וכן הגודלת ע"כ ור"ח ז"ל סובר ערבך ערבא צריך לכן נלע"ד דנקט מגדלא נשיא שהוא מבואר יותר. ולשון הרמב"ם ז"ל שם רפ"ח דהלכות אישות שפחה או בת גודלת או אופה פירשוֹ מלשון גדילים ונקט לישנא קמא דאתמר בגמ'. ומצאתי כתוב עליו נקט רבינו כלישנא קמא מאי מגודלת גדולה ממש כלומר ראויה לשמשני דהיינו גודלת מלשון גדילים והיינו נמי אופה שגדולה היא וראויה לשמש ע"כ:

אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו:    אע"פ שאין הדבר כן אלא כמו שהוא עכשיו שאין תנאו אמת רש"י ז"ל. והקשה הר"ן ז"ל בפ' המדיר דף תק"ד אם איתא דיכולה האשה למחול בתנאי שאינו של ממון אמאי אינה מקודשת והעלה הוא ז"ל דזו מפני שאמרה דבלבה היה להתקדש לו הורע כחה ואינה יכולה למחול לפי שאילו התנתה להנאתה היתה יכולה למחול ולומר הרי אתה לי כאילו היית עשיר שהקדושין היו תלוין משעה ראשונה עד שתראה אם תקפיד או לא תקפיד אבל זו שמשעה ראשונה לא היתה מקפדת ואעפ"כ התנתה כיון דדברים שבלב אינם דברים נתבטלו קדושיה לאלתר שלא להנאתה התנתה אלא תנאי גרידא היה ובטלו הקדושין מיד אבל במתנה להנאתו יכול הוא שיאמר לה הרי את עלי כאילו אין עליך נדרים עכ"ל ז"ל. ונלע"ד דמלות בלבי היה להתקדש לו אעפ"כ הן ג"כ דברי האשה וכדמוכח מן המפרשים ז"ל ולא היה צריך דבר זה להכתב אלא מפני שהיה מי שחלק עמו על זה שאמר שהן דברי התנא אע"פ שכבר קתני ברישא אף על פי לכן כתבתיו הנה והמשכיל יבחר. אחר זמן רב מצאתי שגם החכם הר"ס ז"ל כתב כדברי. וכן היא שהטעתו ס"א וכן הוא בוי"ו וק"ל:

משנה ד

האומר לשלוחו:    להכי לא תנא האומר לחברו כדתנן בריש פירקין דלקמן משום דהא חברו הוא דכי קדשה במקום אחר אינה מקודשת דסבר לא טרח אבל שלוחו דטרח אימא מראה מקום הוא לו קמ"ל דאינה מקודשת דדוקא קאמר ליה מקום פלוני שיש לי שם אוהבים ואם בא אדם לומר דברים עלי בפניהם ימחו בידו. וכתוב בתוספות רי"ד אי קשיא אמאי לא פליג ר' אלעזר בשליחות לקבלה של אשה ומכשר כדפליג התם גבי גט משום דקבלת הגט הויא בעל כרחה מש"ה הוי מראה מקום אבל קבלת הקדושין אינם אלא מדעתה הלכך כך היא קפידא באשה כמו באיש ותנא איש וה"ה אשה וה"נ אמרינן התם ור' אלעזר מ"ש רישא דלא פליג ומ"ש סיפא דפליג ומשני איש דמדעתיה מגרש קפודי קפיד אשה דבין מדעתה בין בעל כרחה מיגרשא מראה מקום היא לו ע"כ. ובירושלמי מתני' דלא כרי' אלעזר ברם כר' אלעזר לעולם הרי היא מקודשת עד שיאמר לו אל תקדשנה לי אלא במקום פלוני ע"כ:

הרי היא במקום פלוני:    (וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל האומר לשלוחו צא וקדש לי את פלונית) שם תמצאנה ה"ז מקודשת דמראה מקום הוא לו ואין זה תנאי ותנן נמי בגיטין פ' התקבל כה"ג האומר תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול הרי היא במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר כשר וצריכא דאי אשמיעינן גבי קדושין משום דלקרובה קא אתי בהאי אתרא רחמו לי ולא ממללו מילי עילוואי ובהאי אתרא סנו לי וממלו מילי עילוואי אבל גבי גיטין דלרחוקה קא אתי אימור לא איכפת ליה ואי אשמועינן גבי גירושין בהאי אתרא נימא ליה דניבזי בהאי אתרא לא ניחא ליה אבל גבי קדושין אימא לא איכפת ליה צריכא. וביד פ"ז דהלכות אישות סי' כ"א ובטור א"ה סי' ל"ה ל"ו:

משנה ה

על מנת שאין עליה נדרים:    וכו' ביד פ"ז דהלכות אישות סי' ו' ז' ובטור א"ה סי' ל"ט:

כנסה סתם:    ביד שם ר"פ כ"ה וסימן ב'. והתם בכתובות מפרש האי כנסה אי קאי ארישא אהאי דקדיש על תנאי אי מילתא באפי נפשה וכבר הארכתי שם פ"ז סי' ז':

תצא שלא בכתובה:    התם בגמ' אמרי' כתובה הוא דלא בעיא הא גיטה בעיא מ"ש כתיבה דלא בעיא דאמר אי אפשי באשה נדרנית גט נמי לא תיבעי אמר רבה גט מדבריהם וכן אמר רב חסדא גט מדבריהם רבא אמר ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא שהמע"ה גבי איסורא לחומרא:

משנה ו

וכן קטן שקדש:    סבלונות ששלח אח"כ לאו לקדושין ניתנו והתם בגמ' פ' המדיר (כתובות דף ע"ד) בברייתא מסיים עלה אם בעל זה הקטן משהגדיל או זה שקדש בפחות מש"פ חזר ובעל קנו דגמר ובעל לשם קדושין ור"ש בן יהודה משום ר' ישמעאל אמר דאם בעלו לא קנו דכי קא בעיל אדעתא דקדושין הראשונים קא בעיל וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל שמחמת קידוש הראשון שילח וכו'. וגם שם יוד במלת שלח דרישא ודהאי סיפא. וביד פ"ד דהלכות קדושין סי' ז' ך'. ובטור א"ה סי' ל"א וסי' מ"ג:

משנה ז

כאחת אמר:    הרי שתיהן מקודשות לי. רש"י ז"ל. וילפינן לה בגמ' מקרא דכתיב לא תקח לצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך לקוחין באחת מהן ופרכינן ואי קדושין לא תפסי כרת מי מיחייב אלא אמר רבא קרא לא מיתוקם אלא בשקדשן זו אחר זו ומתני' כדרבה וסברא בעלמא הוא דאמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו הלכך כיון דבאחות אשה לא תפסי קדושין בזה אחר זה כי קדשינהו בבת אחת נמי לא הוו קדושין:

מעשה בחמש נשים:    וכו'. ביד רפ"ד דהל' אישות ובפ"ה סי' ג' וברפ"ט וסי' ב'. ואיתה פ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ג) ותוס' ר"פ בתרא דע"ז:

וקבלתה אחת מהן על ידי כולן:    וכו' פי' בשליחות כולן. ומה שפירש רעז"ל במתני' אליבא דהלכתא וכו' היינו כאביי דקיימא לן כותיה בקדושין שלא נמסרו לביאה שהיא קו"ף דיע"ל קג"ם. בסוף פי' רעז"ל אבל אם אמר כלכם כי היכי דאין אחיות מקודשות כך אין נכריות מקודשות. אמר המלקט דכשאמר כלכם קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה דכמו שהחמור אינו קונה דהא אין בו דעת לקנות כך האדם אע"פ שהוא בר דעת לא קנה שהרי לא הקנה לזה בלא זה. והכא נמי איכא חדא דלא חזיא ליה כלל. אבל הר"ן ז"ל כתב לדעת הרי"ף ז"ל שהביא המשנה כצורתה דלדידן דקיימ' לן דקני את וחמור קנה מחצה לא איצטריכינן לאוקומי מתני' באומר הראוים לביאה מכם תתקדש לי כדמוקי לה בגמ' דאפילו בדאמר כולכם נמי הנכריות הוו מקודשות אבל בעל הלכות והרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות אישות ס"ל דאפילו לדידן דקיימא לן גבי קני את וחמור דקנה מחצה הכא לא מיקדשא חדא מינייהו וכו' ע"ש בחילוק שנתן הוא ז"ל לדעתם ז"ל. ובטור א"ה סי' ל"ו וסי' מ"א:

משנה ח

המקדש בחלקו:    וכו'. ואיתה בפ"ק דב"ק דף י"ב. ותוס' פ' ואלו מנחות דף ע"ג. וביד פ"ה דהלכות אישות סימן ג' ד' ה':

בחלקו:    שחלק עם אחיו הכהנים אינה מקודשת והא דתניא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו לרבות קדשים קלים שהן ממונם של בעלים שיש בהם לשם ולעמיתו דברי ר' יוסי הגלילי ומשמע נמי דאם קדש בהן מקודשת במחיים מיירי הואיל והוא חייב באחריותם ומתני' אחר שחיטה דכי קא זכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר משלחן גבוה קא זכו דייקא נמי דקתני המקדש בחלקו ולא קתני המקדש בקדשים קלים שמע מינה. והעלו תוס' ז"ל שם פ"ק דב"ק דחלק בעלים אפי' לאחר שחיטה הוי ממין בעלים לקדש בו אשה ולכל דבר וכן משמע דהמקדש בחלקו בחלק כהנים מיירי דלשון המקדש בחלקו לא שייך אלא בחלק כהנים דבעלים לא שייך בהן לשון חלק דעיקר הקרבן שלהן הוא ע"כ. ועוד כתבו שם דמאי דקאמר הכא בגמרא כי קאמר ר' יוסי מחיים היינו לפי מאי דס"ד התם מעיקרא אבל לפי המסקנא דהתם במתנות כהונה אפילו מחיים הוי ממון גבוה כגון בכור או אפילו חזה ושוק של שלמים מחיים נמי הוי ממון גבוה. ועיין עוד שם במ"ש בפ"ק סי' ב'. ובירושלמי דפירקין ודפ"ק דדמאי דף כ"ב ודפ"ק דמעשר שני דף נ"ב איתא דבהאי רישא נמי דהמקדש בחלקו פליגי נמי ר"מ ור' יהודה ע"ש. ובגמרא נמי לאחר פטירתו של ר"מ א"ל ר' יהודה לתלמידיו אל יכנסו תלמידי ר"מ לכאן מפני שקנתרנים הם ולא ללמוד תורה הם באים אלא לקפחני בהלכות הן באין דחק סומכוס ונכנס אמר להם כך שנה לי ר"מ המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת כעס ר' יהודה אמר להם לא כך אמרתי לכם אל יכנסו תלמידי ר"מ לכאן וכו' וכי אשה בעזרה מנין א"ר יוסי יאמרו מאיר שכב יהודה כעס יוסי שתק תורה מה תהא עליה וכי אין אדם עשוי לקבל קדושין לבתו בעזרה ואין אשה עשויה לעשות לה שליח לקבל קדושיה בעזרה ועוד דחקה ונכנסה מאי. תניא ר' יהודה אומר מקודשת ר' יוסי אומר אינה מקודשת א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש ר' יהודה סבר לך לכל צרכך ור' יוסי סבר כאש מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה ופי' רש"י ז"ל כאש חלקו של אהרן הושווה לחלקו של מזבח מה מזבח לאכילה אף כהן לאכילה ולא לדבר אחר ע"כ. אבל רעז"ל שפי' מה אש אין אתה משתמש בו אלא לאכילה העתיק מפי' הרמב"ם ז"ל. ובגמרא וא"ר יוחנן נמנו וגמרו המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים לא קדש ותניא כותיה:

ר' יהודה אומר:    וכו' פ' הפועלים דף צ' ובפ"ק דבכורות דף ט'. בפי' רעז"ל ובמעשר כתיב לה' הוא בהויתו יהא בגמרא ה"ג לה מנא ה"מ אמר רב אחא משמיה דגמ' כל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא לה' הוא ולא לקדש בו אשה. וכתוב בתוי"ט דנראה לו דלא איצטריך אלא לר' יהודה אבל לר"מ הא ס"ל מעשר שני ממון גבוה הוא וכ"כ רש"י ז"ל בפי' במעשר שני וכו' דקסבר ר"מ מעשר שני ממון גבוה הוא ע"כ. בסוף פי' רעז"ל והלכה כר"מ במעשר. אמר המלקט הואיל וסתם לן תנא כותיה בבחירתא דהיינו מסכת עדויות בפ"ד דתנן כרם רבעי בש"א אין לו חומש ואין לו ביעור ובה"א יש לו בש"א יש לו פרט ויש לו עוללות והעניים פודין לעצמן ובה"א כולו לגת כמעשר שהוא ממון גבוה ואין בו חיוב פרט ועוללות ומאן שמעת ליה דאמר דמעבר הוי ממון גבוה ר"מ הוא דאילו ר"י ס"ל דממון הדיוט הוא ובית הלל כסתם משנה חשיב להו דהלכה כמותם. והלכה כר"י בהקדש הואיל וסתם לן תנא כותיה בפ' בתרא דמעילה דתנן שלח ביד פקח ונזכר עד שלא הגיע אצל חנוני חנוני מעל כשיוציא דשגגה גביה איתיה אבל הני מזידין נינהו גזבר ושליח דמיירי כשהוזכרו שניהם ואע"ג דבמשנה דמשך הימנו מעשר בסלע דבפ"ד דמסכת מעשר שני סתם לן תנא במעשר כר' יהודה נמי וכדכתבינן התם אפ"ה הלכה כר"מ חדא דתרי סתמי נינהו כר"מ חדא בסדר זרעים בפאה פ"ז וגם במעשר שני פ"ה תנן כרם רבעי ותרויהו חשיבי חד סתמא ואידך בעדויות וכדכתיבנא ולולי סתם דבעדויות לא הוי פסקינן הלכתא כותיה דר' מאיר דמה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא. ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ח) גרסי' עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר"מ משום דממון גבוה הוא וחכמים אומרים חייבת ופסק הרמב"ם ז"ל בפ' ששי דהלכות בכורים כחכמים. ונלע"ד דאע"ג שהוא פסק בכמה דוכתי כר"מ דמעשר שני ממון גבוה הוא כיון דהכא קרי ליה לר' יהודה חכמים פסק כותיה ואע"ג דהתם בפ' כל שעה קאמר דלר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח במצות מעשר שני והרמב"ם ז"ל הוא עצמו פסק בפ' ששי מהלכות חמץ ומצה דיוצאין במצת מעשר שני אפשר להיות דשאני לענין פסח דלא אשכחן ברייתא. בהדיא דפליג ר"מ לומר דאינו יוצא במצת מעשר שני רק רב אסי הוא דאמר לה אליבא דר"מ ועיין בכסף משנה שם פרק ששי דהלכות בכורים שנתן עוד טעם לשבח בשם הר"י קורקוס ז"ל:

במעשר שני:    וכו' גמ' א"ר יעקב שמעת מיניה דר' יוחנן טעמא דתרתי באבי דמתני' שגגת מעשר דר' יהודה ושגגת הקדש דר"מ דשניהם אין אשה מתקדשת בהם בחדא מינייהו פי' לפי שאין אשה רוצה אם היתה יודעת שהוא כן לא היתה מקבלתו לשם קדושין והוו להו קדושי טעות ובחדא לפי שאין שניהם רוצין ונ"מ דבההיא דפריש בה ר' יוחנן לפי שאין אשה רוצה אם בדקנוה ואמרה רוצה אני ואינה מקפדת אין אנו צריכין לבדוק אותו דמסתמא מינח ניחא ליה ולא ידענא בהי מינייהו תלה באשה ובהי מינייהו תלה בשניהם א"ר ירמיה ניחזי אנן מעשר איהי לא ניחא לה משום טרחא דאורתא איהו ניחא ליה דניקני ליה איתתא ממילא בלא טורח אלא הקדש תרויהו לא ניחא להו דנתחיל הקדש על ידייהו שהוא דבר איסור וקראן הכתוב מועלי מעל ואם קדושין הן הרי נתחלל שזו הונאתו מרשות גבוה ונתנו לה ור' יעקב דאמר לא ידעינן הי מינייהו אמר לך אטו אפכא נמי מי ליכא לפרושי ולמימר במעשר לפי שאין שניהם רוצין דאיהי לא ניחא לה משום טרחא דאורחא ואיהו נמי לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא דשכיח לאיתנוסי גבי איתתא טפי מגברא דע"כ אונסא דאורחא עליה שהרי בכאן אינו ש"פ שלא ניתן להוציאו אלא בירושלים ואי נמי לא רמי אחריות עליה לא נייא ליה דליתניס מינה פן תעצב ותאמר לו קדשתני בדבר שלא נהניתי בו אלא הקדש בשלמא איהי לא ניחא לה דנתחיל הקדש על ידה אלא איהו מי לא ניחא ליה דניקני איתתא ממילא ואע"פ שעליו לשלם להקדש השתא מיהא ניתא ליה שמא אין לו משלו עכשיו כלום ע"כ:

רבי יהודה אומר במזיד קדש:    מפרש בגמרא דבאשה חברה עסקינן דידעה שאין מעשר שני מתחלל ע"י קדושיה ועולה ואוכלתן בירושלם והלכך קדושיה הוו קדושין אבל גבי לוקח בהמה טמאה בדמי מעשר שני תנן בספ"ק דמסכת מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן דמיירי בסתם מוכר דלא ידע שאין מעשר מתחלל על בהמה טמאה ומהאי טעמא נמי אמר עלה דמתני' דהתם דהלוקח בהמה במזיד תעלה ותאכל במקום א"ר יהודה בד"א במתכון ולקחן תחלה לשם שלמים אבל במתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן דקנסינן ליה למוכר דיודע הוא שהמעות מתחללות על הבהמה ותולין הן בידו ועבר על לפני עור לא תתן מכשול דיודע הוא שהלוקח מכרן לאכלה בעירו. ועיין עוד במ"ש בספ"ק דמסכת מעשר שני:

ובהקדש במזיד קדש:    ביד פ' ששי דהלכות מעילה סימן ב':

משנה ט

המקדש בערלה:    וכו' ביד רפ"ה דהלכות אישות וסי' ב'. ובטור א"ה סוף סימן כ"ט:

בערלה:    וא"ת והא ערלה מותרת היא שלא כדרך הנאתה כדאמרי' בפ' כל שעה דרבינא הוה שאיף לברתיה בגוהרקי דערלה לאו קושיא היא דהתם חולה היתה ושלא כדרך הנאתה גבי חולה אע"פ שאין בו סכנה שרי אבל בלא חולי אסור בכל ענין דלא אמרינן אלא דאין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן מלקות הוא דליכא הא איסורא איכא ואע"ג דמשמע דלא מיחסרא אלא מדרבנן כיון שאין לוקין עליהן קיימא לן דאם קידש באיסור מדבריהם אינה מקודשת וא"ת והרי כל הנשרפין אפרן מותר י"ל כשאין באפרה ש"פ והאי דלא תנא איסורי ע"ז משום דבעי למיתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ובאסורי ע"ז מכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת כדתניא בתוספתא המקדש ביין נסך ובע"ז ובכל דבר שחל עליו איסור ע"ז כולן אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת פי' שהרי ע"ז תופסת ושביעית אחר הביעור ומיהו שייר חמץ בפסח ונותר ופיגול שאם קידש בדמיהם אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת הר"ן ז"ל. בפי' רעז"ל והצפור השחוטה בלבד היא שאסורה בהנאה. אמר המלקט אבל המשולחת מותרת דלא אמרה תורה שלח לתקלה שתהא למכשול עון וילכדנה אדם ויאכלנה ובברייתא מסמך לה אקרא דכתיב כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת:

וצפרי מצורע:    גמרא אתמר צפורי מצורע מאימתי אסורים ר' יוחנן אמר משעת שחיטה וריש לקיש אמר משעת לקיחה ושי' רש"י ז"ל משעת לקיחה נאסרות שתיהן עד שישלח המשולחת ונתרת בשלוחה ע"כ. אבל התוס' ז"ל כתבו דגם לר' יוחנן אינה אסורה המשולחת אלא עד שתשתלח וז"ל משעת שחיטה פירוש ומשולחת נמי תאסר משחיטת חברתה עד השלוח ואין לפרש משעת שחיטה בשחוטה ובמשולחת ליכא איסור כלל דהא תנא וצפורי מצורע דמשמע תרוייהו ע"כ. וכן הוא ג"כ בפי"א מהלכות טומאת צרעת וז"ל צפור המשתלחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה ומאימתי תאסר משעת שחיטה ע"כ:

ובשער נזיר:    ובגמרא פריך אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שער נזיר תופס את דמיו ויוצא לחולין ומשני מי קרינן קדש קדוש קרינן פי' דאע"ג דחסר וי"ו הוא מיהו להכי אהני דקרינן קדוש למעוטי דמיו שאין דין קדושה עליהן. [ופטר חמור] לאחר עריפה לכ"ע אסור בהנאה ומחיים פלוגתא דר' יהודה ור"ש בפ"ק דבכורות וכמו שכתבתי שם סימן ג'. בהרע"ב ז"ל ובשר בחלב וכו' עד ואחד לאיסור הנאה. אמר המלקט ומתני' דלא כר"ש בן יהודה דאמר משום ר"ש בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה דכתיב ביה כי עם קדוש אתה וכו' וכתיב בטריפה ואנשי קודש מה להלן מותר בהנאה כדכתיב לכלב תשליכון אותו אף כאן. ואיתא למילתיה דר"ש בן יהודה ג"כ בפ"ק דבכורות דף י'. וכתבתיה ג"כ בפ' כל הבשר סי' ד':

ובחולין שנשחטו בעזרה:    דכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת ברחוק מקום אתה אוכל מה שאתה זובח ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום יכול וכו' כך נראה שצ"ל בפי' ר"ע ז"ל או אפשר דרישא דברייתא נקט. ותו גרסי' בברייתא בגמרא ואין לי אלא תמימים הראויין ליקרב מנין לרבות בעלי מומין ת"ל ושחטו ושחט אותו ושחט אותו חד לבעלי מומין וחד לחיה וחד לעופות יכול וכו' עד יכול לא ישחוט ואם שחט ישליכנו לכלבים ת"ל לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה פי' רש"י ז"ל דריש הכי אותו הוא דנאסר ביציאת מחיצה דהיינו בשר שיצא חוץ למחיצתו דהיינו בגלוי כשדה וכגון הוציא העובר את ידו בשעת שחיטה הרי הוא כטריפה ולכלב תשליכון אותו דמותר בהנאה ולא חולין שנשחטו בעזרה הנאסרין ע"י כניסת מחיצה דאותן אסורין אף בהנאה ע"כ בשינוי לשונו קצת. ובגמ' תניא המקדש בפטר חמור בבשר בחלב ובחולין שנשחטו בעזרה ר"ש אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומוקי לה רבא לחולין שנשחטו בעזרה כגון שנשחטה ונמצאת טריפה ור"ש לטעמיה דאמר לענין כסוי הדם ואותו ואת בנו ותשלומי ד' וה' שחיטה שאינה ראויה לאכילה לאו שמה שחיטה אבל אי לא נמצאת טרפה מודה ר"ש דאינה מקודשת דהא תנן בס"פ בתרא דתמורה ר"ש אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכן חיה וכו' דמשמע דחולין בעזרה לר"ש מדאורייתא בהויא בשריפה דאי דרבנן לא הויא בשריפה כן פי' רש"י ז"ל כאן אלא דבפ' כסוי הדם (חולין דף פ"ה) מדקדק דלר"ש חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא מדקתני וכן חיה שנשחטה בעזרה דאי אמרת בשלמא חולין שנשחטו בעזרה לר"ש דאורייתא היינו דקתני וכן דגזרינן חיה אטו בהמה אלא א"א דרבנן בהמה מ"ט בעי שריפה דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ פי' דמאן דחזי דנשחטו בפנים סבר קדשים נינהו וחזי דקאכלי להו בחוץ אתי למישרי אכילת קדשים בחוץ א"כ בהמה גופה גזרה ואנן ניקו וניגזור גזרה לגזרה: ועוד יש לפ' סוגיא דהתם פ' כסוי הדם דה"ק אא"ב בין בהמה בין חיה ועוף דאורייתא כדיליף להו הכא בפירקין בגמ' מקראי היינו דגזרינן הכא בחיה שריפה ולא סגי להו בקבורה אטו בהמה ואע"ג דבהמה גופה לא הוי בשריפה אלא גזרה אטו קדשים שיצאו לחוץ שהן בשריפה ובחיה ליכא למיטעי אטו קדשים אפ"ה לא חשיבא גזרה לגזרה כיון דאסורה מיהא דאורייתא והויא כולה חדא גזרה. אא"א דרבנן אמאי חיה בשריפה כל זה פירשו תוס' ז"ל:

מכרן וקידש בדמיהן מקודשת:    בנדרים פ' השותפין (נדרים דף מ"ז) ור"פ בתרא דע"ז ותוס' פ"ק דחולין דף ד' ועיין בהר"ן ז"ל שכתב בשם רש"י ז"ל שכתב בפ"ק דחולין דכי אמרינן דדמי איסורי הנאה מותרין שאין תופסין דמיהן ה"מ לאחרים אבל למוכר עצמו אסורין דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ותניח בתוספתא האוכל תרומת חמץ בפסח פטור אפילו מדמי עצים. ולדבריו היינו טעמא דמקודשת אע"פ שהיו הדמים אסורין למקדש משום דכיון שהיא מותרת ליהנות מהם וקנאתן מחמתו מקודשת דומיא דמקדש בגזל וכו' ע"ש. וכתב בסוף דבריו ומסתברא דלדידן דקיימא לן דקדשה בגזל לפני יאוש אינה מקודשת כי תנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת דוקא בשידע לוקח שהן איסורי הנאה ולקח א"נ כשמכרן לנכרי או אפשר דאפילו במוכר לישראל כיון שהלוקח נתן דמיהן למוכר להוציאן הלואה הן בידו ומקדש בהן אע"פ שהוא חייב לשלם מביתו מפני שמקחו מקח טעות עכ"ל ז"ל. ובר"פ בתרא דע"ז כתב שמן הירושלמי שהביא שם נראה שאם עבר ומכר איסורי הנאה שדמיהן מותרין אף למוכר עצמו חוץ מע"ז ושביעית לפי שאין כל איסורי הנאה דמי איסורי הנאה אלא מתנה או גזל בידו חוץ מע"ז ושביעית וזה דלא כדברי רש"י ז"ל ע"כ בקיצור. בסוף פי' רעז"ל וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים. אמר המלקט ולמ"ד מלמדין מיעוטי כתיבי כתיב הכא והיית חרם כמוהו וכתיב התם יובל היא היא אין מידי אחרינא לא. ואיתא בפ' ר' ישמעאל דע"ז דף נ"ד:

משנה י

המקדש בתרומות:    וכו' ביד פ"ה דהלכות אישות סי' ג' ד' ה' ו'. ואיתא בירושלמי דדמאי פ' ששי:

ובמי חטאת ואפר חטאת:    וכו' עד סוף לשון רעז"ל. אמר המלקט והיינו דתנן בפ"ד דמסכת בכורות להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה דאסור ליטול שכר לימוד הזאה וקידוש דכתיב ראה למדתי וגו' כאשר צוני מה אני בחנם אף אתם בחנם ואסמכתא בעלמא הוא דלא מהני אפילו דיעבד. ומשמע מפי' רעז"ל דלא גרסינן אלא ובמי אפר חטאת וכן משמע ג"כ מפי' הר"ן ז"ל:

ואפילו ישראל:    לדעת רש"י ז"ל שם בבכורות דף כ"ט קאי גם אמי חטאת ואפר חטאת שכן פירש שם ואע"פ שהוא ישראל דכהנים רגילין בהזאה וקידוש ע"כ. אבל תוספות ז"ל פירשו שם דעיקריה נקטיה משום רישא תרומות ומעשרות ומתנות ע"כ. בפי' רעז"ל ה"ק ואפי' ישראל שנפלו לו תרומות וכו' בגמ' לא אוקי לה אלא שנפלו לו טבלים וכו' וכן הוא בפי' הרמב"ם ז"ל ופי' רש"י ז"ל והוא הדין נמי דמצי לאוקמה בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן אלא הא קשיא ליה א"כ מאי קמ"ל מתני' פשיטא דמקודשת ע"כ: