מועד קטן ב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' משקין אבית השלחין במועד ובשביעית בין ממעיין שיצא בתחילה בין ממעיין שלא יצא בתחילה באבל אין משקין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון גואין עושין עוגיות לגפנים ר' אלעזר בן עזריה אומר אין עושין את האמה בתחילה במועד ובשביעית וחכמים אומרים דעושין את האמה בתחילה בשביעית הומתקנין את המקולקלות במועד וומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן זומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ועושין כל צורכי הרבים ומציינין את הקברות חויוצאין אף על הכלאים:
גמ' השתא יש לומר ממעיין שיצא בתחילה דאתי לאינפולי משקין ממעיין שלא יצא בתחילה דלא אתי לאינפולי מיבעיא אמרי אצטריך אי תנא מעיין שיצא בתחילה הוה אמינא הכא הוא דבית השלחין אין בית הבעל לא משום דאתי לאינפולי אבל מעיין שלא יצא בתחילה דלא אתי לאינפולי אימא אפילו בית הבעל נמי קא משמע לן לא שנא מעיין שיצא בתחילה ולא שנא מעיין שלא יצא בתחילה בית השלחין אין בית הבעל לא ומאי משמע דהאי בית השלחין לישנא דצחותא היא דכתיב (דברים כה, יח) ואתה עיף ויגע ומתרגמינן ואת משלהי ולאי ומאי משמע דהאי בית הבעל לישנא דמייתבותא היא דכתיב (ישעיהו סב, ה) כי יבעל בחור בתולה ומתרגמינן ארי כמה דמיתותב עולם עם בתולתא יתייתבון בגויך בנייך מאן תנא טדפסידא אין הרווחה לא יואפילו במקום פסידא מיטרח נמי לא טרחינן אמר רב הונא ר' אליעזר בן יעקב היא דתנן רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את השדה כולה אימור דשמעת ליה לרבי אליעזר הרווחה דלא טירחא במקום פסידא מי שמעת ליה אלא אמר רב פפא הא מני רבי יהודה היא דתניא מעיין היוצא בתחילה משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר כאין משקין אלא שדה בית השלחין שחרבה רבי אלעזר בן עזריה אומר לא כך ולא כך יתר על כן אמר רבי יהודה לא יפנה אדם אמת המים וישקה לגינתו ולחורבתו בחולו של מועד מאי חרבה אילימא חרבה ממש למה לי דמשקי לה אמר אביי שחרבה ממעיין זה ויצא לה מעיין אחר רבי אלעזר בן עזריה אומר לא כך ולא כך לא שנא חרב מעיינה ולא שנא לא חרב מעיינה מעיין שיצא בתחילה לא וממאי דלמא עד כאן לא קאמר רבי יהודה בית השלחין אין בית הבעל לא אלא מעיין שיצא בתחילה
רש"י
[עריכה]
מתני' משקין בית השלחין במועד - שדה שהיא עומדת בהר וצריך להשקותה תמיד משקין אותה אפילו בחולו של מועד לפי שהוא לו הפסד גדול אם אינו משקה אותה ודבר של הפסד התירו חכמים לטרוח בו בחולו של מועד כמו שאנו מוצאין במסכת חגיגה (דף יח.) דכתיב (דברים יז) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי עצור בעשיית מלאכה אף ששה עצורים בעשיית מלאכה אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששה עצורין בכל מלאכה תלמוד לומר השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ואין ששה עצורין בכל מלאכה הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזו מלאכה אסורה בחוש"מ ואי זו מותרת ומלאכה שיש בה הפסד אם אינו עושה אותה כגון להשקות בית השלחין התירו חכמים:
ובשביעית - מפרש בגמרא:
ממעיין שיצא בתחילה - דעכשיו מתחיל לנבוע שעדיין לא החזיקה דרכה:
בין ממעיין שלא יצא בתחילה - אלא מעיין נובע מזמן מרובה:
אבל לא ממי גשמים - משום דאית ביה טירחא יתירא כדמפרש בגמרא:
גמ' דאתי לאינפולי - הקרקע שסביבה דעדיין לא החזיקה דרכה:
משקין - בחולו של מועד ולא חיישינן דלמא נפיל ואזיל וטרח טירחא יתירא:
מעיין שלא יצא בתחילה - שכבר החזיק דרכו:
מיבעיא - דמשקה ממנו בחולו של מועד:
בית הבעל - שדה הוא בעמק ואינו צריך להשקותה ואין בה הפסד אם אין משקה אותה:
קא משמע לן - מתניתין דתני בין ממעיין שלא יצא בתחילה:
בית השלחין אין בית הבעל - אפילו ממעיין שלא יצא בתחילה לא:
(נישלהי) - וה"א מתחלף בחי"ת:
מאן תנא - דמתני' דפסידא שרי למיטרח בה בחוש"מ כגון בית השלחין:
הרווחה לא - כגון דבית הבעל דאסור להשקותה מאחר שאין בה הפסד שאין צריך להשקותה אלא להרווחה דמילתא לשוויה אפלי חרפי:
אפילו במקום פסידא מיטרח לא טרחינן - דקתני מתניתין אבל לא ממי גשמים כו' משום דאית ביה טירחא:
מושכין המים מאילן לאילן - בחולו של מועד אם יש מים תחת אילן אחד עושין דרך קטן מאילן לאילן כדי שימשכו המים מאילן זה לאילן אחר:
לא ישקה את השדה כולה - בבית הבעל קמיירי דהרווחה היא אלמא דהרווחה דמילתא אסר ר' אליעזר:
אילימא חרבה ממש - שנעשה בור למה לי למשקה לההיא דהא אין לה תקנה לעולם:
שחרבה ממעיין זה ויצא לה מעיין אחר - שחרב מעיינה שרגילה לשתות ממנו דכיון שרגילה לשתות אי לא משקה לה עכשיו אית ליה פסידא יתירא אפילו הכי לא שרי ר' יהודה אלא ממעיין שיצא לה דלאו טירחא הוא אבל מי גשמים ומי קילון דטירחא הוא לא שרי אפילו לבית השלחין ועוד חזינן דקאמר רבי יהודה לא יפנה מים כו' אלמא דלא שרי ר' יהודה טירחא יתירא אלמא מתני' ר' יהודה היא דהא ראב"ע ל"ש חרב מעיינה ממעיין שיצא לה בתחילה ול"ש לא חרב תרוייהו אסר:
תוספות
[עריכה]
מתני' משקין בית השלחין. שדה שאינה מסתפקת במי גשמים וצריך להשקותה תמיד ואם אין משקין אותה תדיר נפסדת והלכך משקין אותה בחוה"מ ומשום פסידא שרו ליה רבנן כדאמרינן בפ' אין דורשין (חגיגה דף יח. ושם) תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך. מה שביעי עצור אף ששה עצורים. אי מה שביעי עצור מכל מלאכה אף כל ששה עצורים מכל מלאכה. תלמוד לומר השביעי ה"א יתירא. השביעי עצור מכל מלאכה ואין הששה עצורים מכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים ללמדך איזה יום אסור ואיזה יום מותר איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת:
וחוטטין אותה. שאם נתמלא הבור מותר לחטוט להעמיקו, שהעפר תיחוח. אבל לחופרה בתחילה שהקרקע קשה לא משום דאיכא טירחא יתירא:
ומציינין. דליכא טירחא:
ויוצאין על הכלאים. מצוה הוא לצאת כדאמרינן בגמ', ולא דמי להני אחריני דקתני "ומתקנין" דהאי חובה הוא כדמוכח בגמרא:
עיף ויגע. צמא למים כדכתיב "הרויתי נפש עיפה" (ירמיהו לא, כד):
מאן תנא פסידא אין. משום דאשכחן לקמן דרבי מאיר פליג עלה דמתני' והאי סתם מתניתין לא אתיא אליביה כשאר סתמי משום הכי קבעי הש"ס מאן תנא:
מושכין אמת המים כו'. שאם יש שם מים תחת אילן זה יכול למושכם במועד תחת אילן אחר משום דאילן כבית השלחין דמי וצריכין למים טפי. והא דתנא "מושכין" ולא תנא "משקין" - אורחא דמילתא קתני, דבענין זה רגילין להשקות אילנות:
יתר על כן אמר רבי יהודה. עוד היה מחמיר יותר אפילו בבית השלחין קא אסר להפנות משום דהוי טירחא יתירא:
לגינתו ולחורבתו. של בית השלחין גינה מקום זרעים חורבה מקום שחרבו אילנותיו וחרשו וזרעו ונטעו ושמא הוא צריך למים יותר ולא זו אף זו קתני. אי נמי חרב ביתו ועשאו גינה וצריכה מים תדיר יותר משאר בית השלחין ומשום דאיכא טירחא יתירא לא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]א א מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה ב', ומיי' פ"א מהל' שמיטה הלכה ח', סמג לאוין עה ועשין דרבנן ב, טור ושו"ע או"ח סי' תקל"ז סעיף א':
ב ב מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה ב', טור ושו"ע או"ח סי' תקל"ז סעיף ב':
ג ג מיי' פ"ח מהל' יו"ט הלכה ג', טור ושו"ע או"ח סי' תקל"ז סעיף ה':
ד ד מיי' פ"א מהל' שמיטה הלכה ט':
ה ה מיי' פ"ח מהל' יו"ט הלכה ג', טור ושו"ע או"ח סי' תקל"ז סעיף ו':
ו ו מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה י', טור ושו"ע או"ח סי' תקמ"ד סעיף ב':
ז ז מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה י', טור ושו"ע או"ח סי' תקמ"ד סעיף א':
ח ח מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה י"א:
ט ט י מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה ב', טור ושו"ע או"ח סי' תקל"ז סעיף א' וסעיף ב:
י כ מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה ב', טור ושו"ע או"ח סי' תקל"ז סעיף א':
ראשונים נוספים
משקין בית השלחין במועד ובשביעי' בין ממעין שיצא בתחלה ובין ממעין כו' ומקשינן השתא יש לומר ממעין שיצא בתחלה דחיישינן דלמא אתי לאינפולי ובני ליה אמרת משקין ממעין שכבר יצא וניתקן ועמד מיבעיא. ופרקינן איצטריך לאשמועינן דאפי' ממעין ישן דליכא חששא דלמא נפיל ובני ליה אין משקין אלא בית השלחין שהן נטועין וצמאין למים מלשון שלהי כדמתרגמי' והוא עיף ומשלהי. אבל בית הבעל שכבר גדל והשריש שרשים בקרקע כמו בעל באשתו כדכתיב והולידה והצמיחה. בין ממעין שיצא בתחלה ובין ממעין שלא יצא בתחלה אין משקין שדה בית הבעל.
ואמרינן מאן תנא דחייש לפסידא דבית השלחין כדי שלא יפסידו וייבשו והתיר להשקותם ואפי' הכי לא התיר אלא דבר שאין בו טורח. אבל להשקות ממי גשמים וכיוצא בהן שיש טורח בהן לא התיר.
אמר רב הונא ר' אליעזר בן יעקב היא דתנא ר' אליעזר בן יעקב אומר מושכין מים מאילן לאילן אבל לא ישקה את כל השדה ודחינן אימור דשמעת לר' אליעזר דלא שרי הרווחה מדקתני לא ישקה את כל השדה אבל שלא להטריח במקום שיש פסידא מי שמעת ליה.
ובא רב פפא ואוקמה לר' יהודה דתני אין משקין ממעין היוצא בתחלה אלא שדה בית השלחין שחרבה. ומקשינן אי חרבה למה לי השקאה אמר אביי מאי חרבה דקתני חרב מעיינה ויצא לה מעין אחר בתחלה וסבר ר' יהודה ל"ש מעין שיצא בתחלה ולא שנא מעין שלא יצא בתחלה אין משקין אלא בית השלחין. והא דקתני מעין שיצא בתחלה איידי דאמר ר' מאיר מעין שיצא בתחלה משקין ממנו אפי' שדה הבעל תנא איהו נמי מעין שיצא בתחלה.
פסקי דיני מלאכת יום טוב וחש"מ
הלכות מועד אעפ"י שהן עקרות ואין למדות זו מזו, נ"ל שהלכו בהן על דרך יום טוב עצמו שהתירה בו תורה אוכל נפש ואסרה שאר דברים ומכשירים נמי התירה בשא"א להן לעשותו מעי"ט יותר משאר מלאכות. וזה הכלל שבמועד, כל שהוא (טורח) באוכל נפש עצמו מותר כדרכו ואע"פ שהוא טורח גדול, וזהו מדלין מים לירקות כדי לאכלן וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן אפילו ברחיים של יד שהוא טורח גדול מכל המלאכות ובירושלמי אמרו במספיק לרבים שדש אפילו בפרות אע"ג שהיא מלאכה גדולה ושל פומבי. וכן התירו מכירת תבלין כדרך התגרין למכור בשוק ולעטר השלחן שלהם בתבלין כיון שהדבר ניכר שלצורך יום טוב הם עושין שסתם לקיחת תבלין לקדרה של יום הוא אבל מכירת פירות בעינן צנעה שהרואה סבור לאחר המועד הוא לוקח, וכן פרש"י ז"ל וכן צדי עופות ודגים צריכין צנעה מפני שהן נמי נראין כצדין אף לאחר המועד ועוד מפני שמלאכתן בכך שלא להתיר אומנות במועד שהרי נראין כעוסקין במלאכתן להשתכר כדרכן בשאר ימות השנה וכן מוזכר בירושלמי בטעם הזה. הרי אמרנו באוכל נפש:
וכן במכשירין כל שהן קרובין לאוכל נפש עצמו עשו אותן כאוכל נפש ומותר אפילו במלאכת אומן זו היא שהתיר ר"י לאמי תנוראה למגדל תנורי ולמגדל מהולתא והגדילה היא עשיית המהולתא כדרכן ועשיית התנורין והתירן מפני שהן מכשירי אוכל נפש כענין שהתיר ר' יהוד' גריפת תנור ביו"ט והלכה כמותו וא"צ לומר בשפוד שפיצם ושנרצף ואפילו לעשותו לכתחלה שהן מכשירין הצריכין במועד שהן מותרין וכן בסכין לחדדה כדרכה ואפי' במלאכת אומן ולעשותו לכתחלה כשנשבר במועד איפשר שהוא לפי מה שהוא הנשאל, ויש להתיר.
והתירו בירושלמי להסיק אלפסין וקדרות לצורך המועד. ונ"ל שאף עשייתן מתחלה בכלל היתר זה וניקור ריחיים ובת עין שלהן מותר ואפי' לגמור כל מלאכתן כדרכו וכ"פ כל הגאונים ז"ל. ובענין הריחים והעמסתן ואמת שלהם כולן מפני שהן מכשירין נפש הותרו אעפ"י שיש בהן מלאכת אומן והוא נהנה בהם אף לאחר המועד:
וחפירת בורות שיחין ומערות של יחיד אם אין לו מה ישתה נ"ל דמותר ולא אסרוה אלא בשיש לו לשתות מן הנהר ממקום שהרבים שותין אלא שדרך בעלי בתים לשתות מבורות שלהם בבתים ועכשיו כלו מים שלו והוא צריך לחזור למלאותן לשתות מהן כדרכו במועד ולפיכך התירו לו חטיטה ושאין היחיד צריך להן היינו שיש לו מים בבור או ממקום שרגיל לשתות כגון נהר קרוב לבית והוא כונסן לימות הקיץ כשהנהרות מכזבין והבורות כלים הא כשאין לו מה לשתות אפי' חפירה מותרת בטריח ובמלאכת אומן ובלבד לצורך המועד כלומר בור שהוא צריך לשתיה שלו הא לחפור בור גדול והוא אינו צריך אלא לשתייה שלו או לשנים ושלשה בני ביתו אסור שהרי בכל המלאכות הצריכות כגון קצירה וטחינה בכולן אמרו ואם עשה והותיר מותר ובלבד שלא יערים כלומר לכוין ולהותיר לאחר המועד:
וקשוט הגוף נראה שעשו אותו כאוכל נפש לפיכך עושה אשה תכשיטיה במועד ואלו שמנו חכמים נמי מותרין (להסתפק) מיד אומן כדרכו והנאת הגוף הוא ודומיא דאוכל נפש:
עוד באוכל נפש התירו כעין הערמה, כבשין שהוא יכול לאכול מהן כובשן ואעפ"י שאינו אוכל מהן במועד לפי שאדם מזמין כבשין בביתו ואוכל מהן על שלחנו ואין קבע לסיפוקן ומטילין שכר לצורך המועד ואע"פ שיש לו ישן אם רצה שותה מן החדש וכמדומה לי שהוא כמעשה אומן ואע"פ כן מותר וקוצצין אפי' דקל להדליק אפי' בפסולת שלו אלא דלייט עלה אביי משום שעיקר מלאכה זו שלא לצורך המועד.
קצרו של דבר אוכל נפש ומכשירי אוכל נפש כולן מותרין בטריח ובמלאכת אומן הכל כמו שפירשתי:
ושאינו אוכל נפש ומכשיריו והוא לצורך המועד, כגון כסות וכלים במלאכת אומן אסרו ובהדיוט התירו זו היא ששנינו ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב. ובירושלמי הרצענין מכליבין. וכן שנינו בעשיית מעקה מעשה הדיוט מותר. וכן אמרו בעשיית אוהל וכן נמי סירוג המיטות וכעין ארקפיטא ואצטבא ואוריא כולן במעשה הדיוט הותרו.
ואי קשי' והרי בגמ' כללו בנין אוריא ואוקימי ריחיא ומבני ריחיא ומבני אמתא שאנו מפרשים אותן אפי' במעשה אומן לאו קושיא היא דבגמ' עובדי דשריא ר"י קא מני אבל מגופן של מלאכות אנו יודעין שזה מלאכת הדיוט והותר לצורך המועד וזה מעשה אומן והותר לצורך מכשירי אוכל נפש שזה החילוק שביניהם כבר הוא שנוי במשניות ולא הוצרכו להזכירו בכאן ועשית עוגיות שאסרו משום דמעשה אומן הוא לפי שלא חשבו אותן כמכשירי אוכל נפש אבל מכשירי את מכשיריו הן וכשאר צרכי מועד דמי:
ואגרות של רשות מעשה הדיוט הם כל אדם כותב כפי מה שיזדמן לו וצורך המועד הוא מפני ששמחה הוא לו ששלחו למי שנשתלחו לו ונחת רוח לשניהם וכותב אדם חשבונותיו נמי מפני מלאכת הדיוט צריך המועד הותרו ויש מפרשים משום דבר האבד ואינו נראה וכן כבוס בגדי פשתן ושאר המותרי משום מלאכת הדיוט הן מותרין ואפי' ביד הכובסין מלאכה של הדיוט הוא ולצורך המועד מותרת:
בדבר האבד יפה כיוון הראב"ד שאמרו דשיערו בו טורח כנגד הפסד והפסד כנגד טורח זהו זופתין חביתא ואין זופתין כוזא ומה שהביא הרב ז"ל מהן. אבל יש לי לעיין עוד בהנחת ריוח אם הוא נקרא דבר האבד ובוודאי ממעשה דבריי' שאסר רבא בתרויהו לישני לצוד מהם אלא לדעת אכילה נראה שלא הותר במועד אלא הפסד דבר שברשותו אבל הנחת ריוח בדבר שלא בא לרשותו אסור שהרי הנהר הזה שהוא קופה ודגים שלא ניצודין להם עכשיו בודאי לא ימתינו להם לאחר המועד ואעפי"כ אסרו ועוד נלמוד מאבל שאמרו החמרין והגמלין והספנין שלו הרי אלו לא יעשו ואעפ"י שמזדמן להם שוכר הספינה עכשיו ולאחר שבעה לא יזדמן וזה העברת שכר גדול ממנו ואסור ושכירת בהמות וכלים שלו הן עצמן הפסד שכר הוא ואפילו ימצא להשכירן למחר מ"מ שכירות היום אבד הימנו ואעפ"כ אסור. אב ומועד אסורן שוין הם במלאכה הנעשה על ידי אחרים כדמפורש בגמרא.
עוד מצאתי בתוספתא אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות במועד ר"י מתיר שמא יקדמנו אחר וקי"ל כת"ק וזהו הנחת ריוח המזדמן לו במועד. והשתא קשיא מה שאמרו בירוש' הדא שיירתא שרי מזבין מינה בחולא דמועדא וכתבוהו הגאונים ז"ל. ונ"ל שכל שאינו רוצה אלא להשתכר בהן אסור ליקח במועד זהו ששנינו אין לוקחין בתים כו' אלא לצורך המועד אבל אם הי' צריך לעבדי' ובהמ' ולפירות כסות וכלים לאחר המועד ונזדמן לו עכשיו מי שהוא מוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו לאחר המועד כגון השיירא מותר לו ליקח מהן שזה כהפסד גמור שלו ומיעוט כיסו אם אתה מונעו עכשיו ודבר אבד הוא לו הרי הוא לו כמכירת פרקמטיא שהיא מזלת לאחר המועד דמותר אבל להשתכר במקחו ודאי אסור ומכאן ראי' שאסור להלוות כותים במועד אבל מקבלין במועד להלוו' לאחר המועד ובלבד שלא ימדוד ולא ימנה ושלא יכתוב שטר במועד וראיתי רבים מן הראשונים שהתירו ויש להם פ"א במקצת עניינים הללו ומה שנ"ל כתבתי:
ולענין צנעא לא מצאתי בכל דבר האבד ממש שהוא צריך צנעא אלא בחושש להפסד במכניס פירותיו מפני הגנבים ובמביא כלים מבית האומן שאינו מאמינו ואין הצנעה מעכבת עליו אלא מצנע כמה שהוא יכול להצניעו ואינו מניח מלאכתו בשביל כך מעובדא דכשורי דרב יוסף הא בדבר האבד גמור עושה לכתחלה כדרכו בלא שנוי וצנעה שהרי מכה בפטיש ומשמיע קולו לרבים ודאי שלא ישנה.
וכן להדיוט העושה מלאכה לצורך המועד לא מצינו צנעא שהרי אמרו לדידי חזי לי ימא דטברי' דמפקי לה משיכלי דמני כתנא בחולא דמועדא וא"צ לומר בעושי אוכל נפש ומכשירין בין מלאכת הדיוט בין מלאכת אומן.
ולא מצאתי צנעא אלא במי שאומנות שלו בכך כל השנה דהוא צריך צנעה בין לצורך אוכל נפש בין לשאר צרכי המועד וזהו צנעה ששנינו בציידין ודששין ובחנות הפתוח לסטיו והיא של מוכרי פירות כסות וכלים שכל מי שהוא נעשה מוכר לרבים נראין כעוסק במלאכתו בשאר ימות השנה.
וצנעא דנסרין וארון של מת דקתני אף מביא עצים ומנסרן בצנעא משום חשדא הוא ומאי צנעא עם המת בחצר קאמר הא אם היה נראה שאינו אלא במועד מותר והיינו עובד' דכרופייתא כמו שפירשתי למעלה ובירושלמי גרסינן תני לא יצא מלקט עשבים ומוכרן בשוק והקשו ואין דרכן לאכול מהם במועד. א"ר הושעיא אם אומר את כן נמצאת מתיר את האומנות במועד והקשו ולא כן א"ר בא הדא דתימא בשאינן אבודין אבל אם היה דבר אבד מותר מתני' בשלקטן ברגל כלומר כשיכולין להתקיים ומהו דא"ר בא בשלקטן מערב הרגל.
עוד שנו בתוספתא כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותר לספר בתוך ל' יום של אבל אע"פ שהתירו לספר לא יספר ברשות הרבים אבל מספר הוא בצנעא בתוך ביתו כל אלו שאמרו מכבסין במועד מותר לכבס בתוך ל' יום של אבל אעפ"י שהתירו לו לכבס לא יוליך כליו לכובס אבל מכבס הוא בצינעא בתוך ביתו ומשמע מדלא קתני מותר בתוך שלשים של אבל ולא יספר ברשות הרבים וקתני אע"פ שהתירו דבחולו של מועד נמי קאי והוא הטעם שהזכרתי דכיון דהוא ספר וכובס שאומנתם כל השנה בכך. צריכין צינעא הא במכבס כסות שלו אינו צריך צנעא דהיינו משיכלי דטבריא והא דקתני סיפא מכבס בצינעא הכי קאמר לא יוליך כליו לכובס בפרהסיא אבל מכבס הוא הכובס בצינעא בתוך ביתו בין באבל בין במועד ולישנא דשוי לתרווייהו נקט ומכל זה נתברר מה שפירש' שהשמועות עצמן אומרות לך דרשוני כמו שדרשתי ותהלה לאל יגעתי ומצאתי בהן מה שבקשתי:
עוד אני צריך להתיר קשר אחר שהוא מקושר במועד. ודאי דאיסורי מלאכות במועד מן התורה הן, כדאמרי' בריש מי שהפך לא מיבעיא בחולו של מועד דאיסור מלאכה דאורייתא כו' ועוד אמרי' בפרק אין דורשין א"ל רבי יוחנן לריש לקיש אלא מעתה וחג האסיף בצאת השנה ה"נ חג שאתה חוגג ואוסף בו ואימת אילימא ביום טוב אסיפה ביום טוב מי שרו אלא בחולו של מועד וחוש"מ מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה מכלל דתרוייהו ס"ל חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה כלומר מן התורה דמש"ה לא מיתוקם להו חג האסיף בחג שאתה אוסף בו ואלו מדרבנן דבר ברור הוא שאסור בעשיית מלאכות השנויו' במשנתנו וש"מ חולו של מועד באיסור של תורה הוא.
וה"נ מוכח בפ"ק דע"ג דתני התם לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו והוא עושה בה מלאכה בחולו של מועד והויין בה ותיפוק ליה משום ולפני עור לא תתן מכשול ואי מדרבנן היא מי איכא משום לא תתן מכשול ליכא ודאי אלא נקראת על שמו ותמה על עצמך אם אסרו עליו כלום מפני חשד זה בשל דבריהם ומכל הני שמעי' בהדיא דאיסור מלאכה בחולו של מועד תורה היא.
והשתא קשיא לן מה שאמרו בירושלמי א"ר אבא בר ממל אלו הי' לי מי שנמנה עמי התרתי בשר בכור לישקל בליטרא והתרתי שיהי' עושין מלאכ' בחולו של מועד כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגעין בתורה ואלו אין אוכלין ושותין ופוחזין אלמא דרבנן היא.
וי"ל שמן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום [טוב] וכן מכשירין ובחש"מ הותר יותר כל מלאכה שהוא לצורך ובאו חכמים ואסרו בזה מלאכת אומן וכן בדבר האבד כל שבני אדם חושבין אותו להפסד וטורחין בו משום כך מותר מן התורה וזהו מסרן הכתוב לחכמים זופתין כוזא ואין זופתין חביתא והם הוסיפו לאסור בטריח. ובאלו א"ר בא שאלו מצא להושיב ב"ד על כך היה מתיר מלאכות הללו כדי שיתעסקו בהן ולא יהיו בטלים שהבטלה מביאה אותן לידי פחיזות הא עיקר חולו של מועד ודאי תורה היא, וגם זה כפתור ופרח:
פרק ראשון משקין:
משקין בית השלחין במועד וכו' פרש"י ז"ל בית השלחין ארץ שהיא עייפ' למים שצריכי' למים תמיד פי' גנונתא דהיינו גן ירק ובין באגי דהיינו שדה תבואה ולקמן בש"ס גבי בית השלחין שחרבה מעינה דאמר בש"ס אלימא חרבה ממש פי' ז"ל שאין בה לא תבואה ולא ירק ויפה פירש רבינו ז"ל דהא סוגיין בפרק המוכר את הבית איכא מאן דאמר בש"ס מאי שלחין גנוניתא כדכתיב שלחיך פרדס רמונים ואיכא מ"ד מאי שלחין באגי כדכתב ושולח מים על פני חוצות דאלמא לשון שלחי' עולה על שניהם ובפרק חזקת הבתים אמרו בית השלחין וכל דבר שעושה פירו' תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום ואלו שדה תבואה אין עושה פירות תדיר וחזקתן ג' שנים ואינם מיום ליום כדתנן בהדיא שדה הבעל חזקתו ג' שני' ואינן מיו' ליו' אלא ודאי דהת' קרי' בית השלחין גנוניית' שיש בהן ירקות תדיר ולא משמע דאיכא הפ' בין שלחין דחית או שלהין בהא כי האותיות האלו מתחלפות זו בזו מפני ששתיהן אותיו' הגרון ובירו' אמרו לא ממנעי רבנן למדרש בין הא לחית וכדא' גבי קדש הלולי' והכ' בנסחי איכא דגריס בית השלהין ואיכ' דגרי' בית השלחין ואע"ג דבש"ס אמרי' דלישנא דצחותא הוא כדאמר משלהי ולאי הרי הוא כאלו אמרו דשלחין כמו שלהין מלשון משלה ולאי שלהין קצבו של דבר כי שלחין הוא נאמר לפעמים לשון כללי על כל ארץ שהיא צמאה למי' בין גן ירק בין גן אילן בין שדה תבואה כדאיתא הכא ומשו' הכי מפרשי ליה בש"ס לישנא דצחותא שיהא כולל לשניהם ופעמים נאמר לשון פרטי על גן ירק לבדו או על שדה תבואה לבדו כההיא דפרק חזקת הבתים וכההיא דפרק המוכר וכשהוא פרטי דורשין אותו כענינו או מלשון שלחיך פרדס רמוני' שזורעין ירק בנתים או מלשון ושולח מים:
והא דקתני משקין בית השלהין במועד פרש"י ז"ל אע"פ שטורח במלאכה דמשום הפסד שרו רבנן טרחא זוטא כדאמר בפרק אין דורשי' דדבר האבד מותר לתקן שלא מסרו הכתוב אלא לחכמים לידע או זו היא מלאכה מותרת כגון דבר האבד מסתברא דטרחא זוטא לאו דוקא אלא כל היכא דלאו טרחא יתירא נמי שרו בדבר האבד וכדמוכח בהדיא במכלתי' בכמה דוכתי והוי יודע דדבר האבד חלקו חכמים בין טרחא זוטא לטרחא רבה אבל בין צנעה לפרהסי' לא חלקו כמו שחלקו בדברים אחרים של מועד כדאיתא לקמן במכלתי' והכי ריהטא כולהי שמעתא דמיירי בדב' האבד ואיכא פלוגתא בריטות' ז"ל אי איכא איסורא דאורייתא במלאכ' במועד כלל ואיכא מ"ד יש איסור תורה בכל שאינן דבר האבד ושלא לצורך המועד כלל וכדחזי' בפרק אין דורשין דמייתי לה מקראי טובא ואמרי' נמי דלקמן בפ"ק דעובדי כוכבים ומזלות לא ישכור אדם שדהו לעובדי כוכבי' ומזלות מפני שנקראת על שמו והוא עושה בה מלאכה בחולו של מועד והוינן בה ותיפוק לי משום ולפני עור לא תתן מכשול ולא מצינו בשום מקום בדבריהם של דבריהם שאסור מפני חשש זה ואמרי' נמי בפרק אין דורשין א"ל רבי יוחנן לריש לקיש אלא מעתה וחג האסיף בצאת השנה הכי נמי חג שאתה חוגג ואוסף בו ואימת אלימא בי"ט אסיפא בי"ט מי שרי אלא בחולו של מועד וחולו של מועד מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה ואמרי' מכלל דתרוייהו סבי' להו דחולו של מועד אסו' בעשיית מלאכה כלומר מן התורה והיינו דצריכים למידק דאלו מדרבנן ליכא פשיט ותו דהא מדיוקא דקרא נקטי' הוא דדייקי' ליה דלא מתוקם להו קרא חג האסיף בחג שאתה אוסף בו וזו שיטת הרמב"ם ז"ל אבל בעל ה"ג ז"ל כתב שאין איסור מלאכה במועד אלא מדרבנן בעלמא וכדאמרי' התם ימים שאין בהם ביטול מלאכה לעם כגון חולו של מועד וראשי חדשים קורין ד' אלמא כשם שאין בר"ח איסור מלאכה דאוריית' כך הדין בחול המועד וזו ראי' רעועה דא"כ אף איסורא דרבנן לא יהא בו דהא אין בר"ח אלא מנהג שנוהגין בלבד כדברי רבינו במס' מגלה ורמז"ל כך כתב כדברי בה"ג ז"ל וכן ר"ת ז"ל ובעל התוספת ז"ל ואומר ר"ת ז"ל דהנהו קראי דפרק אין דורשין אסמכת' בעלמ' נינהו והא דקרי לה בפרק מי שהפך אסור מלאכה דאורייתא משום דאיכא אסמכתא מקראי דאוריית' ואלו אבל אין לו סמך אלא מדברי קבלה והפכתי חגיכ' לאבל ואסמכתא נמי דקליש' דקרא לא אשתעי באיסור מלאכה אלא שיהפך שמחתכם לאבל וקינים ובההיא דפ"ק דעובדי כוכבים ומזלו' אמר הרב ז"ל דמשו' דאיכא סמך קראי דאורייתא חיישי' בהו משום לפני עור לא תתן מכשול ובההיא דפרק אין דורשי' רבי יוחנן ור"ל הוא דסביר להו הכי אבל שאר בעלי הש"ס לא ס"ל הכי והיינו מאי דדייק לה ובירושלמי משמע כדברי ר"ת ז"ל דאמרי' א"ר אבא בר ממל אלו היה מי שימנה עמי התרתי לעשות מלאכה בחולו של מועד כלום איסורו שלא לעשו' מלאכה בחול המועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ושמחים ויגעים בתורה ואינון אכלין ושתין ופחזין ע"כ אלמא דרבנן היא ולכך היה אומר שהיה מתירו אלו היה מי שימנה עמו ואלו איסורא דאורייתא ליכ' למימ' הכי שאמרו כל החכמים לעקור בקום עשה ואעפ"כ כדברי רש"י ז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל נרא' עיקר דפשיט' דשמעתא הכי ריהטן דלא משמע דתיהוי כל ההיא סוגי' והנהו קראי דפרק אין דורשי' אסמכתא בעלמא וכיון דר"ל ורבי יוחנן ס"ל דאיסורא דאורייתא ולא היא בהדיא בש"ס דילן מאן דפליג עלה היכי דחי' לה בכדי וטובא איכא בש"ס דדייקי' מכלל דתרווייהו סבירא לאשמועי' דהלכתא היא ומשום דלא שמעי' לה בהדיא לאחריני והירושלמי שאמרנו אפי' לפשוטו אין לנו לדחות דברי ש"ס בבלי שלנו מפני דברי הירושלמי ולא דברי רבי יוחנן ור"ל מפני דברי רבי אבא בר ממל וכ"ש שיש לנו לומר כי מפני שרוב מלאכות דחול המועד הוא מדבריהן אמר כן שהרי כל שהוא דבר האבד מותר מן התורה אפי' בטורח גדול וכל צרכי מועד ג"כ בין בצנעא בין בפרהסיא ובמלאכת אומנין ושלא בשנוי וחכמים אסרו משום גדר וסייג כמה דברים בזה לפי' היה אומר רבי אבא כי אלו היה מי שימנה עמו היה מתיר כל מלאכת של דבריהם כדי שלא יהו בטלין כי הבטלה מביאה לידי פחיזות הא עיקר מלאכה בחול המועד דאורייתא היא בדבר שאינו אבד ושלא לצורך המועד ומסרו הכתוב לחכמים ולהודיענו שזה אסור והשאר מותר והם הכריזו ואסרו דברי' אפילו במה שהתירה להם תורה משום משמרת למשמרתי כמו שעשו בשאר גופי התורה וזה נראה ברור וכן דעת רבותי שיחיו:
שם ובשביעית יש פי' שכת' בהן ל"ש שלהין ול"ש בית הבעל כדאמר בש"ס אבות אסר רחמ' ולא תולדות ולא יתכן לפ' כן דהא תנא ערבינהו במועד ובשביעית וכן מה שפורש ר"ש דהא דתנן אבל לא מימי הקילון אמועד בלחוד קאי לא משמע הכי מליש' דמתני' כלל וכל כי האי גוונא הוה ליה לפרושי בש"ס אלא ודאי מתני' כפשטה ואף על גב דמדאורייתא תולדות שרו והשקאה תולדה חכמים אסרו תולדות שאינו אבד ואסרו ג"כ בדבר האבד דבר של טורח עשאוהו כעין חולו של מועד בדבר זה והתניא בש"ס שאין עודרין ואין מפסגין ולא מאבקין וכלה ברייתא ואוקמוה ש"ס מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:
אבל לא מימי הקילון פירש"י ז"ל חריץ עמוק ובו מים מכונסים ואיכא טרחא יתיר' למלאת פירש לפי רש דקילון הן מים הנשאין בדלי על שם ותער כדה אל השוקת דמתרגמי' ונפאת קולתה והוא טורח גדול למלאת:
והא דתנן אין עושין את האמה במועד פשי' דהא איכא טרחא טובא טפי מקילון וליכא למימר דרבי אליעזר שרי קילון כדמוכח בש"ס בברייתא אדרבה מחמיר הוא טפי אלא י"ל דמשום שביעית נקט לה אי נמי דאפי' לצורך המועד אסר לה כיון שהן מכשירין רחוקים מהם מאוכל נפש ולא דמי לתנור וכירה דשרי לקמן במכלתי'
ומתקנין את קלקולי המים שהן הביבין שמוציאין בהם כל שופכי ואם נתקלקלו נמצאת הנוד מקולקלת בטיט ובצואה ונקראו קלקולי המים מפני שהמים המלוכלכים שיוצאין בהם ורש"י ז"ל פיר' שקלקולי המים הם כגון בורות שיחין ומערות שמיוחדין לשתיה אם נתקלקלו מתקנין אותן כדי שיזובו מימיהם ויש בהן טורח לתקן יותר מקלקולי אמה ומסתברא דתרווייהו איתנהו בה:
שם ועושין כל צרכי הרבים בש"ס מפ' לאתויי מאי ובירושלמי' דמסכ' שקלים ובמכלתי' אמרי' מה הם צרכי רבים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות ופדיון הבן ערכין וחרמין והקדשו' ומשקין את הסוטה ועורפין את העגלה ושורפין את הפרה ורוצעין עבד עברי ומטהרין את המצורע ופורקין את המנעל מעל גבי האימום אבל אין מחזירין אותו ע"כ בירושלמי ויש תימה קצת היאך קתני בצרכי רבים השקאת סוטה וטהרת מצורע ורציעת עבד עברי ופריקת מנעל מעל האימום וי"ל דלא דק ואיידי דקתני מילי דמתעבדן ע"י אחרים ובלא שכר פעולה נקט נמי הך בהדייהו ופוקקין את המנעל תנא ליה משום דקא בעי למיתני שאין מחזירין אותו משום דאומנות הוא ותקון המנעל ושלא לצורך קאמר ואגב אורחי' שמעי' מן הירוש' שדנין דיני ממונות במועד והכי נמי אית' לקמן במכלתי' בפ' אלו מגלחין וקשיא לן דאמרי' בפ' הגוזל דלא קבעי זמנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי והרי חול המועד בכלל ור"ת ז"ל פי' דיומי ניסן ויומי תשרי לאו דווקא ומפני החג אלא זמן קציר והבציר קאמר ומפני שהעולם טרודין וכההיא דאמרי' לא תיתו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי וכי היכי דלא תטרדו דלהשתא ונכון הוא אבל אחרי' פי' יומי ניסן ותשרי ממש מפני שטרודין בעניני החג וכן דעת הרמב"ם ז"ל והוא ז"ל כתב בכאן דנין דיני ממונות במועד ומי שלא קבל עליו את הדין משמתין אותו וי"ל דלדבריו ז"ל דאנן לא קבעי' זמנא לכתחלה מפני בעל דינו אבל אם הסכימו שניהם לבא לדין דנין אותן ומותר ובההיא דאמר בירושלמי שאין דנין בע"ש ואמר נמי בש"ס דילן בפ' הגוזל דלא קבעי' זמנא במעלי שבתא ואלו בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות אמרו דאין דנין דיני נפשות בע"ש הא דיני ממונות דנין אבל יש לתרץ דאנן לא קבעי' להו זמנא ולא כפינן בהו אבל אם באו שניהם לדון מותר לדון אותם ומיהו בירושל' הקשו זה שם ותירצו כאן של תורה כאן של דבריהם ובהא דהכא אין לתרץ כן ויש שאמרו דהא אמרי' בפ' הגוזל דלא קבעי' זמנא ביומי ניסן ויומי תשרי היינו למי שאינו בעיר אבל מי שהוא בעיר קובעין זמן ודנין וכן דעת רבי' מאיר הלוי ז"ל:
שם בשלמ' מעיין שמבא מתחלה הא קמ"ל דלא חיישי' דילמא אתי לאנפולי פי' שמא יפילו אגפיה ויצטרך לטרוח בתקונו או שלא יוכל להשקו' ונמצא שטרח לריק:
ומאי משמע דהאי בית הבעל רש"י ז"ל לא גריס דהאי דמשום דמתני' לא איירי' בה אבל י"ל דאגב ריהטא נקט דהאי בית השלחין נקטיה להאי נמי:
כמה דמתותב עולם עם בתולתאכלומ' שעומד לבו מיושב בלא דאגה יתותבן בתיכי ולהכי קרי ליה בית הבעל לישנא דמתבותא כלומר שהארץ מתישב' ואינה נוהגת למים כל כך ובירושלמי דמקרי בית הבעל ע"ש שמסתפק במי גשמים כמה דאמרי' מטרא בעלה דארעא שרובע אותה ונקראו הגשמים רביעה ראשונה ושניי'
ומאן תנא כו' ר' אליעזר היא דתנן מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקה כל השדה פי' דהרוחה בעלמא הוא פרש"י ז"ל דמיירי בבי' הבעל ואפי' הכי שרי למשוך מאילן לאילן דלא חשיבא טירח' שכבר יש שם מהלכות למים עשיות מאילן לאילן ובירושל' יש שיטה אחרת ולקמן בדוכתא מפרשי' לה והשתא קס"ד דהני תרי חומרי כי הדדי נינהו וכיון דמחמיר ר' אליעזר בהרוחה דלאו טירחא הוא הדין דמחמיר בטירחא יתירא במקום פסידא ודחי' לה דע"כ לא שמעי' ליה אלא איסור דהרוחה אבל בדבר האבד אפשר דשרי כל טירחא יתירא:
ואתי' לאוקומה למתני' כר' יהודה כו' ופרש"י ז"ל דהכי שמעי' להו דכיון דנקט אין משקין משם אלא שדה בית השלחין מכלל דבית הבעל אין משקין דלהרוחה לא טרחי' אפי' טרחא זוטא וכיון דלא שארי אפי' בבית השלחין אלא השקאה אבל מי קילון לא מכלל דבדבר האבד טרח' יתירא לא טרחי' והא דקתני יותר על כן א"ר יהודה לא יפנה אדם וכו' פרש"י ז"ל דבית הבעל היא ופנוי טרחא זוטא ואפי' הכי לא טרחי' משום הרוחה וקשה עליו (הוא) חדא דדילמא ר' יהודה אפי' קילון נמי שרי בבית השלהין דהא דנקט מעין משום ר' מאיר היא כדמוכח לישנא בהדי' ועוד דבסמוך אתי למדחי דאפשר דר' יהודה שרי טירחא זוטא בהרוחה ולא אסר השקאה דבית הבעל אלא במעין היתא כתחלה משום אינפולי והא היכי אפשר דהא קתני שלא יפנה אותו ופרש"י ז"ל שהוא בית הבעל וטרחא זוטא יותר מהשקאה ולהכי קתני יותר על כך לכך פי' בתוספות דהא דקתני יתר על כן בבית השלהין מיירי בגנה של ירק וחורב' ביתו שעושה שם ירקות ומשום דפנוי זה איכא טרחא יתירא לא טריחי' דהשתא שמעי' דמתני' ר' יהודה מדקתני בית השלחין ולא בית הבעל אלמא הרוחה דלאו טירחא אסור ומדקתני לא יפנה שמעי' דאפי' במקום פסידא לא טרחי' טרחא רבה וה"ק יתר ממה שהחמיר שלא להשקות בית הבעל בטרחא זוטא החמיר לאסור בית השלחין טרחא רבה ומאי דקשיא ליה לרש"י ז"ל מאן לימא לן שהיה ראוי יותר להתיר טרחא גדולה בדבר האבד מטרח זוטא בהרוחה עד דליתני יתר על כן. י"ל דר' יהודה סובר כי שורת הדין בהרוחה אין להתיר כלום אבל בדבר האבד נתיר כל דבר כדי שלא יפסיד קמ"ל:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/מועד קטן (עריכה)
יתר ע"כ אמר ר' יהודה לא יפנה אדם אמת המים לגנתו ולחורבתו בחולו של מועד פי' דהוי טירחא יתירא דלא שרינן לקמן אלא לתקן האמה המקולקלת ומפרש מאי מקולקלת אמר ר' אבהו שאם היתה עמוקה טפח מעמידה על ששה טפחים שבתחלה היתה עמוקה ששה טפחים ונתמלאו החמשה טפחים עשר או צרורות ולא נשאר בה אלא טפח אחד חוטט אותה ומעמידה על ששה טפחים כדמעיקרא אבלאם נסתמה כולה אסור לפנותה דהוי טירחא יתירא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה