מלאכת שלמה על נדרים ב
<< · מלאכת שלמה · על נדרים · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
ואלו מותרין: איידי דתנא בפ"ק נדרים אסורים פתח הכא באלו מותרין הר"ן ז"ל:
כבשר חזיר וכו': ביד פ"א דהלכות נדרים סימן ח' י"א. ובטור י"ד סי' ר"ה:
כחלת אהרן: ת"ק דמכלתין דף י"ב ותוס' פ' ואלו מנחות דף ט"ו: והטעם בכל אלו כי אין הנדר חל אלא אם מתפיס בדבר הנדור כבר כגון קרבן עולה מנחה או הני דלעיל כאימרא כדירים וכו':
כחלת אהרן וכתרומתו: וז"ל הר"ן ז"ל דאע"פ שחל איסור עלייהו ע"י קריאת שם לא מקרו דבר הנדור הואיל ואסירי לזרים מחמת איסורא הוא דרמא רחמנא עלייהו ולהכי הדר תנא למיתני מותר אע"ג דכבר פתח בואלו מותרין משו' דבעי למיתני הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ואי לא הדר ותנא ה"ז מותר לא ידענא ואלו מותרין דרישא כלומר שהן מותרין ולא פתחא היכא קאי אי אכולהו אי אתרתי מינייהו ע"כ: ואיתא להאי בבא בתוס' בפ"ק דנדה דף ו':
והחכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל מחק ממשנתו מלות כעורות לבובים וכתב שבכל הספרים ליתנהו ע"כ וכן בירושלמי ליתנהו. וכתב שבכל הספרים ליתנהו ע"כ:
פותחין לו פתח ממקום אחר וכו': בפי' ר"ע ז"ל לבך עלך ע"כ פי' אותו לב שהיה לך כשנדרת ישנו עדיין עליך ואינך מתחרט. ועי' בהרמב"ם ז"ל בפרק שני דהלכות נדרים בפי' דהא דקתני הכא בסיפא פותחין לו פתח ממקום אחר וכו' הה"נ דקאי ארישא אבל הרא"ש ז"ל כתב בפסקיו דוקא המדיר את אשתו ומתפיס הנאתו בדבר האסור צריך שאלה שלא יקל ראשו לכך ושמא יאסור אשתו עליו אבל מתפיס אכילתו והנאתו בדבר האסור לא בעי שאלה מדקתני סיפא דמתניתין הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה ע"כ וכן ג"כ בהר"ן ז"ל: ומזה הלשון הכריח ספר תוספות יום טוב בריש פירקין מדקאמר הרא"ש ז"ל מדקתני סיפא דמשמע שהם דברי עצמו ולא קאמר משמא דגמרא. וביד סוף פרק א' דהלכות נדרים ובפרק שני סימן י"ג:
קונם שאיני ישן וכו': החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הגי' במשנתו קונם שני ישן שני מהלך וכן כולם וכן הגיה בכמה דוכתי [הגהה וכתב פה ה"ר יהוסף ז"ל כך מצאתי בכל המקומות במקום שאיני שני ונ"ל שכונתו הוא שאני וכך אמר קונם כלומר קרבן יהא עלי מה שאני ישן אך גבי שבועה צ"ל שהוא שאיני ישן שאיני מדבר ע"כ] והוא כמו שאני אלא לישנא קלילה נקט תנא כדאמרי' בבבלי פ"ק דב"ק גבי חב המזיק אח"כ מצאתי ג"כ מה שכתבתי למעלה רפ"ק בשם ה"ר נתן ב"ר יוסף ז"ל. ביד שם פ"ג סי' י':
קונם שאיני משמשך: תוס' ז"ל כתבו ומיהו גבי קונם שאיני משמשך מודה רבינא דאיכא בל יחל מדאורייתא והוי מתני' לצדדין גבי שאני ישן הוי בל יחל מדרבנן גבי קונם שאיני משמשך הוי בל יחל מדאורייתא ע"כ. וכגון שאמר קונם גופך עלי מתשמיש מיירי לדעת התוספות ז"ל דלא חיישינן לדמות כמו שפירש הר"ן ז"ל:
הרי זה בלא יחל דברו: מש"ה תנא במתני' בנדרים ה"ז בלא יחל דברו ולא תני אסור כדקתני בשבועות משום דבשבועות אסור מדינא ובנדרים לא מיתסר אלא מדרבנן משום לתא דבל יחל ואשכחנא נמי תנא דתני בדרבנן לא יחל דברו דתניא דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו: והתוס' ז"ל כתבו ואחרים נהגו בהן איסור תימא מה ענין זה לנהגו בו איסור וי"ל דהאי נמי שנדר ונתכוון לאסור עצמו גם בדבר שאין בו ממש אין לך נהגו גדול מזה כך נראה למשי"ח ע"כ ולזה נוטין דברי הרמב"ם ז"ל בפירושו:
קרבן לא אוכל לך מותר: מילתא דפשיטא היא אלא משום אחריני נקטה וש"מ דר"מ היא אלא שבבית יוסף סי' ר"ד הקשה וא"ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך אסור משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי וליתסר וי"ל דלא חולין לא אוכל לך שאני דליכא לפרושי ביה שנשבע בקרבן שלא יאכל ליה אבל בחומר קרבן לא אוכל לך וכל אינך לישני כיון דאיכא לפרושינהו הכי אע"ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושא דלקולא משתמע טפי בלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא ע"כ:
הא קרבן שאוכל לך: לאשמועי' דבחיי קרבן קאמר:
לקרבן לא אוכל לך: לאשמועי' דשאני ליה לר"מ בין לקרבן בשב"א בין לקרבן בפת"ח כלומר בלמ"ד שבאית משמע לקרבן יהא אבל לקרבן בלמד פחוחה משמע לא קרבן והכי מוקמי' לה בגמ' כר' מאיר דאי כר' יהודה מאי אריא קרבן לא אוכל לך דשרי אפילו קרבן שאוכל לך נמי שרי עד דאמר כקרבן בכא"ף הדמיון: ולפי זה צריך לגרוס כך הא קרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר. וביד פ"א דהלכות נדרים סי' י"ט. ובטור י"ד סי' ר"ד. וכתב שם בית יוסף בפ' שני דנדרים תנן קרבן לא אוכל לך. הקרבן לא אוכל לך לא קרבן לא אוכל לך כך נראה שהיא גרסת הרמב"ם ז"ל והר"ן ז"ל ודלא כגרסת הספרים דגבי הקרבן גרסי' שאוכל לך ע"כ ואיני יודע היכן מצא ז"ל זו הגרסא להר"ן ז"ל וז"ל הר"ן ז"ל כאן בפירושו לגמרא קרבן לא אוכל לך הא קרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר משום דכי אמר קרבן לא אוכל לך אי אמרינן דבחיי קרבן משתבע שרי דקרבן לאו בר אישתבועי הוא ואי אמרינן דקרבן יהא מה שלא אוכל משלך קאמר נמי שרי דלא שוי איסור קרבן אלא מה שלא יאכל הא קרבן שאוכל לך נמי שרי דהי קרבן קאמר דעביד איניש דמשתבע ביה ולאו מידי קאמר ע"כ:
שבועה לא אוכל לך שבועה וכו': ספ"ד דהלכות שבועות: ואיתה ר"פ שבועות שתים בתרא ומוכח מן התוספות אשר שם דגרסינן במתני' השבועה שאוכל לך בה"א ע"ש וכן הוא ג"כ בפי' הר"ן ז"ל דהוי בבא דשבועה דומיא דבבא דקרבן וז"ל הר"ן ז"ל ונראה בעיני דהא קרבן גרסי' וכדכתיבנא ודכוותה בשבועה הא שבועה דמאי דתנא דמותר בקרבן קתני דבשבועה אסור וליכא למימר דהקרבן גרסי' דהתנן בפירקין דלעיל דהקרבן אסור לר"מ והיכי תנן הכא דשרי דהא מתני' נמי כר"מ אוקימנא לה בגמרא אלא ודאי כדאמרן ע"כ. וכן נמי גרסינן לשבועה לא אוכל לך למ"ד פתוחה דומיא דבבא דלקרבן לא אוכל לך דהוי למ"ד פתוחה וכדכתבינן. ובטור י"ד סי' רל"ז:
לשבועה לא אוכל לך אסור: דמשמע לא שבועה מה שאוכל לך [הגהה נלע"ד שצ"ל לא שבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא אסור בשבועה וכן ג"כ מצאתי מוגה בפירוש הרא"ש ז"ל בתלמוד רב"א ז"ל] הא מה שלא אוכל לך יהא בשבועה ואף ר"מ מודה דאמרינן בשבועה מכלל לאו אתה שומע הן משום דשבועה חמירא רש"י והרא"ש והר"ן ז"ל: וכתב עוד הר"ן ז"ל לשבועה לא אוכל אפי' בלמ"ד פתוחה אסור דאע"ג דלמ"ד פתוחה לא משמע ומתני' ר"ת היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן אפ"ה בשבועה אסור ונראה בעיני דהיינו טעמא משום דהא מסקינן בפ' שבועת העדות באיסור' דאית ביה ממונא לית לי' אבל באיסור' גרידא אית ליה ונדרים איסורא דאית בהו ממונא ניהו משום דלא משכחת בהו בלא חפצא דהא אינם חלין על דבר שאין בו ממש אבל שבועות אינם אלא איסורא גרידא שהוא חל בגופו וכיון דאיסורא נינהו אפילו ר"מ מודה דאמרי' בהו מכלל לאו אתה שומע הן ע"כ:
זה חומר בשבועות: לא מצינן וכו' לשון ר"ע ז"ל עד משמע דנדר הוי וכו'. אמר המלקט פי'. דנדר הוי מדרבנן אלא דאינו חמור כשבועה להתחייב מלקות וקרבן שבועה. וגבי קרבן וכו' וכתו' בתשובו' הרשב"א ז"ל סי' תתנ"ד וז"ל ולפי מה שפירשתי דאסור לישאל על השבועה אשי' בימיהם הא דאמרינן הנודר כאילו בנה במה והמקיימו וכו' ה"מ בנדר אבל לא בשבועה ואיו להקשות לחשוב חומר זה בהדי חומר בשבועות מבנדרים שאסור לישאל עליה הא לא קשיא דהא בהא תליא מילתא דאיכא נמי חומר בנדרים שמצוה לישאל עליהם ע"כ:
וחומר בנדרים מבשבועות: כתב הר"ן ז"ל בפ' שבועות שתים בתרא דף ש"י ע"א דמש"ה לא תני הכא חומרא אחרת בנדרים מבשבועות דמתפיס בנדר נדר ומתפיס בשבועה לאו שבועה משום דמשכחת לה התפסה בשבועה בגברא אגברא כגון ששמע חברו שאמר שבועה שלא יאכל זה הבשר ואמר הוא ואני ג"כ כמוך דבכה"ג מתפיס בשבועה שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל שלדבריו ז"ל נצטרך לומר דלא תני אלא הדברים שהנדרים חלים עליהם ולא השבועות אבל שאר דינים לא תני כלל או מפני שאין להתפסה ענין לשבועות שאיסור קדושה הוא שנמשך ונתפס דהיינו הנדרים והנזירות לא איסור גרידא ע"כ בקיצור מופלג. ועיין עוד ביד ברפ"ד דנזיר במה שכתבתי מזה בשמו ז"ל: ובפ"ג דמכות סוף סי' ט':
קונם סוכה שאני עושה: פי' קרבן תהא עלי הסוכה שאני עושה ה"ר יהוסף ז"ל. ובתוס' אמרו שאפי' אמר קונם ישיבת סוכה עלי דלא מיקרי דבר שאין בו ממש אלא כשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאני ישן שאני מדבר אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא הר"ן ז"ל:
שאיני עושה לולב וכו': תוס' פ' שבועות שתים (שבועות דף ך':)
שאין נשבעין לעבור על המצות: בגמ' יליף לה מקרא דכתיב לא יחל דברו דמשמע אבל מיחל הוא שבועתי לחפצי שמים ומ"מ לוקה משום שבועת שוא ומש"ה קתני וחומר בנדרים מבשבועות דמשמע דשבועה מיהא איתא הר"ן ז"ל. ואיתא בברייתא בפ' שבועות בתרא דף כ"ה ועיין במ"ש שם הר"ן ז"ל בדף שי"א. בפי' ר"ע ז"ל ואם אמר הרי עלי קרבן אם אניח תפילין חל הנדר וחייב להביא קרבן אם הניח תפילין ע"כ. אמר המלקט לשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה אבל כל זמן שמחייב עצמו קרבן כל זמן שיניח תפילין ה"ז חל וכל זמן שיניח תפילין יתחייב קרבן ע"כ: וביד פ"ג דהלכות נדרים סי' ו' ז' ח' ובטור יו"ד סי' רט"ו וסי' רל"ט. וכתוב שם בבית יוסף בסי' רט"ו כתב הר"ש בר צמח דשמתא דין שבועה יש לה דהא מיתסר גברא ע"כ. ובסי' רל"ט כתוב בטור הטעם שהשבועה חלה אפילו על דבר שאין בו ממש מפני שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש ע"כ: [ועי' בתוי"ט מש"כ בד"ה בשבועות מות'] ותמהתי שמצאתי שם ביו"ד בספר הלבוש ריש סימן רט"ו כלשון זה שאכתוב וזהו. אבל שבועה הוא אוסר עצמו מלעשות דבר וכיון שהיא עצמו מחויב לעשות המצוה משום דמושבע ועומד הוא עליה מהר סיני לאו כל כמיני' להפקיע עצמו מחיוב המצוה ולקיים שבועתו דשבועה דהר סיני קדמה וחמירא כיצד אמר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח אע"פ שאין לו סוכה אחרת או לולב אחר או תפילין אחרים וצריך לבטל המצוה אם יקיים נדרו אעפ"כ אסור לו לישב בסוכה זו וליטול לולב זה או להניח תפילין אלו עד שיתירו לו את נדרו דלאו דוקא על אלו הוא מושבע ועומד מהר סיני ע"כ וכלשון הזה לא מצאתי עד הנה בשום מקום:
כיצד אמר הריני נזיר: הקשו בתוס' וא"ת פתח בנדר דמשמע קונם וסיים בנזירות וי"ל דנזירות נמי איקרי נדר דכתיב לנדור נדר נזיר אבל מ"מ אמאי שביק סתם נדר דפתח ביה וי"ל משום דבנדרים לא משכחת נדר בתוך נדר דאי אמר ככר זה עלי קונם לא חייל שאין איסור חל על איסור ע"כ. ונפקא לן בגמ' בברייתא נזיר להזיר מכאן שהנזירות חל על הנזירות שיכול והלא דין הוא ומה שבועה חמורה דכתיב בה לא ינקה אין שבועה חלה על שבועה נזירות קלה לא כל שכן ת"ל נזיר להזיר מכאן שהנזירות חלה על הנזירות ע"כ. ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תרט"ו:
הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל: הגיה ה"ר יהוסף ז"ל הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב וכו' שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב וכו' ומפרש בגמרא דה"מ למיתני כגון דאמר הריני נזיר הריני נזיר בלא אכילה אלא אגב דבעי למיתני גבי שבועה אכילה נקטה נמי גבי נזירות הרא"ש והר"ן ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל דכי תנן יש נדר בתוך נדר דוקא למנות שתי נזיריות הוא דאמרינן הכי אבל אם אמר קונם עלי ככר זה קונם עלי ככר זה אינו חייב אלא אחת דאין נדר בתוך נדר מיהו להא מילתא עדיפי נדרים משבועות שהנדרים חלין על השבועות ואין השבועות חלות על הנדרים כיצד וכו' ע"כ. וכתב עוד שם דהכא לא שייך למפרך א"כ דמשכחת בתוך נדר ליפלוג וליתני בנדר גופיה משום דהכא בעא למיתני חומרא דאיכא בנדר משבועה וענין נדר בתוך נדר הלכך לא שייך לאקשויי ליפלוג וליתני בדידה ע"כ בקיצור מופלג. וכתב עוד בפ' שבועות בתרא דף ש"י ע"ב דלפי דעתו ז"ל דס"ל התם דאין נדרים חלין על קיום מל"ת הא דתנן הכא יש נדר בתוך נדר אע"ג דכיון שנדר חדא זימנא ה"ל מישבע מהר סיני במצות ל"ת ואפ"ה חייל עליה איסור נדר יש לומר דלא אמרו אלא באיסור הבא מעצמו כגון נדר ושבועה דרבינהו רחמנא מדכתיב נזיר להזיר מכאן שהנזירות חלה על הנזירות כדאיתא התם אבל איסור לא תעשה של תורה אין נדר חל עליהם ועוד שכבר פירשתי שם פירוש אחר לומר דכי תנן יש נדר בתוך נדר לאו לחייבו שתים על אכילה אחת קאמר כמו שכתבתי שם בס"ד עכ"ל ז"ל.
אינו חייב אלא אחת: דאין שבועה חלה על שבועה דאין נשבעין לקיים המצוה דליתיה בלאו והן. הרא"ש ז"ל. בסוף פי' רע"ב ז"ל מדלא תנן ה"ז שבועה אחת אלא אינו חייב אלא אחת ע"כ. אמר המלקט לשון הרא"ש ז"ל מדלא קתני חייב אחת דהוה משמע חיוב א' ישנו על כל השבועות וכן נמי אי הוי תני אינה אלא אחת ע"כ. וכן הוא בתוס' פ' שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ"ז:) וביד פ"ג דהל' נדרים סי' ב' ובספ"ג דהלכות נזירות:
סתם נדרים להחמיר: פ"א דהלכות נדרים סימן י"ג י"ד ובפ' שני סימן ז' ח' ט' י' י"א: ובטור י"ד סימן ר"ח: וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פ' שני סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ולהחמיר כיצד האומר הרי הפירות האלו עלי כבשר מליח וכיין נסך אומרים לו מה היה בלבך אם פירש ואמר כבשר מליח של קרבן וכיין שנתנסך ע"ג המזבח היה בלבי ה"ז אסור ואם אמר לא היה בלבו אלא תקרובת ע"ז ויין שנתנסך לה ה"ז מותר ואם נדר סתם ה"ז אסור וכן האומר הרי הפירות עלי חרם וכו'. ואיתא בתשובות הרשב"א ז"ל סי' תרצ"ט: ובגמרא פריך והתנן בפ"ד דטהרות ספק נזירות מותר ומ"ש הכא דתנן סתם נדרים להחמיר ומסיק דההיא ר' יהודה היא דתניא הריני נזיר אם יש בכרי הזה ק' כור והלך ומצאו שנגנב או שנאבד ר' יהודה מתיר ור' שמעון אוסר ומתני' דקתני להחמיר ר' שמעון היא והא דאמר ר' יהודה סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירין בתרומת הלשכה דשמעת מינה הא מכירין אסור אע"ג דהוי סתם נדר וקשיא דר' יהודה אדר' הודה ומסיק רבא דכולה מתנייתא כר' יהודה ובנדרים דאין ספיקו חמור מודאי מעייל איניש נפשיה לספיקא ואמרי' על דעת תרומת הלשכה נדר ואתיא מתני' דנדרים ככולי עלמא ומתני' דנזירות כר' יהודה ומשום דספקו חמור מודאו דעל ספקו לא מצי מגלח דלא מצי לאתויי קרבן מספק דילמא מעייל חולין בעזרה לא מעייל איניש נפשיה לספיקא. והקשה ה"ר שמשון ז"ל בפ' ד' דמסכת טהרות ותימה לר' יהודה נמי תיקשי ליה מרישא דקתני לטמא אחרים ור' יהודה קאמר בפ' קמא דפסחים לכל טמא אפי' לטמא אחרים דהא דמסקינן התם דהדר ביה ר' יהודה היינו מכלים וי"ל דסוגיא דנדרים סוברת דהדר ביה לגמרי אפילו מאוכלין ומשקין ולמסקנא דנדרים ניחא עכ"ל ז"ל. ועיין בגמ' ותדע ותשכיל:
ופירושן להקל: אם פירש אח"כ ואמר לכך נתכוונתי סומכין על דבריו אע"פ שהוא מקל וכולה מתני עד נדר בחרם מפ' כיצד סתמן להחמיר ומנדר בחרם ואילך מפ' כיצד פירושן להקל הר"ן ז"ל ועיין בפירושו ז"ל בפ' שבועות בתרא דף שי"ב ע"ב:
כבשר מליח: משלמים ודאי קאמר שצריכות מלח יותר משאר קרבנות שהרי נאכלין לשני ימים ולילה אחת:
ואם של ע"ז מותר: פי' אם הוא אומר שדעתו כבשר מליח ויין נסך של ע"ז נאמן ואין צריך שאלה אפילו הוא ע"ה מדלא תנן בהו דבעו שאלה כדתנן גבי נדר בחרם ואינך דבסמוך כ"כ הרא"ש ובנו בעל הטור ז"ל. ועיין במ"ש לקמן ריש סימן ה':
ואם סתם: דאמר לא ידוע לי אם על של שמים או על שם טומאה נדרתי אסור דאמרינן לא נתכוון זה אלא בדבר הנדור והיינו סתם להחמיר רש"י. ומשמע קצת דגריס הוא ז"ל אם של שלמים נדר אסור ואם של ע"ז מותר שפירש וז"ל ופירושן להקל דאם פירש ואמר לשם ע"ז נדרתי מותר ואם מפרש בשעת הנדר ואמר כבשר מליח של שלמים משלמים ודאי קאמר שצריכות מלח יותר משאר קרבנות שהרי נאכלין לשני ימים ולילה אחת וכיין נסך שעל המזבח דהיינו בדבר הנדור ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו י"מ אע"פ שפירושן להקל אם לא פירש אזלינן לחומרא ולא נהירא דמה הוצרך ופירושן להקל ועוד מה קולא שייך כשפירש כיון שביאר היאך נדר לא שייך להזכיר קולא וחומרא ככל היוצא מפיו יעשה. וי"מ אע"פ שסתם נדרים להחמיר היינו כשלא פירש מה היה בלבו אלא אמר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשים לחומרא אבל אם אמר בלבי היה כבשר מליח של ע"ז אזלינן בתר פירושו להקל ע"כ. ורבינו יעקב ז"ל בנו תופס לעיקר פירוש אביו ז"ל וכן נראה ג"כ שסובר הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה אם סתם אסור כלומר אם סתם ולא ידע על מה נתכוון אסור אבל דברי הרמב"ם ז"ל בפ' שני מהלכות נדרים כדברי הפירוש הראשון ע"כ מבית יוסף י"ד סימן ר"ח. ושם בפסקיו מסיים הרא"ש ז"ל ואי תיקשי לך דא"כ הל"ל כדקתני בסיפא נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים ה"נ ה"ל למיתני נדר בבשר מליח ואמר לא נדרתי אלא בבשר מליח של ע"ז וי"ל דל"ד דהכא אין הלשון משונה זה מזה דהכל נקרא בשר מליח הלכך די בזה במה שאמר ופירושו להקל אבל לקמן שהוא משנה הלשון לגמרי שאין דרך לקרוא לחרמו של ים חרם סתם ולקרבנות מלכים קרבן סתם הוצרך להאריך ולפרש דאפילו בכה"ג מהימנינן ליה ולקמן נמי צריך שאלה אבל הכא מהימנינן ליה ולא בעי שאלה ע"כ. ור"ע ז"ל העתיק מפי' הרא"ש ז"ל ולא מפסקיו. וכתוב בתוספות יו"ט מבואר שדעת הרמב"ם ז"ל מלשונו שהעתקתי לעיל ריש מתני' שהוא כפירוש השני להרא"ש ז"ל ואיני יודע למה כתב הב"י בסי' ר"ח שדברי הרמב"ם ז"ל כפי' הראשון ע"כ:
אם של גורן: במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הוגה אם של דגן וכתב כן מצאתי וכך נכון כי בכאן הוא חוזר על מעשר בהמה ועל כן הזכיר דגן שהוא חלוקה שכנגדו זה מעשר בהמה וזה מעשר דגן אבל לקמן הוא חוזר על תרומת הלשכה הזכיר כנגדו תרומת הגרן ע"כ. וכן הוא בירושלמי וגם שם ביד פ' שני אבל בסיפא גבי תרומה בכל הספרים גרסי' גרן חוץ מבפסקי הרא"ש שבשתי הבבות מצאתי כתוב דגן:
ר' יהודה אומר וכו': בירושלמי וחכמים אומרים וכן ג"כ בהרא"ש וכן הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל אבל שם בכ"מ וגם בבית יוסף שם סימן ר"ח גריס ר' יהודה שכתב ומשמע דהלכה כר' יהודה דהולך אחר משמעות שבני אותו מקום מכירין בו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' שני וכו' עד ומשמע ודאי דה"ה לאומר כבשר מליח וכיין נסך שאם אין בני המקום קורין כן בסתם אלא לשל שמים שהיא אסור ואע"פ שהוא מפ' שלא נתכוון אלא לשל ע"ז ע"כ:
סתם תרומה ביהודה אסורה: פי' ביהודה היינו ירושלם דהויא בחלקו של יהודה אסור דאיכא למימר בתרומת הלשכה נדר דלשכה הוי בארץ יהודה דהויא כדבר הנדור ובגליל מותר דאם אמר הרי עלי כתרומת הלשכה הואיל ואין בגליל לשכה אלא תרומת הגורן היינו דבר אסור שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה לפי שאינה ביניהם הלכך כי נדרי בתרומה סתם ליכא לספוקי כלל בתרומת הלשכה. ובגמ' פריך הא מכירין אסורין אלמא ספיקא לחומרא אימא סיפא סתם חרמין בגליל אסורין שאין אנשי גליל מכירין את חרמי כהנים הא מכירין מותרין אלמא ספיקא לקולא ומשני אביי דסיפא ר"א ב"ר צדוק היא דאמר ספיקא לקולא. וכתב הרא"ש ז"ל ומצי לאוקמא מתני' דספק נזירות מותר כותיה. וז"ל הר"ן ז"ל הא מכירין אסורין אלמא ספיקא לחומרא וכו' הא דפריך מדיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ולא פריך מרישא לסיפא דרישא קתני סתם תרומה ביהודה אסורה אלמא ספיקא לחומרא וסיפא קתני סתם חרמין ביהודה מותרין אלמא ספיקא לקולא משום דה"מ לדחויי דילמא לעולם ספיקא לקולא ורישא היינו טעמא משום דביהודה מפני שהיו רגילין הרבה בתרומת הלשכה לא היו קורין לתרומת הגרן תרומה סתם א"נ לאידך גיסא דלעולם ספיקא לחומרא וסיפא דקתני סתם חרמין ביהודה מותרין היינו טעמא דמתוך שהיו כהנים הרבה מצויין ביניהם ורוב חרמיהן היו לכהנים לא הוו קרו לחרם גבוה חרם סתם אבל דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא קשיא ומשני אמר אביי סיפא ר"א ב"ר צדוק היא דמתני' תרי תנאי היא רישא ר' יהודה דס"ל ספיקא לחומרא ולדידיה אה"נ דסתם חרמין ביהודה נמי אסורין וסיפא ר"א ב"ר צדוק דאמר סתם חרמין בגליל אסורין לפי שאין מכירין את חרמי כהנים הא מכירין מותרין דספיקא לקולא ומש"ה סתם חרמין ביהודה שהיו מכירין אלו ואלו מותרין וסתם תרומה נמי ביהודה לר"א ב"ר צדוק מותרת והאי דנקט ר' יהודא תרומה ונקט ר' אלעזר חרמין לאו דוקא דה"ה בתרומה גופה א"נ בתרמין גופייהו הוה מצי לאפלוגי אלא מר מאי דשמע ליה מרביה קאמר ומר מאי דשמע ליה מרביה קאמר ולפי זה כי מהדרינן לעיל אמאן דס"ל דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא ה"מ למימר ר"א ב"ר צדוק היא אלא ר' יהודה עדיף ליה דקאמר הכי בנזירות גופיה עכ"ל ז"ל:
נדר בחרם כו' אלא בקרבנות מלכים: [עי' תוי"ט] ואיתא בתוס' פ' שבועות שתים (שבועות דף כ"ו.) וביד פי"ב דהלכות שבועות סימן ג' ובפ' שני דהלכות נדרים סימן י"ב ובספ"ג ובטור י"ד סימן ר"ח. בבית יוסף כתב בשם הרשב"א ז"ל בתשובה דטעמא דמחמרינן טפי בהני מהנך דרישא דהרי הוא עלי כבשר מליח וכיין נסך דבהנך סמכינן על פירושו ובהני מחמירין לר"מ כדאית ליה ולחכמים כדאית להי היינו משום דבהני דסיפא גלה לנו שנתכוון להערים ולהוציא דבריו בלשון שיטעו השומעים ולפיכך החמירו עליו ובהכי ניחא נמי אומרו לא נתכוונתי אלא לקרבנות מלכים שהלשון כולל אותו והלא אפילו נתכוון בהפך ממה שאומר נאמן וכדאמרינן נתכוון להוציא בשפתיו פת חטים והוציא פת שעורים מותר ולא חלקו בת"ח לע"ה אלא היינו טעמא משום דנתכוון להערים החמירו עליו. ורבינו ירוחם ז"ל כתב שהטעם מפני שהם לשון משונה שאין דרך לקרוא חרם של ים חרם סתם ולא קרבנות מלכים קרבן סתם וכ"כ הריב"ש בחלק א' סימן מ"ח דטעמא משום דהנך דסיפא משמע להחמיר טפי מלהקל עכ"ל ז"ל. ועיין ג"כ בספר הלבוש שם סי' ר"ח סעיף ב'. וכתב הר"ן ז"ל בפ' האיש מקדש דף תרמ"ג דכי אמרינן דדברים שבלב אינם דברים ה"מ היכא שמה שבלבי סותר את דבריו אבל האי אינו אלא מפ' שזה שנדר בחרם א"א לומר שנדר בשניהם דהיינו חרמי שמים וחרמו של ים כי היכי דנימא דכשאמר לא היה בלבי אלא בשל ים שיהא סותר משמעות דבורו דאיהו ודאי לחד מינייהו בלחוד איכוון הלכך כשאומר לכך נתכוונתי אינו אלא מפ' בעלמא עכ"צ ז"ל:
עצמי קרבן: פי' עצמי עליך קרבן:
אלא בעצם שהנחתי לי: פירש לא מעצמי ממש אלא עצם אחד של בהמה שהנחתי בְתֵבַתִי להיות נודר בו להטעות העולם להאמין דברי שיהו סבורין כי אני נודר נדר גמור תוספות ז"ל:
אלא מאשתי הראשונה: כך צ"ל:
אין נשאלים עליהם: תלמידי חכמים שנדרו אין צריכין שאלת חכם שאינם חלים:
עונשין אותם: מנדין אותם ואין מתירין להם עד שינהגו איסור כמנין הימים שנהגו היתר כדאיתא בברייתא בגמרא:
ומחמירין עליהם: שאין פותחין להם פתח בחרטה ואין מתירין אותן עד שימצאו פתח לנדרן:
וחכ"א פותחין להם פתח וכו': בתרתי פליגי חדא דאין עונשין אם עברו על נדרם ועוד שפותחין להם בחרטה וקרי ליה מקום אחר משום דלא הויא פתח מגופו של נדר ומלמדין אותן שינהגו איסור אפילו בנדרים הללו ודוקא בהני דסיפ' דמשמעותא דידהו הוי להחמיר טפי מלהקל אמרינן דצריך שאלה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל בהנך דרישא דנדר כבשר מליח אי פריש ואמר דבשל ע"ז וכן בנדר בחרם אי פריש ואמר דבשל כהנים נדר אפילו בעם הארץ אינו צריך שאלה הר"ן ז"ל אבל בכסף משנה ספ"ג דהל' נדרים כתב בשם ה"ר מרדכי ב"ר יוסף דהרמב"ם ז"ל ס"ל דחכמים אכולהו נדרים קאי: