מלאכת שלמה על בבא בתרא ה
<< · מלאכת שלמה · על בבא בתרא · ה · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
המוכר את הספינה וכו': עד סוף סימן ג' ביד רפכ"ז דהלכות מכירה עד סוף סימן ה'. ובטור ח"מ סימן ר"ך. ואיתה בפירקין דף ע"ח:
ולא את האנתיקי שבתוכה: מילתא דפשיטא היא אלא משום סיפא דקתני בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה נקט לה אבל משום רישא לא איצטריך דכיון דאשמעינן דמרצופים דכל שעה נשארים בספינה עצמה לא מכר כ"ש סחורה עצמה וכן עבדים נמי מילתא דפשיטא היא אלא משום סיפא תוס' ונמוקי יוסף ז"ל ומתוך מה שאכתוב בסמוך בסימן ג' משמע דלא גרסי' במתניתין מלת שבתוכה וכן בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב גם הוא כדברי התוס' אין שם מלת שבתוכה:
מכר את הקרון לא מכר את הפרדות: (הגהה תימא שבס"א מצא הר"ר יהוסף ז"ל דל"ג לא) ואפילו איכא דמים יתירים מודה ר' יהודה משום דלעולם אין קרון ופרדות נקראין בשם אחד ודוקא כשאין אדוקים יחד אבל אם הם אדוקים יחד הכל בכלל המכר דפשיטא שעל הכל נתכוונו כיון דאיכא דמים יתירים אע"ג דאין נקראים בשם אחד וה"ה לצמד ובקר אם אדוקים יחד כך כתבו הר"ר יהוסף הלוי אבן מגאש ז"ל והרמב"ן ז"ל מיהו דוקא במכר אבל בשכירות הכל בכלל ואפילו אינם אדוקים דאין דרך לשכור עגלה מאחד ופרדות מאחר נמוקי יוסף ז"ל: אבל רשב"ם ז"ל פי' לא מכר את הבקר ואכילו כשאדוקים בו נמי לא קנה ע"כ. ונלע"ד דאע"ג דכתיב והרכבתם את שלמה בני על הַפִּרְדָה אשר לי וכתיב נמי איש על פרדו וינוסו ומ"מ גרסינן הפרדות הפ"א בשב"א והרי"ש בקמ"ץ כדכתיב בזכרים ובצבים וּבַפְּרדִים וגרסת פִּרְדוֹת בחירי"ק שייך לגרוס בסמוך פִרְדוֹת פלוני כלומר פִּרְדוֹת של פלוני אבל פּרָדות לבנות או פְּרָדוֹת אדומות או פְּרָדוֹת שחורות ג"כ בשבא הפ"א שייך להיות אע"ג דאשכחן גבעות במוכרת גבעות עולם בסמוך ודומיהן רבים: ומ"מ היא ראי' לריש מלתין וכן מצאתי שנקד הר"ר יהוסף ז"ל פְּרָדוֹת: ועיין בתוי"ט ד"ה מכר את הפרדות וכו':
מכר את הצמר לא מכר את הבקר: פ' המפקיד (בבא מציעא דף מ') ותוס' ר"פ המניח ור"פ הפרה ור"פ המוכר את הבית: ובפירקין דף ע"ח איתה לבבא דמכר את הקרון כמו שאכתוב בסמוך ועיין בכסף משנה פכ"ז דהלכות מכירה שכתב שם דצמד ועול אינם דבר אחד דצמד היינו קטרב דתנן בפי"ד ממסכת כלים וכן כתב שם ג"כ דקרון ועגלה אפשר שיש חלוף צורה ביניהם ושל פרדות נקראת קרון ושל בקר נקראת עגלה ע"ש: ובגמרא מוקי לפלוגתא דר' יהודה ורבנן באתרא דאיכא מקצת דקרו ליה לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי מקצת דקרו לבקר צמדא כולהו בחד שמא ר' יהודה סבר הדמים מודיעין פי' הם ראי' לסייע אותו מקצת דמשמע שפיר דמינייהו הוא ועל המוכר היה מוטל לפרש ורבנן סברי דכיון דלאו רובא נינהו מצי מוכר למימר אנא מאותו מקצת דקרו לצמד צמד ועל הלוקח לפרש ופריך תלמודא מ"מ לרבנן להוי בטול מקח אי הוי יתר משתות ואי שתות יחזיר לו אונאה ואמאי קאמרי מכר את הצמד דמשמע דמכירתו מכירה וכי תימא בטעות גדול כזה לית להו לרבנן לא בטול מקח ולא אונאה והתנן בפ' הזהב ר' יהודה אומר אף המוכר ס"ת בהמה ומרגלית אין להם אונאה א"ל לא אמרו אלא אלו ושמעת מינה דאף באונאה גדולה וידועה ס"ל לר' יהודה דליכא אונאה ואפ"ה אמרו לו רבנן דאית בהו אונאה ותריץ דההיא הויא דבר שהדעת טועה וכדאמרן התם משום שאין קץ לדמיו אבל צמד הדבר ידוע שאינו נמכר במאתים זוז ע"כ והוא לשון נמקי יוסף ועוד כתב ז"ל בפי' רישא דמתניתין וז"ל והשתא איירי חכמים שמכר בלא דמים דשיימי בי תלתא ומצי למימר ליה לא מכרתי אלא הבקר ולא אמרינן העול נכלל עמו אע"ג דאיכא דקרו לכולהו בתד שמא וקרא נמי כתיב והוא חורש שנים עשר צמדים ופליגי נמי בסיפא כגון שנתן דמים יתירים דאפ"ה אמרינן אין הדמים ראי' אלא מתנה נינהו וכדאיתא בגמרא ע"כ: אבל רשב"ם ז"ל פי' לא מכר את הצמד וכו' דברי הכל היא אלא דפליגי ר"י ורבנן בפירוש דהא מילתא דלר"י זימנין מכר זימנין לא מכר ולרבנן לעולם לא מכר ע"כ וכתב עליו בתוספת יום טוב כלומר דלא תיקשי חכמים היינו ת"ק ע"כ: ועוד כתב נמוקי יוסף לקמן ר"פ המוכר פירות גבי המוכר שור לחברו ונמצא נגחן דרב אמר ה"ז מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך דפרכינן עלה בגמרא וליחזי דמי היכי יהיב דשמעת מינה דהדמים מודיעין אע"פ שלא פירש דהיינו דוקא בכיוצא בזה ששאל ממנו שור ושור קא תבע לי' אלא שמגלה דעתו השתא דלרדיא הוה בעי לי' אבל שאל לו צמד ואח"כ אמר דבקר נמי הוה בעי מיניה התם אמרינן דאין הדמים ראי' לחייב עליו ענין שלא שאל ממנו דשני גופים נינהו ואיכא נמי דקרו לכל חד שם באפי נפשי' לצמד צמד ולבקר בקר עכ"ל ז"ל:
נחום המדי אומר מכר כליו: בגמרא בעי למפשט דבאין עודן עליו מחלוקת אבל בעודן עליו מודי לי' רבנן לנחום דמכר כליו מדקתני דישא מכר את הקרון לא מכר את הפרדות ותני רב תחליפא בר מערבא קמי' דר' אבהו מכר את הקרון מכר את הפרדות וא"ל והא אנן לא מכר תנן וא"ל איסמיי' וא"ל לא תתרגם מתניתא דידך באדוקים מכלל דמתניתין בשאין אדוקים בו ומדרישא בשאין עודן עליו סיפא נמי בשאין עודן עליו ודחי אדרבא אימא רישא אבל לא מכר לא את העבדים ולא את המרצופים ולא את האנתיקי ואמרינן מאי אנתיקי אמר רב פפא עסקא דבגווה אבל עסקא דלבר מינה לא איצטריך למימר דאינו מכור ומדרישא בעודן עליו סיפא נמי בעודן עליו אלא ודאי מהכא לא תיפשוט מידי דתנא מילי מילי קתני חדא בעודן עליו וחדא בשאין עודן עליו שהכל הולך אחר מנהגו של עולם יש דבר שהוא בכלל חברו בעודן עליו ויש דבר שאינו בכללו אפילו בעודן עליו: עוד גרסינן בגמרא אמר אביי ר' אליעזר ורשב"ג ור"מ ור' נתן וסומכוס ונחום המדי כולהו ס"ל כי מזבין איניש מידי איהו וכל תשמישתי' מזבין נחום המדי הא דאמרן ר' נתן וסומכוס דתניא המוכר את הספינה מכר את האסכלה דהיינו כבש מעץ עבה ששליבות חקוקות בתוכו לעלות בו ואת בור המים שבתוכה ר' נתן אומר המוכר את הספינה מכר את הביצית סומכוס אומר מכר את הדוגית וביצית ודוגית דבר אחד הן אלא דר' נתן בבלאה קרי לה ביצית וסומכוס דארץ ישראל קרי לה דוגית ור' מאיר לתניא ר"מ אומר המוכר את הכרם מכר תשמישי כרם ורשב"ג דסנטר דבפירקין דלעיל ור' אליעזר דקורה דבפירקין דלעיל ג"כ: וכתבו רשב"ם ותוס' ז"ל לאו משום דכולהו ס"ל כי הדדי דהאי לית לי' סברא דהאי דלמר האי מילתא בטל לגבי דהך ולמר אידך מילתא בטל לגבי אידך ומיהו בחדא שיטה הולכין שמוסיפין מכירת תשמישין טפי מרבנן דידהו חוץ מר"מ לבדו דס"ל דכולהו מכורין שהרי כלל תשמישי כרם ומש"ה לא קאמר אביי אמרו דבר אחד ע"כ והוא לשון רשב"ם ז"ל:
חמורך זו כליו מכורין חמורך ההיא אין כליו מכורין: כך הגיה הרי"א ז"ל:
מכר את הסייח: בנקודת חיריק בסמ"ך ובקמ"ץ ביו"ד וקצת תימה בעיני שראיתי שפי' רש"י ז"ל בפ"ק דר"ה דף ג' גבי סיחון שדומה לסיח במדבר פי' סיח עיר בן סוס ע"כ דהא הכא תנן המוכר את החמור מכר את הסיח. ותימה גדול יותר שמצאתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל לא מכר את הסיח הפך מן הגמרא וכמו שפי' רעז"ל וכמו שאכתוב עוד בסמוך בס"ד: ובגמרא אמאי קרי לי' סייח שמהלך אחר סיחה נאה דבקריאה בנחת וברמיזה כל דהו הולך למקום שהאדם חפץ אבל זקן צריך מרדע:
לא מכר את בנה: כל היכא דמכר סתם בין חמור בין פרה אין הבנים מכורין אלא הב"ע דאמר לו חמור מניקה או פרה מניקה אני מוכר לך ועל כרחך לטפויי אתא כיון דלא מכר סתם והלכך גבי פרה דראויה לחלבה אתא לטפויי חלבה ובנה אינו מכור אבל חמור מניקה שאינה ראוי' לחלבה ודאי לטפויי בנה אתא והלכך בנה ג"כ מכור עמה:
מכר בור מכר מימיו: מתניתין יחידאה היא ור' נתן היא ור"ש בן אלעזר ס"ל כרבנן דר' נתן: ורשב"ם ז"ל פסק כר' נתן וכן נראה ג"כ שסובר הרא"ש ז"ל וז"ל ורשב"ם ז"ל פי' דהלכה כסתם מתניתין דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין. ודאי כשהאמורא אומר דבר מדעתו ומקשה לי' ממתניתין ומשני לי' יחידאה היא לא סבירא לן כההיא משנה דסמכינן עליה דאמורא דפסיק הלכתא דלא כמתניתין אבל הא דקאמר הכא יחידאה היא לאו למימרא דלא סבירא לן כותי' אלא לאשמועינן דר"א בר"ש כרבנן וכן מסתבר ע"כ: והכריח נמוקי יוסף ז"ל דה"ה דבשובך ואשפה וכוורת נמי פליגי אלא דחדא מינייהו נקט בברייתא ושלא כדברי הראב"ד ז"ל ומיהו בבור פליגי אבל בבאר מים חיים כ"ע מודו שמכר שעל שם זה נקרא באר הריטב"א בשם רבו הראב"ד ז"ל [הגהה צ"ע אם צריך להיות הרמב"ן ז"ל או הרא"ה ז"ל]. ואע"ג דקיימא לן דמוכר בעין יפה מוכר הא אמרן דבדברים החשובים לא אמרינן דמכר וכ"ש במטלטלין ומים מטלטלין נינהו וה"מ מכר אבל הקדיש או נתן הקדיש ונתן את כולו עכ"ל ז"ל בקיצור:
מכר אשפה וכו': ס"א מכר אשפות מכר זבלם הרי"א ז"ל. כתוב בפי' רשב"ם ז"ל מכר כוורת מכר דבורים דכל הני דקחשיב בטילי לגבי הני דקמעי אבל מכר זבלו לא מכר אשפתו מכר מימיו לא מכר בורו וכן כולם ומילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיתני ע"כ. ובקצת ספרים כתוב עוד בתוספתא גרסי' נמי מכר יונים מכר שובך מכר דבורים מכר כוורת והיינו טעמא דאין רגילין למכור כל היונים וכל הדבורים בלא השובך והכוורת ואם אמת כדברי הברייתא מאי דשייר במתניתין קתני התם שכן הוא דרך בכל מקום שהמשנה מקצרת וברייתא מפרשת יותר ע"כ. והי' משמע קצת מתוך פירושו ז"ל. דהוה גריס במתניתין אבל מכר זבלו לא מכר אשפתו מכר מימיו לא מכר בורו עיין עליו: מצאתי שהקדים הר"ר יהוסף ז"ל בבא דמכר שובך מכר יונים קודם בבא דמכר כורת מכר דבורים:
הלוקח פירות: פי' רשב"ם כגון שאמר לו בניסן מכור לי פירות שנה זו מה שילדו בכל חדש אבל האמהות לא קנה [כו' עי' בתוי"ט]:
מפריח בריכה ראשונה: הלוקח מניח לפרוח עם האם שאותן לא מכר ללוקח שכן דרך המוכרין פירות שובך לעכב בריכה ראשונה להיות צוות לאמהות להתקיים השובך פן יברחו האמהות והוא שובכו לא מכר הלכך מסתמא גם בריכה ראשונה של שנה זו עיכב עם השובך דזהו קיום השובך ע"כ. ואיתה למתניתין ברש"י ותוס' ז"ל בפ"ק דר"ה דף ט"ו. ונראה דגרסי' בריכה בנקודת צירי והכי משמע נמי מפי' רש"י דבשיר השירים שכתב שם ועוד יש לפרש בריכות בחשבון כמו יונים ולשון משנה הוא הלוקח יוני שובך מפריח בריכה ראשונה ע"כ. וראיתי שכתב הר"ר יהוסף ז"ל ס"א בורך ראשונה. ובגמרא מפרש מכח קושיא דברייתא דתני ר' חייא מפריח בריכה ראשונה ושני' ותריץ רב כהנא דברייתא פירושא דמתניתין דהא דקתני במתניתין בריכה ראשונה היינו לאמה אבל ה"ה דבבתה יניח בריכה ראשונה שלה שהיא שניי' לאמה כדתני ר' חייא דגם פירות הראשונים דההיא בריכה ראשונה צריך לשייר למוכר להיות צוות להך בריכה ראשונה פן תברח בריכה ראשונה דהא ברתא אאמה לא מצטוותא אלא עם ברתא דילה מצטוותא שרחמי האב על הבן ואם לא תשאיר גם הבת תברח הבת דהיינו בריכה ראשונה ומכיון שתברח היא תברח גם אמה ונמצא מפסיד שובכו מכל וכל אבל כיון שיש שלש חבורות זוג ראשון ובתה ובת בתה תו לא ערקי אפילו בני בריכה ראשונה דמצטוותי אאמם ואאם אמם ואין צריך להניח להם בנים לאיצטוותי בהדייהו דהא הוו להו חבורות טובא ולא ערקי כן פי' רשב"ם ז"ל. והריטב"א ז"ל כתב שהנכון כמו שפירשו תוס' ז"ל דראשונה ושניי' לאו דוקא דה"ה מבני בנים עד סוף כל העולם מכל ולדות יניח הראשון שבהם והיינו דפירש תנא דברייתא ראשונה ושני' אלא שלא הי' יכול להאריך ושלישית ורביעית שהרי אין לדבר קצבה ע"כ. פירות כוורת נוטל וכו' כך צ"ל:
נוטל שלשה נחילין: שלש חבורות הנולדות ראשונה בשלשה פעמים מתשעה ימים או עשרה ימים זה אחר זה שכן דרך הכוורת בתחלת ימות הקיץ יוצא מן הכוורת נחיל של דבורים ילדות שילדו האמהות ויושבין על ענף אילן ומביא כוורת חדשה ומכניסן לתוכה רשב"ם ז"ל:
ומסרס: לשון דלוג כמו קראה סרוסין במסכת מגלה וכמו שפירש כבר רעז"ל ואיכא נמי בגמרא מאן דמפרש לשון סרוס ממש ובמה מסרסן בחרדל שמתוך שמאכיל חרדל ופיהן חד ומר חוזרות ואוכלות את דובשנן ומתוך שביעותם הן בטלות מפריי' ורבי' וחוזרות ועושות דבש:
מניח שתי גרופיות: שיעור שני טפחים על הארץ הרמב"ם ז"ל. אבל המגיד משנה בס"פ כ"ז פי' ענפים וכסף משנה פירש שם טפחים שכתב שני אגרופים. ואפשר להוכיח קצת פי' זה מן הברייתא דאיתא בגמרא דת"ר הלוקח אילן מחברו לקוץ מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ בתולת שקמה שלשה טפחים סדן השקמה שני טפחים בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה בדקלים ובארזים חופר ומשרש לפי שאין גזען מחליף. וכתוב בנמקי יוסף אמר המחבר יש מי שפירש שני אגרופים והוא יותר נכון הריטב"א ז"ל וכמו שכתבתי בסמוך וצריך זה כדי שלא יחרב שדהו כי לא הי' כונתו של מוכר לכך והא דאשמעי' תנא הך דשובך וכוורת אתי שפיר למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ היכא שאין חוזרין בהן ורוצין לקיים המקח צריך התנא לאשמועינן הדין. והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות מכירה פכ"ג שאין זה מוכר דבר שלא בא לעולם לפי שאינו מוכר יונים שיולדו או דבש שיבא לכוורת אלא מכר השובך לפירות והכוורת לדובשא והוי כמי שמוכר אילן לפירות ע"כ. וז"ל רש"י ז"ל פ' מרובה (בבא קמא דף פ"א) גבי עשר תנאים דיהושע דחד מינייהו וקוטמין נטיעות מכל מקום חוץ מגרופיות של זיתים ופי' שם רש"י ז"ל קוטם בד ליטע או להרכיב ולא יקפיד בעל האילן חוץ מגרופיות של זית הקוצץ זיתיו לשרוף מניח שתי גרופיות כדאמרינן בהמוכר את הספינה והן מחליפית ומוציאות בדים ומשם אין לקטם נטיעה מפני שמפסיד את הגרופיות ע"כ. אבל התוספות פירשו שם בשם הערוך גרופיות ענפים כמה דאת אמר יחור לתאנה זמורה לגפנים כך את אמר גרופיות לזיתים ע"כ. וביד פכ"ג דהלכות מכירה סימן ט' עד סוף הפרק וספכ"ז. ובטור חשן המשפט סימן רי"ג וסוף סימן ר"נ וסוף סימן רט"ז:
הקונה שתי אילנות בתוך של חברו: ה"ז לא קנה קרקע וביניהם וחוצה להם ואפילו הם גסים גדולים וכבדים וגם אם מתו אין לו קרקע ליטע אחר במקומן ולא קנה אלא לפירותיו כל זמן שיתקיים האילן ואליבא דרבנן אתיא דאמרינן בעין רעה מוכר אבל אליבא דר' עקיבא יש לו קרקע ליטע אחרים במקומן אם ימותו אלו כדמוכח לקמן בשמעתין גבי מקדיש וכו' והכי נמי אמרינן בחזקת הבתים מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דר' עקיבא ורבנן ואע"ג דסיפא דמיירי בשלש אילנות מוקמינן לקמן באידך פירקין אפילו כר' עקיבא מיהו רישא לאו ר' עקיבא היא רשב"ם ז"ל בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע"א.) ובגמרא מסיק דמספקא הוא דלא קנה קרקע:
של בעל הקרקע: ס"א של בעל הבית:
קנה שלשה קנה קרקע: ואפילו אם הם דקים ומדקאמר קנה קרקע ולא קתני קנה הקרקע או קנה השדה משמע דלא קנה אלא קרקע הצריך לו שהוא תחת האילן וביניהם וכמלא אורה וסלו חוצה לו סביב כל השלשה אילנות נמקי יוסף. ואותו כמלא אורה וסלו חוצה לו אין רשאין לזרען לא בעל השדה ולא בעל האילנות וכ"ש שתחת אילן ושמן אילן לאילן שאין דרך לזרוע שם:
הגדילו: חוץ לקרקע שלהן דהיינו כמלא אורה וסלו חוצה לו ישפה המוכר דכיון דאין נטועין בשל מוכר כי אם בקרקע של לוקח והמוכר לא שיעבד לו קרקע שלו אינו מניחם ליכנס בתוך שלו מאחר שמזיקים לו. ובגמרא בעי לאוקומי מתניתין דקתני ישפה דלא כר' עקיבא דאי ר' עקיבא אמאי ישפה האמר מוכר בעין יפה מוכר ודחי אימור דאמר ר' עקיבא דבעין יפה הוא מוכר גבי בור ודות דלא מכחשי ארעא גבי אילן מי אמר דבעין יפה הוא מוכר לשעבד לו קרקע שלו לכל מה שיגדלו נופותיו ויאבד קרקע שלו שהצל רע לבית השלחין וגם לא יוכל לחרוש בבקר בשביל גובה המרדע. דנהי נמי דאית לי' עין יפה גבי אילן במכר אילנות ושייר קרקע לפניו שיש לו קרקע לר' עקיבא ע"מ ליטע תחתיהן כדאמרן בחזקת הבתים מיהו היזק גדול כ"כ כגון שמאבד לגמרי קרקע שלו לית לי' עין יפה דמי לא מודי ר' עקיבא בהך סתמא דתנן בלא יחפור בסופו אילן הנוטה לתוך שדה חברו קוצץ מלא המרדע ע"ג המחרישה והא נמי לההוא דמי שהרי האילנות אינם נטועים בקרקעו של מוכר דהא יש להם קרקע בפני עצמן ואיסתלק לי' מיני' לגמרי ולעולם הא סיפא מיתוקמא כר' עקיבא. ומיהו רישא ודאי דקתני גבי שני אילנות אם מתו אין לו קרקע לא מיתוקמא כר' עקיבא דאמרן בחזקת הבתים מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דרבי ורבנן:
העולה מן השרשים שלו: כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל בהאי סיפא. וביד רפכ"ד דהלכות מכירה עד סוף סימן ז'. ובגמר ח"מ סימן רט"ז:
מכר את הקנה: היא הריאה עם הלב ונקראת על שם הקנה ומספקא לי' לר"י אם מכר הלב מכר ריאה ואם מכר ריאה מכר הלב תוס' ז"ל. וביד שם פכ"ז סימן ט'. ובטור ח"מ סימן ר"ך:
ארבע מדות במוכרין וכו': ירושלמי פ"ד דמציעא. וגרסינן בגמרא בברייתא בפירקין בדף פ"ה עלה דמתניתין דבסמוך תניא ד' מדות במוכרין עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח בד"א במדה שאינה של שניהם אבל אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה בד"א בר"ה ובחצר שאינה של שניהם אבל ברשות לוקח כיון שקבלו עליו מוכר קנה לוקח ואם ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו ואם ברשות המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכיר את מקומו. וכתב רשב"ם ז"ל עלה ד' מדות אין לפרש ד' רשויות ר"ה רשות המוכר רשות הלוקח רשות המופקדים אצלו דהא רשות מוכר ונפקד חד רשות הוא דהכא והכא שייך לומר קבלה ושכירות מקום והוצאה והגבהה וכו' כמו שהוא ז"ל מכריח שם על זה שאינו אלא ד' מדות ד' חלוקים של דינין וכו' והאריכו תוס' ז"ל לדחות דבריו ובקיצור מילין כתבו דאין נראה לר"י שתועיל קבלה ברשות מוכר דאין אדם מקנה רשותו לאחרים ע"י עצמו כדמוכח פ' כיצד משתתפין אלא צריך לפרש דחשיב ד' מדות בכלים מדת סרסור ומדת מוכר ומדת לוקח ומדת נפקד ע"כ. וכתוב בסמ"ג ובסמ"ק רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אע"פ שאינם יפות שאין למעלה מהם ולא רעות שאין למטה מהם והרי יש שם אונאה שתות אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא קנה ומחזיר אונאה וכן הוא שם בהלכות מכירה רפי"ז:
יפות ונמצאו רעות: רבינו שמואל פירש בבבא זו שאין שם אונאה כלל ומה שאומר שאין אחד מהם יכול לחזור בו משנה שאינה צריכה היא ואגב שאר הבבות נשנית שאילו יש שם אונאה רצה קנה רצה חוזר מ"כ. כתב נמקי יוסף ז"ל התנא שנה לנו הד' דרכים שאפשר בענין חזרת המקח שהן או הלוקח לבדו או המוכר לבדו או אין שום אחד מהם או שניהם יחד כשיש טעות במקח כגון שמכר לו רעות ביפות אע"פ שאין אונאה בדמים לוקח יכול לחזור בו שהרי הטעהו וכן המוכר היכא שהטעהו הלוקח וא"ל חטים הללו נחשבות רעות בעיר הזאת ובעבור זה מכרם ואח"כ מצא שהיו מחשיבין אותם ליפות הרי הטעהו ומוכר יכול לחזור בו אבל אם אמר לו המוכר רעות הן ונמצא שהיו רעות שברעות לא מצי אמר לוקח לא קניתים אדעתא דהכי שיהיו כ"כ רעות וכן ההפך ביפות לא מצי אמר מוכר לא מכרתים אדעתא דהכי שיהיו יפות שביפות דהא יפות ורעות קאמר לי' והכל בכלל.
(הגהה כ"כ ג"כ הר"ן בשם רבינו האיי גאון ז"ל והביא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל שכבר רמזתיה וכתב עליהן דכולהו איתנהו). ואם שאל לו שחממית. הן חטים אדומים מפני שעושין קמח מרובה ונתן לו חטים לבנה או שאל לו לבנה משום שעושה הפת יותר נאה ויפה [ונתן לו שחמתית] הרי אלו כשני מינים והוי כמקח טעות וכל אחד מהם יכול לחזור בו שאם זה לא קנה דבר של זה גם מכירתו של זה אינה מכירה עכ"ל ז"ל:
שחמתית: על שם שחמה מאדימתן ואמר רב פפא ש"מ האי שמשא סומקתי היא תדע דקא סמקא צפרא ופניא והאי דלא קחזינן כולי' יומא נהורין הוא דלא ברי ונ"מ לנודר מן האדום שיהא אסור באורו של שמש כן פירשו תוס' ונמקי יוסף ז"ל. וכן פי' הרמב"ן ז"ל בחומש בקרא דוכל שה חום בכשבים וגם רש"י ז"ל הביא לו שם לראי' וחבר. שחמתית ונמצאת לבנה:
יין ונמצא חומץ וכו': פ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ח.) ובגמרא לימא מתניתין דחשיב ליין וחומץ שני מימן רבי היא דחשיב לי' שני מינין כמו שכתבתי ברפ"ג דתרומות דאילו לרבנן כיון דאמרי יין וחומץ מין אחד הוא אין שניהם יכולין לחזור בהן אלא המתאנה דדמי לחטין יפות ונמצאו רעות רעות ונמצאו יפות ומשני אפילו תימא רבנן ע"כ לא פליגי רבנן עלי' דרבי אלא לענין מעשר ותרומה וכדר' אילעא דאמר מנין לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה שנאמר ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו אם אינו קדוש נשיאות חטא למה מכאן לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה אבל לענין מקח וממכר דכ"ע איכא דניחא לי' בחמרא ולא ניחא לי' בחלא ואיכא דניחא לי' בחלא ולא ניחא לי' בחמרא שאין הטעמים שוין ול"ד לחטין יפות ורעות דהתם חד טעמא אית להו וחד שמא אית להו ומה ששאל מכר לו אלא שאינהו קצת. וביד רפי"ז דהלכות מכירה וסימן ב'. ובטור ח"מ בסימן ר' וסימן רל"ג:
משך ולא מדד: פרק הנושא אשה דף ק"ג:
מדד ולא משך: תוס' פ' חזקת (בבא בתרא דף נ"א.) ופי' הרמב"ם ז"ל ואמרו משך ר"ל מר"ה לרשותו או לסמטא ע"כ. ופי' רשב"ם ז"ל סמטא היינו שביל של יחידים ואני שמעתי כניסה בולטת מר"ה ויש רשות לבני אדם להעמיד שם חפצים שלהם כחצר השותפים דאינו עשוי להילוך בני ר"ה ומוכח בגמרא דרך משיכה מהניא אפילו בכליו דמוכר. בפי' רעז"ל אבל משיכה בר"ה לא מהניא אע"פ שלא מדד וכגון כו'. אמר המלקט מלת מהניא היא סוף דבור ומלות אע"פ צריך למחוק אותן ותחלת הדבור צריך להיות כך ולא מדד קנה וכגון שפסק וכו'. גם באותו דבור צריך להיות אבל לא פסק לו הדמים אע"פ שמדד ומשך לא קנה וכו':
אם היה פקח שוכר את מקומן: לפי דרכנו למדנו מזו המשנה סחורה שלא יוכל המוכר לחזור והרי לך עושר למוד מלשון חכמים במשנתנו הכי אמר רב הונא בכתובות פ' הנושא אשה. וכתב רש"ל ז"ל שם פ' הנושא דדייק לה מדקתני ואם הי' פקח לגבי לוקח ולא אמרו פקח לגבי מוכר שאם פקח הוא לא ימדוד במקומו של לוקח או לא ישכור לו מקומו אלא שכוונו לדבר בלשון עושר כלומר בזה שהמוכר לא יוכל לחזור א"כ ירויח הלוקח וזהו עושר והמוכר ג"כ אינו מפסיד שהרי מכר בשויו הראוי מתחלה לאפוקי אפכא שמרויח המוכר ומפסיד הלוקח שהרי קונה בשער היוקר ומש"ה לא דברו אלא בלוקח שהוא עושר דאי לא תימא הכי מאי עושר איכא בזה שאין יכול לחזור וכי לא נמצא בתלמוד יתר דיני מקח וממכר שהן תועלת לענין חזרה ולשאר מיני תועלת בפ' הזהב ובכמה דוכתי בבבא בתרא ע"כ בקיצור:
עד שיטלטלנו: דהיינו הגבהה דכיון דאין דרך פשתן לעשות משאות גדולות משום שמחליק הלכך לא מהניא בי' משיכה ובעי הגבהה אבל ברישא גבי פירות דרך לעשות משואות גדולות וקטנות. ומיהו רישא דמתניתין דקתני משך ולא מדד קנה אע"פ שלא הגביה מיירי במשאות גדולות ור"ח מפ' דאע"ג דגם פשתן עושין ממנו משאות גדולות אפ"ה לא קני לי' במשיכה כיון שאם ימשך מתנתק אין דרכו להמשך לפיכך קני בטלטול. והרמב"ם ז"ל מפ' בפ"ג מהלכות מכירה דשאני פשתן דמשתמיט צ"ל שאפשר לשומטו מעט מעט ולהגביה ואין בו טורח ולא אמרו משואות גדולות שאין צריך בהן הגבהה אלא כגון טעון של אגוזים או פלפלין או שקדים והי' גדול שאין אחד יכול להגביה ואם יתירו יתפרד ויהי' לו בו טורח גדול ע"כ:
ואם הי' במחובר וכו': ירוש' פ"ק דקדושין ובר"פ חזקת. וביד ספ"ג דהלכות מכירה ובפ"ד סימן ה' ו'. ובטור ח"מ סימן ר':
והוקרו או שהוזלו: גמרא האי מדה דמאן אילימא מדה דלוקח אמאי עד שלא נתמלאת המדה למוכר וליקני לי' ללוקח כליו וכדתניא אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה דהכא נמי בשיש שנתות במדה עסיקינן דהא סתמא קתני אפילו במדה שיש לה שנתות וא"ל הין בי"ב סלעים לוג בסלע ואי מדה דמוכר היא אמאי קנה לוקח משנתמלאת המדה דהא אפילו את"ל דברשות לוקח מיירי הא איבעיא לן לעיל בגמרא אם הכלי חשוב הפסקת רשות ולא אפשיטא וא"כ תיפשוט ממתניתין דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח וה"ה לכליו של לוקח ברשות מוכר דקנה מוכר ומשני ר' אילעא הכא במדת סרסור שהשאיל להם המדה והסרסור אינו שם וקמ"ל דאינו שלוחו הסרסור להיות המקח ברשותו ואע"ג דהמדה שלו. וסיפא דקתני ואם הי' סרסור ביניהם בשהסרסור שם דכיון שהוא שם והמדה שלו המקח ברשותו דאיהו לוקח מן המוכר ומוכר ללוקח ומש"ה כי נשברה נשברה לסרסור דכליו קני לי' וקמ"ל דלא אמרינן דסרסור אינו אלא שלוחו של לוקח וכשנתמלאת נשברה ללוקח ע"כ כפי פי' רשב"ם ז"ל. והקשו תוס' ז"ל לפירוש הקונטריס שפירש שהסרסור קנאה לעצמו וחוזר ומוכר לבעל הבית תימא אמאי נקט נשברה ושבק יוקרא וזולא דאיירי בי' רישא הל"ל הי' סרסור ביניהם והוקרו או הוזלו ופי' ריב"ם ז"ל הי' סרסור ביניהם ומדד להם כדרך סרסורים שמודדין בשכר שנותנין להם ונשברה החבית על ידי מדידה נשברה לסרסור וכגון שלא הי' מחמת אונסא אלא ע"י שלא נזהר יפה במדידה ע"כ. וז"ל נמקי יוסף ז"ל מוקמינן לה למתניתין בגמרא במדת סרסור ולפיכך עד שלא נתמלאת המדה למוכר דברשות מוכר קיימא למדוד ולמכור ומשנתמלאת היא ללוקח עד שיערה המדה לתוך כליו וחייבין עליה אם נשברה שלא מחמת מלאכה ושלא באונס (נלע"ד ואפילו באונס) ואם אינה של סרסור אלא שהוא מודד שנותנין לו שכר על המדידה נעשה כש"ש על החבית וחייב בשמירתה ואם נשברה נשברה לו ובלבד שלא יהי' נמי באונס גמור אלא כעין גניבה ואבידה ואם החבית של סרסור והיא מושאלת למוכר וללוקח ונשברה אע"ג שאינו אונס גמור נשברה לו מפני שהיא שאלה בבעלים מפני שהסרסור נשכר להם למוד וכן אם הסרסור קנאה מן המוכר למכור תכף ללוקח ומרויח בה ומדד בה ברשותי' קיימא ולא אמרינן שליחותי' דלוקח קעביד אלא ודאי ברשות סרסור קיימא לגמרי ואם נשברה נשברה לו עד שיגמור מדידתה עכ"ל ז"ל:
הרכינה ומיצתה הטה וכו': לשון רעז"ל עד והטיף שלש טפים ונתאסף מיצוי המדה וכו' כך צ"ל וכולו לשון אחד. בסוף הלשון שהרי נתייאש הלוקח ממנו. אמר המלקט מפני שטורח לו להמתין עד שיתמצה אבל גבי תרומה דלא שייך יאוש תנן בפ' בתרא דמסכת תרומות הרכינה ומיצתה ה"ז תרומה ואסורה לזרים. וז"ל נמקי יוסף ואם היה בעל הבית או המוכר סיטון חייב להטיף לו שלש טפים בכל זמן אפילו בע"ש וחנוני פטור לעולם שלא חלק בו ת"ק. הרכינה היינו מה שנשאר עדיין בדופני הכלי ומיצה מה שנשאר עדיין בשולי הכלי שנתמצה שם הרי הוא של מוכר מפני שהלוקח מתייאש ממנו ע"כ בקיצור ובשנוי לשון קצת. ותמהתי שמצאתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל הרכינה ומיצת הרי היא של לוקח והחנוני חייב וכו' וכתב כן מצאתי אלא שבספר אחד הגיהו אינו חייב אבל של לוקח לא שלחו בו יד. וביד שם פ"ד סי' ח' ט' ובפ' שני דהלכות שלוחין ושותפין סימן ז' ובטור ח"מ בסימן ר' ובסימן רל"א:
ופונדיון בידו: כמדומה לי דלא גרסינן במשנה ופונדיון בידו אע"פ שכן הוא האמת וכן בירושלמי וברב אלפס ובהרא"ש ז"ל ליתי' וכן מוכח ג"כ מן הפירוש שהביא רשב"ם ז"ל בשם זקנו אבי אמו מנוחתו כבוד וז"ל בקיצור וא"ת וליתניי' לפונדיון במתניתין לא הוצרך שכן דרך רוב סחורתן ואיסרין לא היו מצויין כפונדיונין ע"כ והכי מוכח נמי ממה שאכתוב עוד בסמוך וכן מצאתי אח"כ שמחקן למלות הללו ר"ש לוריא ז"ל מן הגמרא ותימא על תוי"ט שלא מחקו. בפי' רעז"ל הלכך נעשה גזלן עליה. אמר המלקט ור' יהודה סבר שואל שלא מדעת לא הוי גזלן אלא שואל והלכך משהחזירו לתינוק ששאלו ממנו פטור:
שע"מ כן שלחו: כי היכי דלישדר לי' חנוני ביד בנו האיסר והשמן. והקשו רשב"ם ותוס' ז"ל דפונדיון נמי אבידה מדעת היא שמשלחו ביד התינוק ותרצו תוס' ז"ל מ"מ כיון שהפונדיון של בעל הבית נשאר ביד החנוני אינו פטור עד שיבאו לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם הי' מחזיר אותו פונדיון עצמו ה"נ דהוה פטור ע"כ וכן נראה שתירץ נמקי יוסף ז"ל. ורשב"ם תירץ מה שתירץ ועוד כתב במסקנא ואית דמפרשי לה להך סוגיא בתנוני הרגיל אצלו ומסר לו בעל הבית כבר הפונדיון ושלח בשביל השמן והאיסר ולא שלח ביד בנו כי אם הצלוחית לבדה ובכך הסוגיא פשיטה ע"כ וגם מכאן מוכח דלא גרסינן במתניתין ופונדיון בידו וכדכתיבנא:
ומדד החנוני לתוכה: שהוא פטור מדמי צלוחית אבל בשמן ואיסר חייב. וביד פ"ג דהלכות גזלה ואבידה סימן ט"ו ובפ' שני דהלכות שלוחין ושותפין סימן ב'. ובטור ח"מ סימן קפ"ח וגם מלשון הרמב"ם ז"ל אשר שם וגם מכסף משנה שם משמע דל"ג מלת ופונדיון:
הסיטון וכו': עד סוף הפרק בת"כ פ"ח דפרשת קדושים וכן ביד פ"ח דהלכות גניבה וכן בטור סימן רל"א. סיטון חטים בלשון יון ומשום שקונה הרבה חטים ביחד קורא לו סיטון רשב"ם ז"ל וכן פירש נמקי יוסף וכתב עוד ועל שם זה נקרא כל תגר גדול הן מיבש הן מלח בכל מיני פירות סיטון:
החנוני מקנה: אתאן לרבנן כן פירשו רבותי ז"ל ולא נהירא דא"כ לא סבירא לן הכי שהרי הלכה כרשב"ג במשנתנו [הגהה הרמב"ם שם פ"ח פסק דלא כרשב"ג] ועוד דקא מסיים לה רבן שמעון כדקתני אמר רשב"ג בד"א בלח ועוד דאי איתא דפליג עליה אמאי לא קתני שיעורי' אלא דברי הכל היא דאפילו רשב"ג מודה בחנוני אע"פ שמוכר תדיר דכיון שאינו חייב להטיף שלש טפים כדתנן במתניתין דלעיל נקרש בתוכו יותר:
וממחה: לשון מיחוי שייך בדבר שנדבק יפה ויוצא בדוחק כי ההיא דתנן בפסחים ר"פ אלו דברים ומיחוי קרביו ובפ"ק דמסכת ידים נמי תנן הדיח בהם את הכלים או שמיחה בהן את המדות:
ומקנח את המאזנים: על כל משקל ומשקל לפי שיש להם בית קבול נדבק בהם יותר מן המשקלות. ותמהתי שראיתי שמחק הר"ר יהוסף ז"ל מלת ומקנת וכתב במקומה וּקְנֵה מאזנים על כל משקל ומשקל:
בד"א בלח: קנוחים הללו בדבר לח כגון בשר יין ושמן אבל בדבר יבש כגון פירות כמון ופלפלין אינו צריך לקנח שלא נדבק בהן מאומה:
אחד לעשרה בלח: מתוך פי' רשב"ם ז"ל ותוס' ז"ל משמע דגרסינן לעשרה בלמד שכך כתבו אהא דאמר רב דגירומיו הוי אחד מעשרה בליטרא בלח לעשרה ליטרא דמלישנא דמתניתין דייק דקתני אחד לעשרה בלח ולא קתני אחד מעשרה בלח הלכך חסורי מחסרא והכי קתני אחד מעשרה לעשרה בלח וטורח הי' לתנא להזכיר שני פעמים עשרה וחסר האחד ע"כ. והקשו תוס' ז"ל ואם תאמר אמאי לא תני במתניתין אחד ממאה ונראה לרשב"א לפרש דלא מיחייב גירומיו כלל מדאורייתא אלא כששוקל עשר ליטרין אבל בפחות מכאן אינו חייב מדאורייתא ע"כ. וכן היא הגירסא בירושלמי בלמד. ובגמרא בעי' היכי קאמר אחד מעשרה בלח לעשרה דלח ואחד מעשרים ביבש לעשרים דיבש דהיינו ליבש חלק מד' מאות חלקים או דילמא אחד מעשרה לעשרה דלח ולעשרים דיבש דהיינו חלק אחד ממאתים בין ללח בין ליבש דואחד מעשרה דקאמר תנא ברישא אתרווייהו קאי אלא שלא רצה התנא לכפול לשונו וקאי בתיקו הלכך נוקי בחזקת מארי' ולא יתן ליבש אלא חלק אחד מד' מאות ונראה דמשום שהלח נדבק בכלי ואינו מטיף לו הכל צריך להוסיף לו יותר מביבש. וכתוב בספר מאירת עינים שם סימן רל"א וז"ל למוד בדקה וכו' פי' דקה כגון לוג וגסה כגון קב וכשמודד בדקה היה להלוקח עודף מעט לכל לוג דאי אפשר לצמצם משא"כ כשימדוד לו בקב דלא יהי' לו אלא עודף אחד לששה לוגין דרע ללוקח ובהפך הוא רע להמוכר ועיין פרישה שכתבתי שכן פי' רשב"ם ז"ל ושמלשון הטור לא משמע לי כן אלא גסה ודקה ר"ל בשניהם סאה או קב והיינו שאחד גדול יותר שתות מהשניה דמותר להוסיף כדלקמן ואמר שמקום שנהגו למדוד סאה קטנה לא ימדוד בהגדולה או אפכא אע"פ שרצה לנכות לו או להוסיף לפי ערך ע"ש ודוק עכ"ל ז"ל:
למחוק לא יגדוש: ואע"פ שמוסיף לו בדמים ועיין על זה שם בספר קרבן אהרן:
לגדוש לא ימחוק: ואע"פ שפוחת לו מן הדמים דאם עושין כן שמא יראו אותן אחרים ויאמרו כך המנהג כן וירמה הלוקח את המוכר או המוכר את הלוקח רשב"ם ז"ל. ובגמרא בברייתא יליף לה לכולהו מילתא מאיפה שלימה וצדק