מכות יד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מאחותו דרישא ואידך ההוא מיבעי ליה אלחלק כרת למפטם ולסך ואידך סבר כר' אלעזר א"ר הושעיא דאמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחד חלוקין הן לקרבן ואי בעית אימא לא סבר לה כר' אלעזר ונפקא ליה (ויקרא כ, יח) מואיש אשר ישכב את אשה דוה ואידך ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוחנן דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי מנין שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה שנאמר ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה וגו' במלמד שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה:
וטמא שאכל את הקדש:
בשלמא הבא למקדש טמא כתיב עונש וכתיב אזהרה עונש דכתיב (במדבר יט, יג) את משכן ה' טמא ונכרתה אזהרה (במדבר ה, ג) ולא יטמאו את מחניהם אלא טמא שאכל את הקדש בשלמא עונש כתיב (ויקרא ז, כ) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה אלא אזהרה מנין ריש לקיש אומר (ויקרא יב, ד) גבכל קדש לא תגע רבי יוחנן אומר תני ברדלא אתיא טומאתו טומאתו כתיב הכא וטומאתו עליו ונכרתה וכתיב התם (במדבר יט, יג) טמא יהיה עוד טומאתו בו מה להלן עונש ואזהרה אף כאן עונש ואזהרה בשלמא ריש לקיש לא אמר כרבי יוחנן גזירה שוה לא גמיר אלא ר' יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש אמר לך ההוא אזהרה לתרומה וריש לקיש אזהרה לתרומה מנא ליה נפקא ליה (ויקרא כב, ד) מאיש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב דאי זהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן הוי אומר זו תרומה ואידך ההוא לאכילה והא לנגיעה וריש לקיש האי בכל קדש לא תגע להכי הוא דאתא ההוא מיבעי ליה לטמא שנגע בקדש דאיתמר טמא שנגע בקדש ריש לקיש אומר לוקה רבי יוחנן אומר האינו לוקה ריש לקיש אומר לוקה בכל קדש לא תגע רבי יוחנן אומר אין לוקה ההוא אזהרה לתרומה הוא דאתא טמא שנגע בקדש מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה אזהרה (לאוכל) אתקוש קדש למקדש ואכתי להכי הוא דאתא ההוא מיבעי ליה לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים דאיתמר טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים ריש לקיש אומר לוקה רבי יוחנן אומר ואינו לוקה ריש לקיש אומר לוקה בכל קדש לא תגע לא שנא לפני זריקה ולא שנא לאחר זריקה רבי יוחנן אומר אינו לוקה רבי יוחנן לטעמיה דאמר קרא טומאתו טומאתו וכי כתיב טומאתו לאחר זריקה הוא דכתיב ההיא מבכל קדש נפקא תניא כוותיה דריש לקיש בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל אתה אומר אזהרה לאוכל או אינו אלא אזהרה לנוגע ת"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש וגו' מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף כל דבר שיש בו נטילת נשמה ואי בנגיעה מי איכא נטילת נשמה אלא באכילה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו
רש"י
[עריכה]מאחותו דרישא - דמצי למכתב כי יקח את בת אביו או בת אמו:
למפטם וסך - דהוו נמי שני לאוין וכרת אחד והוצרך לנו לחלק ביניהם כמו שהוצרך חילוק בעריות אם אינו ענין כאן תנהו ענין להו:
ה"ג לה להך שיטתא ההוא מיבעי ליה לחלק כרת למפטם וסך ואידך סבר לה כר"א א"ר הושעיא כו' ואיבעית אימא נפקא ליה מואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו' ואידך ההוא מיבעי ליה כו'. והכי פירושא ואידך ס"ל כר"א דאמר עלה שהלאוין מחלקין לחטאות ועל מפטם וסך אמרי' במס' כריתות (דף ג.) שהן שני לאוין על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו וכרת אחת איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו וגו' חילוק חטאו' ביניהם שהלאוין מחלקין לחטאות וכיון דאתו להכי בעריות נמי לא בעי חילוק ולא מצטריך ליה למדרש אל אשה דלעיל ואייתר ליה עיקר קרא דכרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות ואחותו דסיפא לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו ואחותו דרישא לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו לומר שאין עונשין מן הדין ואיבעית אימא אי נמי לא סבר לה לדר' אלעזר נפקא ליה חילוק בעריות מן ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו' דכתיב ביה כרת יתירא לומר שחייבין עליה לעצמה וממנה תלמד כל הכלל ואם אינו ענין לגופה דהא נפקא לן מואל אשה לחלק על כל אשה תנהו ענין לשאר שני לאוין וכרת אחת כגון מפטם וסך:
שיצא מדוה דרך ערותה - לאפוקי דרך דופן דלא:
אלא אזהרה מנלן - ליכא למימר מבקדשים לא יאכל וגו' דלא מיירי בקדשים אלא בתרומה דכתיב ביה איש איש מזרע אהרן דבר השוה בזרעו של אהרן ומוקמינן ליה בתרומה שהיא שוה באנשים ובנשים ואף החוזרת שאינה חוזרת לחזה ושוק חוזרת לתרומה:
מבכל קדש לא תגע - ודרשינן ליה לקמן אזהרה לאוכל:
תני ברדלא - שם חכם:
כתיב וטומאתו עליו - בטמא שאכל את הקדש וכתיב עוד טומאתו בו בבא אל המקדש טמא:
גזירה שוה לא גמר - ולא למדה מרבו:
ששוה בזרעו של אהרן - באנשים ובנשים אבל קדשים אינן נאכלין אלא לזכרים וכי תימא איכא חזה ושוק ליתא בחוזרת כגון אלמנה וגרושה וזרע אין לה דאמר מר חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק והכי מפרשינן לה ביבמות (דף פז.):
ההוא אזהרה לתרומה - לנגיעת תרומה:
טמא שנגע בקדש כו' - תירוצא הוא דמתרץ ר"ל:
מדאיתקש קדש למקדש - בהאי קרא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא ודרשינן לקמן מה מקדש יש באזהרתו נטילת נשמה שהבא אל המקדש טמא בכרת אף אזהרת קדש דבר שיש בו נטילת נשמה והיינו אכילה שענוש עליה כרת דאילו בנגיעה ליכא כרת:
ר' יוחנן לטעמיה - דאמר אזהרה לאוכל קדש בטומאתו נפקא מטומאתו טומאתו וההוא וטומאתו עליו דכתיב בעונש דקדש לאחר זריקה הוא דתניא בתורת כהנים ומייתינן לה במנחות בפ' שלישי (דף כה:) יכול יהו חייבין עליו משום טומאה קודם זריקה תלמוד לומר כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר וגו' הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה שאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה:
ההוא מבכל - מרבויא דבכל דריש ריש לקיש אף לפני זריקה:
תניא כריש לקיש - דיליף אזהרה לטמא שאכל את הקדש מבכל קדש לא תגע:
כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו - הא אתא לאשמועינן דאפילו למאן דאמר לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו כדתניא. לא תותירו והנותר תשרפו בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו שנתק הכתוב את העשה להיות ענשו של לאו ותקונו לומר לא תעשה כך ואם עשית עשה זאת והפטר ואשמעינן רבי יוחנן הני מילי בעשה הבא אחר הלאו שאין אתה יכול לקיימו אלא לאחר עבירת הלאו אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו אין זה ניתוק הלאו ואפילו תקיימנו אחר עבירת הלאו לא נפטרת מן המלקות:
תוספות
[עריכה]ההוא לתרומה הוא דאתא. ותימה דהיכן מצינו חומר בתרומה מבקדשים דבכל קדש לא תגע מוקי לה רבי יוחנן לנגיעת תרומה אלמא לקי ובנגיעה דקדש לא לקי ותירץ הר"ר שלמה מדרויי"ש נ"ע דהכי קאמר ההוא לנגיעת תרומה הוא דאתאי לאשמועינן דפוסל תרומה עד מלאת ימי טהרה שהיא כטבול יום ולא קאמר דאיכא מלקות בנגיעת תרומה אבל מכל מקום קשה דאיך קאמר רבי יוחנן דקרא דכתיב ביה קדש דמיירי לתרומה וי"ל משום דגבי האי קרא כתיב עד מלאת ימי טהרה ובקדשים עד לאחר כפרה אי נמי על כרחך צריך לאוקמה בתרומה דלקדשים נפקא לן מגזירה שוה דטומאתו טומאתו גמיר ליה:
כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו. תימה דהא לאו דגזילה שקדמו עשה דוהשיב הגזלה אשר גזל ואפ"ה אין לוקין עליו וי"ל דשאני גבי לאו דגזילה שאין לקיים העשה אלא לאחר שגזלה והלכך לאו שניתק מעליו הוא אבל קדמו דקאמר הכא לאו דוקא קדמו אלא היינו דשייך העשה קודם שעבר הלאו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/מכות/פרק ג (עריכה)
טז א מיי' פ"א מהל' כלי המקדש הלכה ד' והלכה ה, סמג לאוין רצב ולאו רצג:
יז ב מיי' פ"י מהל' איסורי ביאה הלכה ה', סמג לאוין קיא, טור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ד סעיף י"ד:
יח ג מיי' פי"ח מהל' פסולי מוקדשין הלכה י"ג:
יט ד מיי' פ"ז מהל' תרומות הלכה א':
כ ה מיי' פי"ח מהל' פסולי מוקדשין הלכה י"ב:
כא ו מיי' פי"ח מהל' פסולי מוקדשין הלכה ט"ז:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/מכות/פרק ג (עריכה)
וכר' אלעזר אמר רבי אושעיא דאמר כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת [אחד] כגון המפטם והסך שמן המשחה שנאמר על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו קדש הוא הנה ב' לאוין וכתי' איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו הנה כרת על הרוקח ועל הנותן על זר (כי כל) [כל כי] האי גוונא חלוקין הן לקרבן.
ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה מלמד שאין אשה טמאה עד שיצא (ממנה) [מדוה] דרך ערותה.
הבא למקדש טמא אזהרתיה מולא יטמאו את מחניהם עונש את (מקדש) [משכן] ה' טמא ונכרתה. טמא שאכל את הקודש עונש שנאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה.
אזהרה ריש לקיש אמר מבכל קדש לא תגע.
דייק [מקדש] לא תגע תניא כותיה בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל או אינו אלא אזהרה לנוגע ת"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שכתב בו נטילת נשמה והיא כרת מפורש ביבמות פרק הערל (יבמות דף עה. ע"ש) אף קדש דבר שכתב בו נטילת נשמה והוא כרת למעוטי נגיעה דלא אשכחנן דכתי' ביה כרת. והא דאמר ריש לקיש טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דם לוקה דייק מבכל קדש. ועוד דייק מדאפקא רחמנא לאכילה בלשון נגיעה מיכן לנוגע בקדש והוא טמא לוקה.
ור' יוחנן לטעמיה שנאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ואינו ראוי לאכילה אלא לאחר זריקה דאי לפני זריקה למה לי משום טומאה תיפוק לי' אכתי לא נראה לאכילה.
לכדר' שמעון בן יוחאי וכו' עד שיצא מדוה דרך ערותה: וא"ת ואידך הא מנא להו י"ל דסבירי לה כרבנן דפליגי עליה דרשב"י וסב' דיוצא דופן אמו טמאה לידה ואף לר' שמעון בן יוחאי נפקא מקרא אחרינא דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתל' ממקום שמזרעת כדאיתא בפ' יוצא דופן (דף מ) :
מתניתין טמא שאכל את הקדש: איצטרך למתנייא משום דלא מיפרשה אזהרה דיליה בקרא וכדאיתא בגמרא ואגב דיליה נקט הנכנס למקדש בטומאה אע"ג דמפרש לאויה כדאיתא בגמרא משום דהני תרי שוין לענין קרבן עולה ויורד כדאיתא בפ"ק דשבועות ואיידי דאיירי בענין קרבן נקט אוכל חלב ודם אע"ג דמפרש לאודידיה משום דכתיבי בפ' קרבן וקתני נותר וטמא דמפרש לאו דידהו בקרא משום פיגול דדמי לנותר ולא מתפרש לאויה בקרא והא דקתני טמא שאכל את הקדש לר"ל הא איכא לאו בנוגע כדאי' בגמ' ונקט אוכל משו' דאית ביה כרת דומיא דכריתו' דאיידי לעיל. וה"ה נמי דאיכא לאו באוכל תרומה בטומאה לדברי הכל ומשום דלית ליה כרת אלא מיתה בידי שמים לא נקט לי' ופיגול פי' רש"י ז"ל דאזהרתיה מדכתי' ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הם וכדר' אלעזר דאמר התם כל שפסולו בקדש הרי הוא בבל יאכל. והקשו בתוספות היאך לוקין עליו דהא לאו שבכללות הוא כדאמרינן בפ' כל שעה (דף כד) מנין לכל איסורי אכילה שבתורה שאסורין בהנאה ת"ל כל חטאת אשר יובא מדמה לכפר בקדש לא יאכל באש ישרף אם אינו ענין לגופיה דנפקא לן מדר' אלעזר דאמר לא יאכל כי קדש הם לימד על שפסולו בקדש שהוא בבל יאכל תנהו ענין בכל איסורין שבתורה. ואקשינן ודילמא לגופי' איצטרך ליחודי לאו דאי מדר' אלעזר הוה ליה לאו שבכללות ואין לוקין עליו וי"ל דההיא מקמי דידעינן דכתיב לאו בהדיא בחטאת למדה על כל המקרא שלוקין עליו בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמ'. עוד אמרו בתוספתא דלא צריכי' להא דהא איכא ג"ש דעון עון בפיגול ונותר כדאית' בכמה דוכתא ומיניה יליף פיגול לאזהרה כמאן דאייח' ליה לאו וכדאמרינן התם אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהיר פיגול א' מגופי התורה ולא למדוהו אלא בג"ש דעון עון מנותר וכדאיתא במסכת תמורה:
גמרא ר' יוחנן אמר אתיא טומאתו טומאתו: פי' דטומאתו דמקדש אינו מופנה דהא מצטרך לרבות מחוסר כפורים וכדאיתא לעיל במכילתן טומאתו דקדש מופנה לג"ש ובמופנה מצד א' סגי בהא לדברי הכל דהא מסתמא לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר:
אלא ר' יוחנן מ"ט לא אמר כריש לקיש: פי' דאע"ג דגמי' ג"ש וקי"ל דג"ש לגמרי דיינינן עדיף ליה למילף לי' ממקרא מפורש דהא האי ג"ש איכא כמה מילי למידרשה:
ההיא אזהרה לתרומה הוא דאתא: פי' דאיקראי קדש. והקשו בתוספתא כיון דפשוטיה דקרא הוא מנא ליה לאפוקי מקדש ולאוקומיה בתרומה דוקא. ותירצו דנפקא ליה משום דכתיב בקרא על מלאת ימי טהרה ואי בקדש ממש אסורה היא עד שמביא כפרת א"נ אל המקדש בלחו' קאי:
איזהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן הוי אומר זו תרומה: פי' רש"י ז"ל דאלו קדשים אינן נאכלין אלא לזכרי כהונה וכי תימא דהא איכא חזה ושוק הנהו נמי ליתנהו באלמנה וגרושה חוזרת כדאמרן התם מלחם אביה תאכל חוזר' היא לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק כדאיתא ביבמות:
מיבעי ליה לטמא שנגע בקדש: פי' וליכא למימר דיליף מיניה אוכל בק"ו דהא אין מזהירין מן הדין:
מדאיתקש קדש: פי' דמשמע דבר שיש בו נטילת נשמה בכרת דומיא דמקדש דהיינו אוכל שיש בו כרת כדלקמן:
ואכתי מיבעי ליה לאזהרה לאוכל קדש קודם זריקת דמים וכו’: פי’ דקס"ד דנפקא ליה ההיא דר"ל מדכתיב לא תגע לשון נגיעה כלומר דבר שאין לנו בו אלא נגיעה והיינו ורדם זריקת דמים. ופרקינן דההיא דריש לקיש מבכל נפקא ליה ואייתור לשון נגיעה לאזהרת נוגע: וכי כתיב טומאתו לאחר זריקת דמים הוא דכתיב. פירש רש"י ז"ל דהא כתיב לעיל מיניה כל טהור יאכל בשר ואמרינן בתורת כהנים ומייתינן ליה פרק ג' דמנחות (דף כה) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה יכול יהיו חייבין עליו קודם זריקת דמים תלמו' לומר כל טהור יאכל בשר. והנפש אשר תאכל בשר וכו' המותר בטהורים חייבין עליו משום טומאה שאינו ניתר לטהורים דהיינו קודם זריקת דמים אין חייבים עליו משום טומאה:
ההוא מכל נפקא: הקשו בתוספתא בפרק קמא דשבועות (דף י) אמרינן ואמר מר בכל לרבות את התרומה כלומר דפשוטיה דקרא לאוכל קדש ובכל לרבות את התרומה ואם כן הוי דלא כרבי יוחנן ובריש לקיש דאילו לר' יוחנן כוליה מוקים ליה לתרומה ואלו ר"ל פשוטיה מוקים ליה לקודש ובכל לרבות קודם קודם זריקת דמים ותירצו דההיא דהתם כר' ישמעאל דפרק הערל (דף עד) דדריש איש איש מזרע אהרן וכו' אזהרה לאוכל קדש ומאי עד אשר יטהר שיביא קרבנותיו ומוקים קרא בזב בעל שלש ראיות שהוא בן קרבן ובמצורע מוחלט ודלא כדרשא דלעיל דריש לקיש דמוקים ליה בתרומה ובזה בעל שתי ראיות ובמצורע מוסגר שאינן בני קרבן ועד אשר יטהר טהר יומא ולההוא תנא אזהרת תרומה מבכל. וכבר פירשתיה לזו בפ"ק דשבועות בס"ד:
תניא כותיה דריש לקיש: והלכתא כותיה דלא איתמר דר"ל ור"י הלכה כר"י אלא היכא דליכא מתניתא דמסייעא לריש לקיש וליכא מתניתא כר"י וכדכתיבנ' בפ' החובל ובפ"ק דע"א:
ואי בנגיעה גרידתא מי איכא נטילת נשמה: פי' ולא מצינו שענש הכתוב כרת אלא על האוכל כדכתיב והנפש אשר תאכל בשר וגו' וכדפרש"י ז"ל:
אמר רבה ב"ב חנה אמר ר' יוחנן כל לא תעשה שבתורה שקודמו עשה לוקין עליו: פי' רש"י ז"ל כי לא תעשה שיש עמו עשה ואתה יכול לקיים העשה קודם עקירת הלאו אין זה ניתק לעשה ולוקין עליו אע"פ שאתה מקיימו לאחר עקירת הלאו כגון לא תותירו א"נ והשיב את הגזלה ע"כ. ונראה מדברי רבינו ז"ל דקודמו עשה דא"ר יוחנן לא סוף דבר שקודמו בכתוב אלא אעפ"י שהוא מאוחר בכתוב כיון שיכול לקדמו במעש' והכין משמע ודאי דהא לר' יהודה לאו דשלוח הקן לוקין עליו. ופרישנא טעמא בדוכתה משום דלדידיה שלח מעיקרא משמע ואע"ג דכתיב בתר לא תקח ורבנן סברי שלח לבסוף משמע. וק"ל דא"כ מאי האי דמסייעינן לר' יוחנן בסמוך מדכתיב ותנינא דהבא למקדש טמא דהא התם וישלחו לבסוף כתי' ולבסו משמע ולא מעיקרא. וי"ל שכל קודמו בכתיב' תו לא בעינן קודמו במעש' אלא דאמרינן דכל שקודמו במעשה אע"פ שמאחר בכתיב'. ועוד דהתם זימנין דקודם במעשה בעקירת הלאו לטומא' שאורעה בפנים דנפקא נמי מקרא ולא יטמאו את מחניהם כדכתיבנא במס' שבועות בס"ד: אמרו לו אמרת פירש"י ז"ל אמרו לו לר' יוחנן אמרת להא דאמר תלמידך משמך וא"ל ר' יוחנן לא ואמר רבה האלהים אמרה אלא שחוזר בו ולא היה צריך לחזור בו דהא כתיב' ותנינא דמסייעי ליה וכן פי' בתוספת' וכן ודאי פשטא דהאי לישנא אבל רבותינו ז"ל הקשו דהא לקמן אמרינן דטעמא דהדר ביה וכפר משום דקשיא ליה אונס ואלו לקמן אמרי' רבין משמיה דר' יוחנן גופיה דלא קשיא אאונס משום דכתיב כל ימיו כ"י בעמו' והחזר קאי. ויש לתרךץ לדעת רש"י ז"ל דכי כפר ר' יוחנן לא אסיק אדעתיה ההוא טעמא דכל ימיו ובתר הכי יהיב דעתיה ואמר ליה לההוא טעמא באנפי רבין תלמידיה. כנ"ל. אבל רבותינו ז"ל פירשו אמרו לו לרבה בר בר חנה אחרים ששמעו דבר זה בשמו אמרת כן משמי דר"י ואמ"ל כתיבה ותנינ' פי' סייעת' מדתניא בהדי אלו הן הלוקין אלו מדכתי לא שמעינן דלוקין עליו. ודכותא אמרינן בפ' הזהב קרא ומתניתא מסייע ליה לר' יוחנן דעיקרא משום מתניתא כדפרישית התם בס"ד:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה